תת-אלוף במיל' עמוס גלבוע, לשעבר קצין בכיר באגף המודיעין, כתב עד לאחרונה שמונה ספרים ברמת סיווג סודי ביותר עבור קהילת המודיעין, שכללו בין היתר את חיסולו של מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי ואת לכידת ספינת הנשק קארין A. כתיבת הספר "מר מודיעין" (הוצאת ידיעות אחרונות והמרכז למורשת המודיעין) על ראש אגף המודיעין (אמ"ן) המיתולוגי אלוף אהרן (אהרל'ה) יריב המנוח, שכיהן בתפקידו כמעט עשור, היוותה עבורו תפנית. "נגעתי בנימים של קהילת המודיעין ואנשיה, והייתי צריך להחליט מה לפרסם ומה לא", מספר תא"ל במיל' גלבוע בראיון לוואלה! חדשות. "זה הספר הגלוי הראשון שאני כותב, והחלטתי לכתוב אותו כמו רומן, עם מתח סביב האישיות והחיים של אהרל'ה, המשמש ראי להתפתחות המודיעין בישראל".
אהרל'ה יריב נולד במוסקבה ועלה ארצה באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת. הוא הצטרף להגנה ולאחר מכן לצבא הבריטי, ובשנת 1947 שב להגנה כשלישו של יעקב דורי, מי שלימים הפך לרמטכ"ל הראשון של צה"ל. מאוחר יותר מונה למג"ד בחטיבת כרמלי, ובשנות ה-60 קיבל את הפיקוד על חטיבת גולני. ב-1964 הוא מונה לתפקיד ראש אגף המודיעין בצה"ל, ובו כיהן כתשע שנים. שיא שירותו הצבאי היה בעת מלחמת ששת הימים. המודיעין שסיפק לצבא הוגדר על ידי הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין, כ"מושלם". עם שחרורו מצה"ל, מונה יריב ליועץ ראש הממשלה גולדה מאיר לענייני טרור. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוא קיבל על עצמו כמה תפקידים, ובהם עוזר הרמטכ"ל, דובר וראש צוות המשא ומתן מול המצרים. מאוחר יותר הצטרף למפלגת העבודה, נבחר לכנסת ומונה לשר התחבורה ולשר ההסברה. בשנת 1975, פרש מהפוליטיקה והקים את "המרכז למחקרים אסטרטגיים על שם יפה" באוניברסיטת תל אביב. ב-1994 הלך לעולמו.
"אין לי ספק שאהרל'ה יריב היה מהטובים באנשי המודיעין בעולם, בטח בישראל", מסביר גלבוע. "זה מה שסייע לי להחליט אם לכתוב את הספר או לא. אני אוהב את החיים וידעתי שכתיבת הספר שארכה שלוש שנים תגזול לי זמן. בהתחלה סירבתי לאנשי המל"מ (המרכז למורשת המודיעין), אבל בסוף החלטתי ללכת על זה בגלל החשיבות ההיסטורית. לא יכול להיות שיקום כאן דור שלא ידע את פועלו ותרומתו".
ההיכרות הראשונה בין גלבוע ליריב הייתה בלילה ללא כוכבים במהלך ניווט בתרגיל אש, כשגלבוע, אז מפקד מחלקת סיור וצלפים, הוביל את גדוד 12 של חטיבת גולני אל היעד. סגן גלבוע העיר בקשיחות האופיינית לו לחייל שהתהלך רחוק ממנו ויצא מהשורות, לאחר שלא שמר על כללי השדאות לאורך הניווט. כשהסתיים התרגיל, ואת חיילי הגדוד האירו פנסי הקומנדקרים, גילה גלבוע כי החייל שיצא מהשורות הוא אל"מ אהרן יריב, מפקד חטיבת גולני החדש. "זו ההיכרות שלי עם אהרל'ה יריב", מספר גלבוע. "הוא היה חבר שלי עד יום מותו. מאוחר יותר הוא גייס אותי לשורות אמ"ן, שם חנך אותי יונה בנדמן, מי שלימים הודח על ידי ועדת אגרנט בעקבות ממצאי מלחמת יום הכיפורים".
עמוס גלבוע קיבל לידיו שלושה אוצרות. הראשון: תיקים מארכיון לשכת ראש אמ"ן; השני: מסמכים מארכיון משרד הביטחון וצה"ל; אך השלישי היה חשוב מכולם. "בנו המאומץ של אהרל'ה נתן לי אישור לקבל את הפיקדון האישי שלו. עולם ומלואו. מסתבר שאהרל'ה שמר כמעט הכול. פנקסים, פתקים, חוברות, והכי חשוב יומן סודי שאף אחד לא ידע על עצם קיומו". כך חושף עמוס גלבוע בספר את הפתק שהעביר אלוף פיקוד הדרום דאז, אריאל שרון, לאהרל'ה, על רקע הקרב בצמרת הביטחונית. ב-28 באפריל 1969, לנוכח אסטרטגיית ההתשה המצרית, הציע שרון שישראל תציב אסטרטגיית הכרעה בטענה שצעד כזה ימנע בעתיד מלחמה גדולה. הדיון גלש לחילופי דברים קשים בין שרון לרמטכ"ל חיים בר-לב, ושרון עזב את חדר הישיבות למרות בקשה של שר הביטחון משה דיין.
שרון לא הגיע לדיון מטכ"ל ב-5 במאי, ובמעמד הפורום סיפר בר-לב כי שרון כתב לו מכתב התנצלות עם העתק לדיין. בדיון שלאחר מכן, העביר שרון לאהרל'ה פתק שבו כתב תוך שהוא מתחנן על נפשו: "פניתי לרמטכ"ל פנייה אמתית וכנה, ואני יכול להתחייב נאמנה שלא יקרו בעתיד כל המקרים העלולים לפגוע ברמטכ"ל. להיפך, אני מאמין שאם תינתן לי האפשרות (זאת אומרת אפשרות לקבל תפקיד כמו שהובטח לי בעבר) אני יכול לעשות רבות...אני חוזר ומציע לתת לי, לאחר שהבעתי צער כן, אפשרות להמשיך ולשרת ולתרום את חלקי...אני חוזר ואומר: אתה יכול לומר לחיים (בר-לב א.ב) שהוא לא יתאכזב. האם אתה מוכן לנסות?". אהרל'ה השיב לו בפתק שלא פורסם בספר, אך גלבוע מצטט את פתק התשובה של שרון: "הגעתי למסקנה שבנוסף לכך שאתה ידיד שלי (ואני בטוח בזה) אתה גם נבלה (סליחה על החריפות)". גלבוע מסכם את החלפת הפתקים במשפט אחד: "חברים הם לא היו, אך העריכו זה את זה".
גלבוע, שנבר בארגזים גדושים בחומרים עסיסיים, לרבות מכתבי אהבה שקיבל אלוף יריב מנשים, שחלקן מוכרות מאוד, טוען גם לאחר כתיבת הספר כי היו דברים שלא העז לפרסם מפאת צנעת הפרט או מחשש לפגוע באנשים שהלכו לעולמם מבלי שתינתן להם היכולת להגיב לדברים. "אני מזכיר לך שהוא לא היה רק קצין אלא גם שר בממשלה", מתגאה גלבוע באוצר הגלום שנגלה לעיניו. "יש לו לא מעט חומרים. כמו המסמך שבו כתב 'מה אני אגיד ליצחק רבין...', לפני שהתפטר מהממשלה. הוא השאיר לעצמו אחרי הצבא יומנים. יומן שבועי, חודשי ושנתי בכתב יד. היה לי בסיס בלתי רגיל לכתיבת הספר. מסמכים על התקופה כראש אמ"ן, שבהם עולה הפחד שלו מהמכתבים. אתה רואה שהוא חסר ביטחון ברגעים מסוימים. הוא כתב הרבה מכתבים".
בחרתם לקרוא לספר "מר מודיעין". אי אפשר לנתק אותו מהעננה שרובצת על המודיעין הישראלי. בכל זאת, הוא היה במערכת והיה אחראי לתשתית שהכינה את צה"ל למלחמת יום הכיפורים.
"אהרל'ה עבר לקראת ראש השנה בלשכה של הרמטכ"ל דאז דדו לאחל לו חג שמח. לאחר מכן בלשכה של ראש אמ"ן אלי זעירא, והיה שם גם אריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר (התפקיד השני בחשיבותו בארגון א.ב). כולם, בזה אחר זה, אמרו לו שהמצב לא נורא. זעירא אמר לו 'תחזור אחרי החגים, נעדכן אותך יותר בפירוט'. גם דדו אמר לו 'אין לי כלום'. אהרל'ה אמר במפגש ההוא 'אין לי מינוי חירום' (תפקיד במילואים א.ב). דדו ענה לו: 'אתה תקבל אחרי החגים...'. בארוחה המפסקת לפני הצום, עם חברו הטוב חיים בר-לב, מספר בנו, עומר בר-לב (לוחם סיירת מטכ"ל דאז וחבר כנסת בהווה): 'תשמעו, יש כוננות'. זה כתוב ביומן של אהרל'ה. הכול ביומן. אהרל'ה אומר שהוא חשב שזו כוננות של סיירת מטכ"ל ולא יותר מזה.
"למחרת ב-10:00 בבוקר יש לו טלפון. יום שבת, יום כיפור. מי על הקו? יוסי שריד, שבאותם ימים היה דובר במערכת הבחירות של מפלגת העבודה. עליו אמר אהרל'ה: 'מכל הטיפשים במערך, היחיד שמצא חן בעיניי זה יוסי שריד'. שריד אומר לו 'צלצלו אליי ואמרו לי שמגייסים מילואים. אתה יודע מה קורה?', אהר'לה משיב לו 'אני לא יודע כלום, אבדוק'. הוא סוגר את הטלפון, מרגיש דפיקה בלב. מתקשר לישראל ליאור, המזכיר הצבאי של גולדה, עונה לו הבן. 'איפה אבא?' הוא שואל והבן משיב לו, 'אבא במשרד. מהבוקר'. אהרל'ה מבין מיד שמשהו רע קרה. מצלצל לליאור למשרד והוא אומר לו 'האיש הזה והזה, אתה יודע מי, הביא מידע. היום ב-18:00 בערב פותחים במלחמה. מגייסים מילואים'. אהר'לה נכנס לרכב וטס למטכ"ל. דדו ביקש שיגיע אליו בדחיפות, הוא נכנס אליו מלווה בגורודיש (אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן א.ב.). דדו אמר להם 'אתם מתמנים לעוזרים שלי. מינוי חירום'. כך הפך אהר'לה לעוזרו של דדו במלחמה ולאחר מכן למסביר הלאומי, תוך כדי שהוא מייעץ לגולדה. גולדה אהבה אותו מאוד".
היה רגע אחד שבו תרומתו של אהר'לה הביאה לתפנית בלחימה מול המצרים?
"כן. היו הרבה. המצב היה איום ונורא. מטוסים נפלו כמו זבובים. האווירה הייתה קשה מאוד בצבא. משה דיין דיבר על חורבן בית שלישי. ואז, ב-9 באוקטובר בערב, אהרל'ה מופיע בפני כל העולם באמצעות כלי התקשורת במסיבת עיתונאים, מציג את מפת הלחימה ואומר לעם ישראל את האמת. 'חבר'ה, זו לא מלחמת ששת הימים. זה יהיה קשה. יהיו עוד אבדות. אבל אני כבר רואה אנחנו מנצחים. את חזית הצפון בלמנו'. זה היה רגע דרמטי. המון אומץ. אתה ראית פעם אדם שהולך מאה קילומטרים במדבר תחת השמש ופתאום מביאים לו מים? זה מה שהיה. אהרל'ה הפך לדמות ששינתה את המצב הלאומי. הוא אמר את האמת. לאחר מכן הוא דיבר באנגלית ופתח את דבריו ואמר 'הסורים יורים.. המצרים יורים... תירו אתם עליי בשאלות שלכם'...". סרט הווידאו של מסיבת העיתונאים יוצג בערב השקת הספר ב-3 באוקטובר באולם בר-שירה באוניברסיטת תל אביב.
באותו תדרוך, הוא הביך את דובר צה"ל דאז, פנחס להב.
"אהר'לה אמר רק אמת. אחד העיתונאים פונה אליו ואומר לו שיש לו מסמך שאומר שצה"ל נמצא על התעלה. זה היה מסמך טיוטה שהיה קשור להתקפת הנגד שנכשלה ב-8 באוקטובר. אהרל'ה אומר בפומבי 'זה לא נכון'. צה"ל לא נמצא על גדות התעלה. צה"ל נמצא כאן. תוך עשר דקות בכל העולם זה פורסם. ראש אמ"ן הידוע אהרל'ה מכחיש את הודעת הדובר ואומר אין צבא על גדות. זה היכה גלים. אכן. הוא נתן סטירה לדובר צה"ל, מצד שני בשנייה אחת הוא החזיר את כל האמינות לישראל. מתברר שזה היה קומוניקט שהסתובב על השולחן, בא אחד העיתונאים וסחב את זה. רק ב-17 באוקטובר הגענו לתעלה. הקניית האמינות הייתה מהלך חשוב ביותר (להב הועבר מתפקידו אחרי הביקורת הציבורית שנמתחה עליו באותם ימים א.ב)".
בספר אתה חושף את חלקו של אהרל'ה יריב בהפעלתו של אשרף מרואן שזכה לכינוי המלאך.
"הכול קרה בגלל אהרל'ה. אשרף התקשר כמה פעמים לנספח הצבאי בשגרירות בלונדון, שמואל איל, וביקש לשוחח אתו. לא חיברו אותם. אחר כך אשרף השיג את הטלפון של שמוליק איל בבית. הוא היה מצלצל אליו הביתה ומדבר עם הבת שלו ומבלבל לה את המוח. אבל הוא לא חוזר אליו. באחד הימים חוזר אהרל'ה כראש אמ"ן מביקור בארצות הברית דרך לונדון, בדרך להיפגש עם מקביליו ועם החבר'ה שלנו. שמוליק איל נקרא לאסוף אותו. פתאום בנסיעה הוא רואה את שמוליק גורן, אז הוא היה אחראי על 'צומת' באירופה (האגף להפעלת קציני איסוף מודיעין במוסד א.ב). איל מספר לגורן שהוא הולך לאסוף את אהרל'ה. 'אני בא איתך', אומר גורן, ואז הוא מספר לו: 'יש אחד שמברבר את השכל לי ולבת שלי הוא אומר שהוא החתן של נאצר.... חסרים לי משוגעים'. שמוליק שומע ונדלק. הם פוגשים את אהרל'ה. יושבים ברכב ואז שמוליק מספר לאהרל'ה את הסיפור. אהרל'ה שומע ונדלק על המקום. 'קדימה לעבודה', הוא אומר להם. ואז שמוליק תיאם עם איל שהוא יתקשר והם יתאמו ביניהם את החיבור. מרואן היה עקשן והתקשר שוב, ואז הם התלבשו עליו. לקח המון זמן. הם העבירו אותו בדיקות עד שהחלו להפעיל אותו. ברמה האסטרטגית לא היה כמותו. הוא היה מביא פרוטוקולים של שיחות בין המצרים לרוסים. חומר שאתה לא יכול לדמיין. האמריקנים היו מנשקים לנו את הרגליים...".
אז אם היה לנו את אשרף מרואן,מדוע הפעלתו נכשלה? יש לכך הסבר בארגזים של אהרל'ה?
"לדעתי מעולם לא היה אחד ברמה כזו של מרואן. אחד שהביא כזה מידע. מנגד, אהר'לה אמר שהוא מקור אחד טוב מאוד אבל יש לנו עוד המון. המודיעין לעולם לא נשען על אדם אחד. כל הזמן לחשוב על דייג ורשת. אהרל'ה הקים בתקופתו מערך איסוף שבו הושקעו מיליארדים כדי לא להסתמך על מקורות בודדים. לגבי מרואן? הוא לא היה סוכן כפול, הוא היה רק שלנו. התשובה ברורה. מרואן היה אסטרטג אבל הוא לא היה מתריע על אירועים מעכשיו לעכשיו. הוא לא היה בנוי ולא היה מצויד באמצעים להיות מתריע. במקרה זה יצא... הדברים שלו היו באים מאוחר. כדי להתריע אתה צריך לעבור הכשרה. אשרף היה סוכן מסוג אחר".
אז מי כשל כישלון כל כך חמור? הרי נטען לאורך כל הספר שהוא הכין תשתית מודיעין אדירה כדי לא להגיע לעיוורון של מלחמת יום הכיפורים.
"היה כישלון. היו טונות של מידע. היה סיגיניט (מודיעין אותות א.ב). זה היה משהו אדיר לאותם ימים. המקורות התריעו כל הזמן. זו הטרגדיה, ואהרל'ה בוכה על כך כל הזמן ביומן. 'למה לא הפעילו את האמצעים המיוחדים?' מפקדי הדיביזיות המצריות ידעו על מועד המלחמה ארבעה ימים לפני. בסוריה ידעו הרבה לפני, כבר ב-21 בספטמבר. הירדנים הפעילו מקור רציני בסוריה, ולכן חוסיין אומר לגולדה שתהיה מלחמה. זה לא עזר, הם התעלמו. אהרל'ה השאיר לאמ"ן ארגון לתפארת. משאבים ואנשים. ההיי-טק התחיל אצלו. הוא בנה מערכי איסוף מדהימים. אנחנו צריכים לומר לו תודה למרות מה שקרה שנתיים אחרי שעזב".
אהר'לה הצליח להשפיע על מהלכים מדיניים. היכן אתה מזהה את המהלך הדרמטי שלו?
"בסוף המלחמה הוא התמנה לנהל את השיחות עם המצרים והביא הסכם הק"מ ה-101. קדמה למהלך הזה נסיעה של גולדה בסוף אוקטובר למפגש דרמטי עם ניקסון וקיסינג'ר. היא שאלה אותם 'מה אתם רוצים למחוק את מדינת ישראל?' האמריקנים באו אלינו ואמרו לנו 'תיסוגו מסיני ומהגדה המערבית'. הם זיהו הזדמנות לסלק את הרוסים ולהתקרב למצרים. הם דרשו מאתנו 'תעבירו אספקה לארמיה השלישית'. כשסירבנו, האמריקנים אמרו לנו 'אנחנו נעביר עם צבא בכוח את האספקה'. זה היה איום ונורא. נסע אתה גם אהרל'ה יריב. זו הייתה נקודת מפנה. הוא בתקופה ההיא היה מספר 1 במדינה. האיש שלוחש על אוזנה של גולדה. אחר כך הם חתמו את הסכם הק"מ 101 עם המצרים. הוא היה אז בכותרות. כינו אותו קיסינג'ר הישראלי".
נברת בכל החומרים של אהר'לה. מה זועק מהם? מה חוזר על עצמו בצורה ברורה?
"כאב לו על החיילים. ההרוגים. כל מה שהוא רואה לנגד עיניו במלחמה זה את ההורים של החיילים. את הפנים שלהם. ביום השני של המלחמה באו אליו ל'בור' שני חבר'ה במילואים מסיירת מטכ"ל ואמרו לו 'אנחנו מפחדים שהמלחמה נגמרת ואנחנו נפסיד את ההשתתפות במלחמה... אין לנו תפקיד'. כולם חשבו אז שעוד יום-יומיים ננצח. אהרל'ה כותב ביומן 'אמרתי להם. זו לא מלחמת ששת הימים. זו מלחמה קשה'. הם עמדו להיפרד ממנו והוא חיבק אותם חזק. כאילו ידע מה יקרה. שניהם נהרגו. נחמני ובן חורין. אחד מהם נהרג ביום האחרון של המלחמה. יש מכתב שהוא כתב להורים שלהם. כשנכנסו למלחמה איש לא חשב על אלפי ההרוגים ואלפי הפצועים, כולם חשבו שזה יהיה כמו בששת הימים עוד כמה ימים ננצח. פתאום מתחילה מלחמה עם מאות הרוגים, מאות שבויים. זה שוק שאתה לא יכול לדמיין. ואהרל'ה הבין את זה מאוד מהר, הוא לא התעלם".
האדם הזה היה פספוס? הוא הרי הלך לפוליטיקה ויצא ממנה במהירות.
"הוא היה שר התחבורה ושר ההסברה ופרש כי אמר וכתב 'אני בממשלה כזו לא מסוגל לעבוד'. היית צריך לראות כמה ברכות הוא קיבל מהאזרחים. הוא היה יותר מדי ישר. אהרל'ה בחר אחרי פרישתו מהפוליטיקה להקים את מכון יפה למחקרים אסטרטגיים. עד אז מי בכלל חלם שהגוף האזרחי הזה יעשה הערכות מודיעין, מדיניות ואסטרטגיה? רק אדם כמוהו יכול היה לעשות את זה. הוא עסק בנושא ביטחון ושטחים, בין היתר, ולכן הקים את המועצה לשלום וביטחון כקונטרה ל'שלום עכשיו'. הוא הראה שאפשר שלום אבל גם ביטחון. אני לא חושב שהוא פספוס. הוא תרם רבות למדינה גם מאחורי הקלעים. הוא יצר בסיס לדברים רבים, הוא חולל שינויים משמעותיים. היום ראש אמ"ן הוא פקיד. בתקופה של אהרל'ה יריב הוא היה מעצב מדיניות ביטחונית-מדינית. הייתה לו השפעה גדולה מאוד על המערכת הביטחונית והפוליטית. הוא, בכוח האישיות שלו, הצליח להתקדם ולקדם. לא בכדי הוא הפך להיות קיסר של ממש אחרי מלחמת ששת הימים. היה לו תפקיד חשוב וקריטי לביטחון היום-יומי ולכן הוא היה בתפקיד יותר מתשע שנים. אתה מדמיין את ראש אמ"ן הנוכחי יוצא לקומזיץ על הים עם קצינים צעירים ונשותיהם לטפח אותם?. אהרל'ה עשה את זה. הוא אמר 'מוכרחים מכונות אבל חייבים בני אדם מצוינים שיפעילו אותם'".
יש לך דוגמה למצוינות עליה הוא תמיד דיבר. הספר גדוש בכאלה סיפורים. אתה יכול לבחור אחד?
"מלחמת ההתשה. היה ויכוח ביננו לבין האמריקנים על סוללות טילים בתעלת סואץ. טענו שהם העבירו אותן והאמריקנים שללו את הטענה. זה הגיע למצב ששר ההגנה האמריקני ושר החוץ האמריקני אומרים שבישראל מבלפים. אהרל'ה נסע לפנטגון ואנחנו הראנו להם מה הרמה של המפענחים שלהם לעומת יחיאל אל-אור, מפענח של חיל האוויר. הוא הראה להם והם הודו. כולם. 'מה שאתם אומרים שזו סוללת טילים זה דמה'. הוא הוכיח להם והם הסכימו. בסוף זה הגיע לכך שנציג מטעם ניקסון אמר 'המודיעין הישראלי ניצח'. אהרל'ה קנה את עולמו, ואז הבין מה המשמעות של איכות אנשי המודיעין, אף שהציוד שלנו היה ישן".
אני עדיין חושב שיש לו חלק במה שקרה למודיעין של מלחמת יום הכיפורים. הרי ראש אמ"ן אלי זעירא היה בן טיפוחיו ואת רוב הקצונה הבכירה הוא מינה כשנתיים לפני המלחמה.
"מתוך האהבה אליו ציינתי את הפגמים שלו. לא מתוך זדון. אחד הפגמים שלו זו העובדה שהוא לא ידע לריב. לפעמים צריך לריב, הוא נמנע מכך. הוא בחר לעשות כן רק במצבים קריטיים. תראה מה פרס כותב עליו. הוא העדיף ללכת על הפשרה. הוא לא הבין איך זה קרה. אלי זעירא? הוא הניגוד שלו, אבל היה החבר הכי טוב שלו. זה היה אהרל'ה. הקיף את עצמו באנשים מנוגדים לו. כך גם הייתה אשתו. זעירא היה רמ"ח איסוף מעולה במלחמת ששת הימים, הוא היה העוזר שלו והסגן שלו. אלי זעירא היה ההפך מאהר'לה. זה היה ניגוד הניגודים. למרות זאת, אהרל'ה קיווה שהמערך הגדול שהוא בנה יעמוד בכל פגע. אחת הטעויות שאהרל'ה יריב אחראי להן הוא יונה בנדמן, ראש ענף מצרים בחטיבת המחקר והאיש שכתב את המשפט 'סבירות נמוכה למלחמה'. הוא הודח אחרי אגרנט... אהרל'ה לא רצה את בנדמן... הלב כואב. זה מהיומן. הוא לא רצה אותו ושכנעו אותו. אריה שלו לחץ עליו. זו הירושה שהוא השאיר לאלי זעירא והוא אכל את עצמו. הוא האיש שהטעה את המערכת. אהרל'ה הכה על חטא. תבין כמה חשיבות יש למינויים. זה מהיומן... ארבע פעמים שכנעו אותו. זו הירושה שהוא השאיר לאלי זעירא יונה בנזמן, מהמטעים הגדולים ביותר. זה אכן היה מינוי קריטי".
40 שנה למלחמת יום הכיפורים - עוד כותרות:
הסוד נחשף: איש העסקים האיראני שהתריע על המלחמה
פקודות ותשחצים: הכרזות של מלחמת יום כיפור
הקלטות "הבור" נחשפות: "עוד מטוסים להציל את הגולן"
לפניות לכתב אמיר בוחבוט: amirbohbot@walla.com