כשאיראן מוכנה לשוחח עם "השטן הגדול"

היה זה הנרי קיסינג'ר שאמר בעבר כי לישראל "אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים" – אך לאחר שיחת הטלפון בסוף השבוע האחרון בין ברק אובמה לחסן רוחאני, נראה כי גם בארה"ב וגם באיראן מעדיפים המנהיגים להתעמק בזמן האחרון במדיניות פנים - ולהציג זאת לעולם במסווה של מדיניות חוץ.

כבר בסוף חודש מאי, לאחר בחירת שמונת המועמדים הסופיים לתפקיד הנשיא על ידי המנהיג העליון חמינאי, היה ברור שהממשל הבא של איראן שאותה מבקש המנהיג לראות בארבע השנים הקרובות, יעסוק בתיקון הנזקים הכלכליים שהותיר אחריו אחמדינג'אד. בחירתו של רוחאני על ידי העם, ובראש ובראשונה על ידי המנהיג העליון, להיות לנשיא, הבהירה כי איראן צועדת בעיניים פקוחות אל עבר תיקון פנימי בתחום החברתי-כלכלי. רוחאני, הטכנוקרט והדיפלומט הוא בעל ותק עשיר במסדרונות השלטון האיראני, אך גם בטרקלינים ובחדרי המשא ומתן במדינות המערב. השילוב הזה, בין הצרכים הפנים-חברתיים בעת הזאת באיראן לבין נשיא השולט ברזי הדיפלומטיה וצייתן למנהיגו, הוא שהביא להערכה כבר לאחר הבחירות כי עידן חדש עומד להתחיל ביחסים בין איראן לארה"ב.

הפשרת היחסים בין שתי המדינות הייתה באוויר מאז השינוי הפרסונלי בארמון הנשיאות בטהראן, שכן איראן זקוקה יותר ויותר להקלה בסנקציות שהוטלו עליה בלחץ בינלאומי. רצה הגורל (ויותר מכך, רצה חמינאי), וראש הרשות המבצעת (הנשיא) התחלף, וכעת עומד בראש אותה רשות דיפלומט מנוסה. איראן שזקוקה לרגיעה כלכלית וחברתית, רק מרוויחה מאותה מדיניות דיפלומטית של שפה רכה לכיוון המערב, שאת שיאה ראינו בימים האחרונים. השמחה האיראנית מתגברת עוד יותר כשהשפה הרכה נופלת על אוזניים כרויות, אוזנו של אובמה.

מן העבר השני של קו הטלפון, גם לאובמה יש צרכי פנים חשובים לטפל בהם, כך ששיחת פשרה שכהזו עם רוחאני יכולה לעבוד רק לטובתו של הנשיא האמריקני. ראשית, אחרי השיחה הזו, מי זוכר שלפני פחות מחודש היינו במשבר שרבים ראו בו שידור חוזר למשבר הטילים בקובה? אך בניגוד למשבר ההוא, שנלמד עד היום כדוגמה הבולטת לאופן קבלת החלטות, ספק אם המשבר הזה יהווה דוגמה במקרים עתידיים. אובמה - ויותר מכך, שר החוץ שלו ג'ון קרי – הפכו מ"השוטר הרע" באזור והפכו ל"שוטר חסר האונים". אותו שוטר, שלא התערב בהפיכות במצרים, זה אשר הסתכל מהצד כשרוסיה ואיראן תפרו דיל עבור סוריה בתחום הנשק להשמדה המונית, או השוטר שמוכן להיכנס למשא ומתן עם איראן - במסגרת פעילות מדינות ה-5+1, מבלי שהיא מוכנה אפילו לשמוע על ארבעת הצעדים המינימלים שדורש נתניהו, כסימן לעצירת פיתוח הגרעין שלה.

שנית, ובהמשך ישיר לנקודה הראשונה, חולשתו של אובמה מבחינה פנים-אמריקנית היא דבר לא אופייני לנשיא בכהונה שנייה. חוסר יכולתו להשפיע על דעת הקהל בארה"ב ולשכנע כי עמידה איתנה בסגנון אמריקני – התערבות צבאית במטרה להשיג הישג מדיני, היא דבר שנכון לעשותו במקרה הסורי, חושפת את חולשת הממשל הנוכחי לעיני העולם כולו, וגם לעיני איראן. העולם מבין כי לנשיא ארה"ב הולכת ואוזלת התמיכה החשובה ביותר – זו של אזרחיו.

שיחת הטלפון של אובמה עם רוחאני משנה, מן ההיבט הפנים-אמריקני, את המשוואות הללו, ואמורה לתת לנשיא רוח גבית מבית. 15 דקות של שיחה עם רוחאני אמורות להפוך את אובמה לדמות של נשיא עם פחות מקלות ונטול גזרים בקרב אזרחי ארה"ב. נשיא שיהפוך כל אבן לטובת הסדר, ולכזה שלא ישלח חיילים למשימות מיותרות. דעת הקהל שם שהתנגדה להרפתקה נוספת במזרח התיכון במקרה הסורי, לא אמורה להתנגד לאותה שיחת הפשרה עם איראן, למרות התגרענותה.

נכון, רוחאני חזר כבר הביתה וזכה לתשואות שמחה לצד השלכת נעליים וביצים על שיירתו. אך בכל זאת, צריך לזכור שנשיא איראן החדש זכה בקלפי לתמיכה של 50% מהעם. כלומר, 50% הנותרים לא הסכימו ולא מסכימים לדרך שבה הוא מבקש להוביל. השנאה העממית של האיראנים לארצות הברית החלה עשרות שנים לפני המהפכה האיסלאמית, וניתוק היחסים בין המדינות הושפע לאו דווקא מן המהפכה - הרי השגרירות האמריקנית פעלה גם בחודשים שאחרי המהפכה, אלא ממשבר בני הערובה והדרישה באיראן שלא להעניק לשאה הגולה מקלט במעצמה שנואת הנפש של האיסלאמיסטים.

קשה יהיה למצוא היום באיראן חוסר הסכמה עם רצונו של רוחאני לשינוי מיוחל בתחום החברתי-כלכלי, גם אם לבסוף שינוי כזה באמת יגיע בעקבות השיח עם השטן הגדול. לא התשואות ולא הביצים לעברו של רוחאני מעידים על חולשה, כמו במקרה האמריקני, פשוט מפני שלא רוחאני יהיה זה שיקבל את ההחלטה הסופית בנוגע לנושאים החשובים שעל סדר היום. כוונתו של המנהיג העליון חמינאי ברורה, והיא שיפור חייו של האזרח האיראני כדי לשמור על שרידות המשטר. אחרי הכל, גם רוחאני אמר עם חזרתו כי "צעדים נוספים בהקשר זה (של שיח עם ארה"ב – מ.ח.ה) יינקטו במסגרת מדיניותו של המנהיג העליון", או במילים אחרות "אני יכול לדבר עד מחר, מי שמחליט הוא לא אני".

השלכת הנעליים על רוחאני אין בה כדי להעיד על התנגדות עממית למטרה הסופית אליה הוא חותר, במיוחד כשאותו שטן גדול נתפש כחלש יותר מבעבר. השאלה כעת היא מי מבין שני הנשיאים ימנף את השיחה הזו טוב יותר לצרכיו הפוליטיים הפנימיים, כשבינתיים על אחד מושלכות נעליים אמיתיות, ועל האחר נעליים מטאפוריות של חברי קונגרס ובית הנבחרים.