מינוי פלוג: ניצחון המחאה החברתית

אם הידיעה על לארי סאמרס נכונה, הרי שבנימין נתניהו טרם השתחרר מקיבעונו, לפיו יהודים אמריקנים עדיפים על פני ישראלים שחיים בישראל. לפי דיווחים שפורסמו בסוף השבוע, סאמרס, הנשיא היהודי הראשון של אוניברסיטת הרווארד ושר האוצר בממשל קלינטון, קיבל לפני יומיים הצעה שערורייתית מנתניהו לשמש נגיד בנק ישראל. על פי אתר "האפינגטון פוסט", סאמרס סירב בנימוס בטענה שאינו ישראלי ואינו בקיא במתרחש בישראל. רק אחרי שסירב, מונתה קרנית פלוג לנגידה.

יש לנתניהו חולשה ליהודים אמריקנים, שאותה פיתח כנראה בשנים הארוכות שחי בארצות הברית. מאז ראשית שנות ה-90, בעת שהחל את המסע האגרסיבי שלו לראשות הממשלה, הוא הקיף עצמו ביועצים ועוזרים יהודים-אמריקנים. בשלוש כהונותיו כראש ממשלה, הוא אייש את לשכתו ביהודים אמריקנים שהפכו את לשכת ראש ממשלת ישראל לזירה שבה הכול, או כמעט הכול, מתנהל באנגלית.

הסחבת המביכה במינוי נגיד הבנק המרכזי של ישראל נובעת, בין היתר, מאותה תפיסה גלותית לפיה עדיף יהודי אמריקני (סאמרס) או ישראלי שחי באמריקה (יעקב פרנקל) כדי שיחליפו יהודי אחר שהגיע מאמריקה (סטנלי פישר). העיקר שלא יהיה ישראלי מלא. אלא שהפעם, בניגוד לעבר, מתברר שהכוח של ראש הממשלה אינו בלתי מוגבל.

מהיום שקרנית פלוג לא נמצאה ראויה לרשת את פישר, התעורר דיון ציבורי ער על היחס המזלזל לו זכתה מצד ראש הממשלה. קמה מחאה ציבורית, שהתעקשה להשאיר את הנושא על סדר היום - גם משום היותה מתאימה בעיני רבים, וגם משום החשד שהיא נפלה קורבן לאפליה על בסיס מגדרי.

זה לא היה קורה לפני המחאה הכלכלית הגדולה. העימות הזה בין ראשי המדינה לציבור הרחב, בשאלה איך צריכה להיראות המדיניות הכלכלית, קיבל חיזוק מאז יצאו מאות אלפים לרחוב בקיץ 2011 ודרשו להיות שותפים מלאים בעיצובה. הציבור יצא לרחוב כדי לומר שלא כל החלטה כלכלית היא ראויה, ולא כל העלאת מחירים היא כשרה.

זהו תהליך שישראל לא ידעה כמותו בעבר. הדיאלוג הזה היה זר להוויה הפוליטית המקומית. עד אז, הציבור פעל לפי המגבלות שהוצבו בפניו. הוא הורשה לומר את דברו רק פעם בכל כמה שנים, בקלפי, ואילו בין בחירות לבחירות עשתה הממשלה ככל העולה על רוחה: יצאה למלחמות מיותרות, החמיצה הזדמנויות לשלום, העלתה מחירים, העשירה קבוצות, הורידה אחרות לשולי החיים, סכסכה בין ערבים ליהודים והסיתה יהודים נגד יהודים.

שובה של פלוג למקומה הטבעי מסמן הצלחה גדולה של הציבור. בינתיים זה פעל בכלכלה. בשאר התחומים אין עדיין לציבור הרשאה לדרוש שינויים כמו בכלכלה. אין לו השפעה על העניין הפלסטיני ולא על הרחבת ההתנחלויות ולא על הוצאות העתק סביב ההכנות לתקיפה באיראן ולא על הצורה שבה הממשלה מבודדת אותנו ולא על הדרך שבה הפנמנו שהעתיד שלנו רווי בסכנות ורק סכנות. נוכל לומר שהמחאה של 2011 מילאה סופית את ייעודה, רק ביום בו הפוליטיקאים ילמדו שהציבור רשאי להביע את דעתו כמו היה שותף מלא בשלטון - ולא רק בכלכלה, אלא בכל תחומי חיינו.

ומילה אחרונה על השלטון, שהיא חיובית בהחלט. שינוי עמדה או דעה דורש אומץ מסוים מכל אדם, על אחת כמה וכמה ממנהיג ציבור. בחברה שמקדשת את הקיים, צריך להעריך איש פוליטי שכאשר הוא נתפס בחדלונו, הוא ממהר להודות באשמה ושב לאמץ את הבחירה הנכונה. זה מה שקרה לנתניהו וליאיר לפיד בתום יותר ממאה ימים של מבוכה. הם ניצחו על מצעד האיוולת של כמה מועמדים לתפקיד נגיד בנק ישראל והנחילו מכה תדמיתית קשה על הכלכלה הישראלית וראשיה. כעת הם חזרו בהם. במקרה הזה תעמוד להם התוצאה החיובית, ולא בהכרח התהליך הקלוקל שהוביל אליה.

דניאל בן-סימון הוא סופר, עיתונאי וח"כ לשעבר ממפלגת העבודה

לכל הטורים של דניאל בן סימון בוואלה! דעות

נגידה חדשה לבנק ישראל - עוד כותרות:
לפיד על מינוי פלוג: "התהליך היה מזעזע"
"סאגת מינוי הנגיד – כשל מנהיגותי של נתניהו"
פרשנות: הבעיות שלכם הן האתגרים של פלוג / יהודה גולן

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il