אלו המכירים את התרבות האיראנית, משמיעים לעתים קרובות ביקורת על המערב לפיה חוסר ההיכרות עם תרבות זו היא שהביאה לשנים של שיחות ללא מוצא ומשא ומתן עקר בין איראן ובין אנשי המערב, לגבי נקודות המחלוקת שהיו לאורך השנים בין שתי התרבויות. במערב מתחילים בשנים האחרונות להבין כי הרעיון כאילו האיראנים והערבים חד הם, או התפיסה של התרבות האיראנית ככזו שתחילתה רק בראשית ימיו של האסלאם, הינן הנחות שגויות, וכי ישנו צורך בנקודת מבט אחרת על איראן ותרבותה.
המפתח להבנת האיראנים הוא הכבוד שיש לרחוש למסורותיהם ותרבותם, תרבות שיסודותיה הונחו לפני יותר מ-3,000 שנה. אחד העקרונות העיקריים של התרבות האיראנית הוא רעיון שבסיסו ביכולת ניהול המשא ומתן העסקי, על פיו לכל מילה הנאמרת ישנה משמעות נסתרת, שכדי לפרשה יש צורך בניסיון רב שנים עם תרבות איראן. את המשמעות הזו אפשר וצריך להשליך כמעט על כל מילה שיוצאת מפיהם של האיראנים, לא רק בתחום העסקי אלא בכל תחומי החיים. כך גם יש לעשות בהקשר של רשימת המועמדים הסופיים לנשיאות איראן, שפורסמה אמש (שלישי).
המועמדים הסופיים - בשורה העליונה, מימין לשמאל: גולאם-עלי חדאד-עאדל, מוחמד-באקר קאליבאף, מוחסן רזאאי ומוחמד גרזי.
בשורה השנייה, מימין לשמאל: סעיד ג'לילי, עלי אכבר ולאיתי, מוחמד רזא עארף וחסן רוחאני.
על רשימת המועמדים הזו צריך להביט בשלושה מישורים עיקריים: הקו המנחה של מי שנכלל בה, הקו המנחה של מי שלא נכלל בה והשאלה כיצד מעידים אלה על כוונותיו של המנהיג העליון בניווט ספינת המהפכה האיראנית בארבע, או שמונה, השנים הבאות. מענה על שלוש השאלות העיקריות הללו יוכל לסמן את המסר שמבקש משטר האייתולות להעביר לעולם בסאבטקסט המצוי ברשימת המועמדים להיות הנשיא השביעי של איראן.
מי ברשימה?
המכנה המשותף הנמוך ביותר של שמונת המועמדים לנשיאות, אותם בחרה מועצת שומרי החוקה, הוא נושא מדיניות הפנים, כלומר הצורך בטיפול חברתי וכלכלי באיראן החבולה משמונה שנות ניהול כלכלי וחברתי שגוי של הנשיא היוצא. נכון, לרבים מן המועמדים ישנן תפיסות נרחבות גם בתחומים אחרים, לעתים אפילו יותר מתחומי הפנים. סעיד ג'לילי, עלי אכבר ולאיתי וחסן רוחאני, מתמחים בעיקר במדיניות חוץ. למוחסן רזאאי ובאקר קאליבאף יש יתרון על אחרים בנושאי ביטחון. אולם נדמה שהמילים העיקריות שעמדו לנגד עיניהם הבוחרות והבוחנות של חברי מועצת שומרי החוקה בבחירת השמינייה הייתה "שינוי חברתי", החלפת דיסקט בתחום החברתי הפנים-איראני, לטובת שיקומה של איראן אחרי שמונה שנים של ניאו-שמרנות אחמדינג'אדית.
הנשיא הנוכחי לא השכיל למנף את התמיכה הרחבה בו זאת לפחות על פי התוצאות הרשמיות בפעמיים שנבחר כדי לשפר את מצבם של האירנים. לא מבחינת שינוי השקפת העולם של האחר (ובעיקר המערב) כלפיהם, ובמיוחד לא מבחינת התפיסה הפנים-איראנית של האיראנים את עצמם. האיראנים מלקקים את פצעי הסנקציות, שרק הולכות ומתרבות, ומרגישים זאת בעיקר בכספם ההולך ומתרוקן, או יותר נכון לומר מאבד מערכו. רבים מהם מרגישים שהם רוצים מישהו אחר, כזה שפחות משמיע סיסמאות ויותר פועל לטובת הנחת פת לחם על שולחנם (רעיון שאחמדינג'אד השתמש בו כדי להיבחר ב-2005, אך לא השכיל ליישם). ירידת ערכו של המטבע האיראני, אמנם לא הביאה לתחושה אצל האיראנים כי גם ערכם האישי יורד, אולם אם לקו שהתווה אחמדינג'אד בתקופתו יהיה המשך, זו בהחלט יכולה להיות התוצאה.
מי לא ברשימה?
686 גברים ונשים הציגו מועמדות להיכנס לרשימה, שבסופה מצאו עצמם רק שמונה כלולים בתוכה. כולם מבינים כי 30 הנשים שהגישו את מועמדותן עשו זאת בעיקר כדי לשמש עלה תאנה לעובדה שבאיראן המונח "מעמד האישה", אינו דומה כלל לזה המקובל במערב. האיראנים והעולם יצטרכו לחכות כמה שנים טובות עד שנראה אישה בתפקיד הפוליטי החשוב ביותר במדינה זו, אם בכלל. מלבדן, היו מועמדים גברים, חשובים מי יותר ומי פחות, אולם מעל כולם התבלטו שניים שבסופו של תהליך הרכבת הרשימה, אינם נמצאים בה.
הנשיא לשעבר אכבר האשמי רפסנג'אני, הגיש את מועמדותו, אך היא נפסלה. רפסנג'אני היה נשיא איראן במשך שמונה השנים שבין 1989 ל-1997. איש אינו זוכר כיום את הביקורת הפנימית הקשה שהופנתה אליו אז, ובצדק, על דרדור מצב הכלכלה האיראנית, שביקשה באותם שנים להתאושש ממלחמת איראן-עיראק והייתה שרויה במצב תמידי של אינפלציה דו-ספרתית גבוהה. רשימת האחזקות של אחד האנשים העשירים ביותר באירן, היוותה קרקע נוחה להשלכת חיצי ביקורת לעברו, גם כשביקש לעשות תהליך של טיהור שמו, בהתמודדות שלא צלחה מול אחמדינג'אד בשנת 2005. גם בפעם הזו ביקש כנראה רפסנג'אני להמשיך בתהליך הזה של טיהור שמו, אך לדעתי פסילתו לא נבעה מן המוניטין שלו, אלא דווקא מגילו המתקדם. בתמונות הווידאו של האיש מרגע הגשת המועמדות, התקשה רפסנג'אני אפילו להרים את ידיו במחווה למלוויו. העייפות וגילו המתקדם עושים את שלהם, ואני סבור שמועצת שומרי החוקה רק פעלה לטובתו כשפסלה אותו.
אספנדיאר רחים משאאי, הוא המועמד הבולט הנוסף ששמו נפקד מן הרשימה. משאאי, המכונה "מנהיג הזרם הסוטה" באיראן, הוא מקורבו ומחותנו של הנשיא אחמדינג'אד, ונחשב למועמד מטעמו לטובת חימום הכיסא לקראת חזרה אפשרית של אחמדינג'אד לזירה הפוליטית בבחירות הבאות. השניים שקראו האחד לשני בשבועות האחרונים "אחי" בשל הדמיון בתפיסותיהם, נחשבים לסוטים מן הזרם המסורתי של רעיונות המהפכה האסלאמית, שכן שניהם, ומשאאי אף יותר ממחותנו, הצהירו על העדפת המורשת הלאומית של איראן על פני זו האסלאמית. זאת בניגוד לתפיסה הרווחת אצל המנהיג והממסד הדתי. אין זה אומר שמשאאי נעדר תמיכה בקרב העם האיראני. לרעיונות הניאו-שמרנים של הזוג הזה, ישנם קונים רבים, ושמו של משאאי כמועמד לנשיא הופיע באופן עקבי ברביעייה הראשונה בסקרים כאלה ואחרים שנערכו במדינה בתקופה האחרונה. משאאי הבין כי הכלכלה ומדיניות הפנים לא יכולים להיות הקלף החזק שאיתו הוא ינצח במועמדות עתידית, ולכן העדיף לפנות למכנה משותף אחר שיוכל להביא לו תמיכה רחבה, והוא חיזוק הרעיון הלאומני על פני זה הדתי, בין בני העם האיראני. פסילתו מן הרשימה היא עדות נוספת לאיבה שהלכה והתפתחה בארבע השנים האחרונות בין לשכת המנהיג והממסד הדתי לבין לשכת הנשיא. לאו דווקא איבה אישית, אלא בעיקר איבה רעיונית.
כוונותיו של המנהיג העליון
המטרה הגדולה ביותר שעומדת ועמדה תמיד למול עיניו של המנהיג העליון הנוכחי האייתוללה עלי חמינאי, כמו גם לעיני קודמו, מייסדה של הרפובליקה האסלאמית, אייתוללה חומייני, הינה שימור ערכיה של המהפכה האסלאמית וטיפוחה באיראן, לטובת ייצואה בהמשך אל העולם הגדול. חמינאי חש, בעיקר בארבע השנים האחרונות לשלטונו של אחמדינג'אד, כי הערכים של המהפכה האסלאמית כפי שהוא רואה אותם, חומקים מבין אצבעותיו. בין אם בגלל הרעיונות הלאומניים של תומכי הזרם הסוטה, ובין אם בשל התמיכה שהייתה לאחמדינג'אד בקרב רבים מבני דור הביניים במשמרות המהפכה, גוף שהולך וצובר עוד ועוד כוח בשנים האחרונות.
חמינאי חושש כי בעיות הפנים שייצר אחמדינג'אד שהובילו בין היתר למהומות 2009 (ואין זה אומר שגם לחמינאי עצמו אין אשמה בפריצתן של מהומות אלה) יחד עם הכוח שבידי משמרות המהפכה שיכול להיות מופנה כלפיו ביום מן הימים, כמו גם חציית קווים אדומים מבחינת מדינות המערב (לאו דווקא בשל האיום על ישראל) בנושאים האקוטיים מבחינתן, יכולים במידה כזו או אחרת להשפיע לרעה על המשכיות ערכיה של המהפכה האסלאמית. תחושתו כי לחצים חיצוניים, אך יתרה מזאת ובעיקר, לחצים פנימיים (בעיקר על כיסיהם המתדלדלים של האיראנים), יכולים להביא לסיומה של הרפובליקה האסלאמית של איראן במתכונתה הנוכחית, ולכל הפחות לסיום מנהיגותו (זו שבעיקר מכניסה המון כסף לכיסיו הפרטיים), הביאו אותו להעניק עדיפות לתחום מדיניות הפנים. זו הסיבה לכך ששמונת הנבחרים נבחרו בעיקר בשל נאמנותם לערכיה של המהפכה האסלאמית, כמו גם בשל האמונה כי ביכולתם לתקן את החולאים החברתיים הדרושים תיקון. המנהיג ומועצת שומרי החוקה בחרו למעשה לשים את התחבושת על הפצע המדמם יותר מן האחרים, ולשנות כיוון מתוך התבוננות פנימה, אל החברה האיראנית.