נושאים חמים

איראן תחת רוחאני: חברה מלוכדת, לא על חשבון הגרעין

במערב מקווים שהנשיא החדש יהיה "חאתמי 2.0", אך הוא איננו רפורמיסט - אלא בחירה מוקפדת של המנהיג העליון. חמינאי מעוניין ראשית לשמר את מעמדו - ובמידת האפשר לאחד את העם

בתום מערכת בחירות קצרה, אזרחי האומה האיראנית – ובראשם המנהיג העליון חמינאי - בחרו לעצמם נשיא לארבע השנים הקרובות. חסן רוחאני ייכנס לתפקיד בארמון הנשיאות בעוד מעט יותר מחודש, עת יושבע על ידי חמינאי לעיני קהל גדול.

בכך, תיכנס איראן לעידן חדש, שונה לגמרי משמונה השנים האחרונות של כהונת מחמוד אחמדינג'אד. רחובותיה של הבירה טהרן נצבעו ביממה האחרונה בסגול-ירוק, סממן לכך שרוב העם האיראני תולה ברוחאני את התקווה שלא התממשה בבחירות של 2009, ומייחל לשינוי תפיסתי של הממשלה ברפובליקה האיסלאמית.

נשיא חדש באיראן - סיקור נרחב בוואלה! חדשות
פרופיל: משפטן, איש דת ואסיר לשעבר - מיהו הנשיא החדש?
פרשנות: כלל לא בשורה: חמינאי רצה בניצחונו של רוחאני
רוחאני בנאום ראשון: "התוצאה - ניצחון התבונה על הקיצוניות"
פרשנות: הפתעה גדולה באיראן: המחנה הרפורמיסטי חי וקיים

חסן רוחאני, הנשיא החדש של איראן. 16 ביוני (אתר רשמי)
הנשיא הנבחר, חסן רוחאני, עם תומכיו בטהרן אמש (צילום: אתר רשמי)

אך מי שמקווה - בעיקר במערב - שהנשיא החדש יהיה "חאתמי 2.0", טועה, באותה מידה שטעו רבים שהכריזו על סעיד ג'לילי כמועמד המוביל בבחירות, או שהגדירו אותו כבן טיפוחיו של המנהיג העליון. באין מועמד מתון ראוי מלבדו, היה רוחאני אולי מועמדם של הרפורמיסטים לנשיאות המדינה, אך הוא עצמו איננו רפורמיסט. לא לחינם הוא מוגדר על ידי רבים באיראן כ"שמרן מתון". רגע לאחר הבחירות, צצים גם סימני שאלה בנוגע למידת ההשפעה של המנהיג העליון על בחירת הנשיא, ועד כמה באמת יש משקל להגעתו של רוחאני ללשכת הנשיא. מדוע הוא נבחר, ומהם האתגרים העומדים בפניו בתקופה הקרובה?

מדוע דווקא רוחאני?

כמה תנאים עמדו לעיני מועצת שומרי החוקה ולעיני המנהיג העליון כשבחרו את רשימת המועמדים לקראת הבחירות לנשיאות. חוסר הרצון בממשיך ניאו-שמרני ממחנה אחמדינג'אד, כמות נמוכה עד אפסית של רפורמיסטים ומגוון רחב של אנשי המחנה השמרני עמדו בראש התנאים. אך הסיבה שעמדה מעל כל אלו הייתה חשש הולך וגובר בלשכת חמינאי מדמות שתאגד סביבה את אנשי משמרות המהפכה בעבר ובהווה, כזו שתגדיל את כוחם ההולך וגדל ממילא, ושתהפוך אותם לבלתי-נשלטים על ידו, כפי שכבר קורה בתחומים מסוימים.

לכן, נהג המנהיג העליון בטריק הכי ישן בספרי הפוליטיקה, והפריד בין המועמדים כדי למשול. מוחמד באקר קאליבאף, מוחסן רזאאי וסעיד ג'לילי - כולם יוצאי משמרות המהפכה - הם שלישיית המועמדים שמשתרכת מאחורי הנשיא הנבחר. המצביעים שבחרו בהם, אם היו מתאחדים יחד עם המועמד הנוסף מן המחנה השמרני, עלי אכבר ולאיתי, היו יכולים להביא לתיקו או לניצחון של השמרנים. ההעדפה שלא לעשות כן, ולסמוך על סיבוב שני שיאחד אותם, היא שהביאה למפלתם. אין לחמינאי מה לחשוש מרוחאני בקשר ליחסיו של הנשיא הנבחר עם משמרות המהפכה. רוחאני הוא איש דת, שבשנים האחרונות עסק בדיפלומטיה ובתכנון אסטרטגי-מדיני. בעברו שירת בכוחות המזוינים ולא בקרב משמרות המהפכה.

תפילה באיראן של קציני משמרות המהפכה (AP)
חמינאי היה זקוק לדמות אחרת. קצין משמרות המהפכה בזמן תפילה בטהרן (צילום: AP)

סיבה אפשרית אחרת לבחירה של חמינאי ברוחאני היא ברצונו של המנהיג לתקן של שתי טעויות גדולות שעשה בבחירות 2009: הבחירה באחמדינג'אד לכהונה נוספת, וההשתקה בכוח של חלק שלם מבני עמו: הציבור הירוק. הבחירה שעשה, לכהונה שנייה של אחמדינג'אד, לא נוחה לחמינאי, אך הייתה עדיפה על כך שאחמדינג'אד לא ייבחר שנית. אם אחמדינג'אד לא היה ממשיך כנשיא, היה הדבר מצביע על כך שגם המנהיג לא חף מטעויות, דבר שלא ייתכן במדינה תאוקרטית בה המנהיג העליון הוא גם נציג האל עלי אדמות. זו גם הסיבה שארבע השנים האחרונות של אחמדינג'אד נראו כפי שנראו, עם התנגשות בלתי-פוסקת בין הנשיא לשאר גורמי השלטון, ובכלל עם לשכת המנהיג ועם שאר הרשויות.

הטעות עם אחמדינג'אד

כשבחר חמינאי להמשיך את כהונת אחמדינג'אד ב-2009, קרו שני דברים: ראשית, אחמדינג'אד הבין שזו כהונתו האחרונה שלו והוא החל להתנהג בהתאם, תוך זלזול במעמד המנהיג; ושנית, חמינאי הבין שעדיף לחיות עם השרץ מאשר להודות בטעות שתפיל את המשטר כולו.

תיקון הטעות השנייה היה בשיפור היחסים עם התנועה הירוקה והדרת הרפורמיסטים. אלו סבלו בשנים האחרונות ממאסרים פוליטיים בבתי כלא וממאסרי בית של מנהיגי הירוקים, מיר-חוסיין מוסווי ואשתו זהרא רהנוורד, ומהדי כרובי. על ידי בחירת ברוחאני, השבתם למרכז הזירה הפוליטית היא מעשה שיכול להתאפשר באופן מיידי. מבחינה פנימית, דיכויו של נתח גדול כל כך באוכלוסייה, יכולה להביא בכל רגע להתפוצצותו של סיר הלחץ האיראני.

אחת הסיסמאות הבולטות ביותר בקמפיין הבחירות של רוחאני הייתה שיש לשים סוף למעצרים והמאסרים הפוליטיים באיראן, והבטחתו לשחרר את מי שנאסרו באשמה שכזו. סביר להניח שרוחאני, נציגו של המנהיג העליון במועצה העליונה לביטחון לאומי, לא היה אומר דברים כאלה מבלי להבין שמרבית המאסרים בוצעו בגלל משמרות המהפכה ויחידותיה הפנים-איראניות, וכי המנהיג העליון מנסה להשיב לעצמו קצת מהכוח שלקחו לעצמם אנשי המשמרות מבלי רשותו. גם ההבטחות שנותן רוחאני זה למעלה מחודש, על כך שממשלתו תהיה על-מפלגתית, יכולה לרמז על הבאות, בדרך לסולחה פנים-אירנית.

חגיגות ניצחון של תומכי חסן רוחאני, הנשיא החדש של איראן. טהרן, 16 ביוני (AP)
הנשיא הנבחר ינסה לשחרר לחץ מהעם. תומכי רוחאני חוגגים בטהרן לפנות בוקר (צילום: AP)

כאמור, רוחאני לא יהיה כנראה ממשיך דרכו של חתאמי. הוא איננו רפורמיסט, וגם במערכת הבחירות שלו הוא סירב להיות קשור לרפורמיסטים מסיבות שונות. אמנם, הרפורמיסטים קמו בבוקר עם חיוך רחב – ובצדק - שכן המחנה הוכיח שהוא עדיין חי ובועט. אך העידן שאיראן נכנסת אליו יהיה עידן אחר, כזה שאם מישהו יבקש לשהוותו לנשיאים אחרים, הוא יהיה קרוב יותר לעידן הנשיא רפסנג'אני. זהו עידן של איראן מלוכדת, שהייתה כזו בשנותיו של רפסנג'אני, בגלל ליקוק הפצעים הכלכליים והחברתיים של המלחמה עם עיראק, וכיום מלקקת את פצעיה שוב בגלל כלכלה וחברה שנפגעו מעיצומי המערב ומהעיסוק העולמי המתמיד במדינה הנחשבת איום גרעיני תמידי.

רוחאני כבר הצהיר כי הצנטריפוגות חייבות להמשיך בפעולתן, אך שגם העם האיראני חייב להמשיך לפעול. אמירה שכזו איננה מתאימה לאיש המחנה הירוק, אך היא יכולה להעיד על הלך הרוח העתידי בלשכת הנשיא הבא: עמידה חסרת פשרות על עצמאותה של איראן, ובמיוחד בתחום הגרעין, ובו בעת הבנה דיפלומטית עמוקה שיש צורך בתבונה מדינית כדי לתקן את מצבה של איראן מבפנים, מבחינה חברתית וכלכלית. לכן, לא מן הנמנע שבימים הקרובים יחל עידן חדש ביחסים שבין טהרן לארה"ב. לא בהכרח תהיה התקרבות רבה בין שתי היריבות הוותיקות כפי שציפו בשעתו מחאתמי, אך ייתכן שיחל שיח ראשוני של גישושים בין ממשל רוחאני המתון לממשל אובמה הליברלי. כל זאת, לא למען הסכם שלום בין שתי המדינות או התקרבות והפשרה ביחסים, חס וחלילה, אלא בעיקר לטובת הגדרה מחדש של האינטרסים המשותפים של שתי המדינות, ובעיקר לשיפור חייו של האיראני הרעב.

נשיא ארה"ב ברק אובמה. מאי 2013 (GettyImages)
היחסים עם ארה"ב עומדים למבחן. הנשיא ברק אובמה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

עברו של רוחאני מעיד כי הוא בן טיפוחיהם של שני אנשים: האייתוללה חומייני והנשיא רפסנג'אני. שניהם אינם מחובבי המערב או אוהדיה של ארה"ב. רוחאני היה הראשון שקרא לחומייני בכינוי "אימאם", והמשיך להיות קרוב ללשכת המנהיג גם כשהדמות עצמה התחלפה בחמינאי. האחרון גם מינה אותו לכמה תפקידי מפתח, בהם ראש המכון לאסטרטגיה ולאחראי על שיחות הגרעין עם המערב.

תפקידו האחרון של רוחאני, כנציגו האישי של המנהיג במועצה העליונה לביטחון לאומי, מהווה סימן קריאה בולט בנוגע לאמון שרוחש לו חמינאי. אולם הסימן הגדול ביותר הוא האפשרות שנתן לו חמינאי לרוץ לתפקיד הנשיא, ובעזרת המנהיג והעם גם לנצח. הבחירה בו כנשיא, והאתגרים האדירים העומדים לפתחו, יהיו חלק נכבד מגורלו של כל מי שחי באזור המזרח התיכון, לפחות בארבע השנים הקרובות.