מזרח תיכון חדש-ישן: אילו מגמות התחזקו באזורנו?

אם לרגע אחד נניח בצד את ענייני סוריה ו"כן או לא תהיה התקפה אמריקנית", אפשר לומר שוב, שבשנה החולפת (בפעם השלישית ברציפות) "השכונה" שבה מתגוררים אזרחי מדינת ישראל השתנתה כמעט לחלוטין. זהו מזרח תיכון שונה מזה שידענו לפני "האביב הערבי", אך גם שונה מזה שידענו במהלכו. לא עוד "חורף איסלמי", כפי שהיה נדמה תחילה, אלא ערב רב של ישויות מדיניות לא יציבות, שעלולות להתפרק או להתפורר בשנים הקרובות, לצד שובם לתמונה של הזרמים החילוניים במדינות כמו מצרים ותוניסיה. האלימות ושפיכות הדמים נמשכת ומחריפה, או כפי שהגדיר זאת דיויד מקובסקי ממכון וושינגטון (כשציטט בכיר ישראלי), "ישראל מזכירה בית קפה במרכזו של בית מטבחיים".

כמו תמיד, לישראלים יש את הנטייה לראות הכל בצבעים שחורים במיוחד, הרי אסון. הציבור מתעקש כמעט לראות רק את ההתפתחויות השליליות באזור ואת הסכנה הקיומית שלא תמיד נמצאת שם. מבצע אמריקני מצומצם שעוד לא יצא לדרך (ולא ברור כלל אם ייצא) הפך לעילה לבהלה למסכות גז, על אף הסבירות הנמוכה לתגובה סורית נגד ישראל. לכך נרתמים גם רואי שחורות מקצועיים שמתארים את שלל האיומים הנוראיים כמו "אל-קאעדה" הסוגר על מדינת ישראל הקטנה מכל עבר ועלול להופיע גם בשטחים הפלסטיניים ברגע שישראל תצא מהם. למרבה האירוניה, דווקא הגדה המערבית שהייתה עד 2006 כאב הראש הביטחוני המרכזי של מדינת ישראל, נותרה גם השנה אי של יציבות, נטול כל איום של איסלאם קיצוני נוסח אל-קאעדה, עם רשות פלסטינית חזקה ולא מאוימת בהשוואה לכל המשטרים שמסביב.

המזרח התיכון נעשה בשנה האחרונה למקום עוד יותר בלתי צפוי ובלתי יציב מזה שהיה בתחילת "האביב הערבי" (דצמבר 2010 ואילך). כל ניסיון להעריך או לשער לאן מועדות פניה של מדינה מסוימת או אזור נכשלו ונועדו לכישלון. ועדיין, כמה תהליכים גדולים שהחלו השנה, צפויים מן הסתם רק להתחזק, לטוב ולרע. ראשית, שלוש מדינות לאום, שהוקמו על טריטוריות שחולקו מלאכותית בין צרפת ובריטניה בהסכמי סייקס-פיקו, מראות סימנים ברורים של התפוררות ושוקעות לתוך מלחמת דת בין סונים ושיעים. בעיראק, מלבד האוטונומיה הכורדית, העוינות בין הסונה והשיעה בשאר האזורים במדינה אינה יודעת מנוח. כמעט בכל שבוע מתבצעים פיגועי טרור ומעשי זוועה עם עשרות הרוגים ופצועים בשם היריבות בין שתי הכתות.

בסוריה, מלחמת האזרחים לובשת צורה של קרב הישרדות בין סונים לבין שיעים ועלאווים. קשה לראות את סופה של המלחמה שם וספק אפילו אם מבצע אמריקני מוגבל יביא לעצירת הקרבות או להתחזקות האופוזיציה. ובלבנון, תמונה דומה למדיי. גם שם החריפו הקרבות בין הסונים לשיעים, ולראשונה מצא עצמו חיזבאללה במגננה: הוא חווה על בשרו מכוניות תופת עם עשרות הרוגים בדאחיה של ביירות ונפילה של רקטות שנורו על ידי מליציות סוניות המזוהות עם האופוזיציה בסוריה, על ריכוזי אוכלוסין שיעים בלבנון.

בכל שלושת המקומות הללו, מתגברת עוצמתם של הארגונים המזוהים עם אל-קאעדה. הכאוס והיעדר יכולת של השלטון המרכזי לתפקד, מייצרים קרקע פוריה במיוחד לפעילי טרור קיצונים שספק אם יש להם מפקד או בסיס ארגוני אחד, אך הרעיון שבשמו הם נלחמים והורגים, מאחד אותם.

האיום הזה מצד אל-קאעדה ושלוחותיו הפך למוחשי יותר בשנה החולפת מבחינת ישראל. אם בעבר היו אלה תאים קטנים, כמעט לא משמעותיים בראיית מערכת הביטחון, בשנה האחרונה הצליחו המסגרות השונות של האיסלאם הרדיקלי באזור (כמו "ג'בהת א-נוסרה" בסוריה) לצבור עוצמה, כוח אדם וניסיון קרבי. האיום פחות מורגש לעת עתה מכיוון צפון, שם פעילי הטרור האיסלמיסטים ממקדים את הלחימה בחיזבאללה ובצבא של אסד, ויותר מורגש מכיוון דרום (סיני). אך זו שאלה של זמן עד להפיכתו של האיום האיסלמיסטי בלבנון וסוריה לממשי יותר גם עבור ישראל.

ההתפתחות השנייה המשמעותית היא הפיצול בתוך העולם הסוני. כאילו היריבות בין הסונה והשיעה לא ייצרה מספיק דרמות ומלחמות השנה, גם המחנה הסוני מצא עצמו נקרע בין תומכי "האחים המוסלמים" לבין מתנגדיהם. אין מדובר רק במהפכה דור 2.0 במצרים, אלא בעוינות המדינית שנוצרה בין סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות והמשטר החדש במצרים, לבין קטאר-טורקיה-חמאס והאחים המוסלמים בקהיר. היריבות הזו כבר משתקפת היטב בהתנהלות של כלי התקשורת: בעוד ערוץ אל-ג'זירה הקטארי התייצב באופן חד משמעי לצד מחנה "האחים המוסלמים", המתחרה "אל ערביה", פועל כדי לפגוע כמה שרק אפשר ב"אחים". ואם קטאר החליטה להזרים כסף לקופת חמאס, באות סעודיה וכמה מדינות אחרות של המפרץ ומעבירות מאות מיליוני דולרים לרשות הפלסטינית ומיליארדים לקהיר החדשה. וכדי לבלבל אותנו קצת יותר ולערבב את הקלפים והמחנות שנוצרו לאחרונה, לפתע מסתמן חיבור מוזר כמעט תמוה, בין דמשק וקהיר. מעין ברית נגד האיסלאם הסוני הקיצוני. המשטר החדש במצרים הצהיר כי הוא מתנגד להתערבות זרה בסוריה, פייסל מקדאד - סגן שר החוץ הסורי שיבח את קהיר על עמדתה ואי אלו גורמים מצריים מנסים להזהיר את ישראל שהתקפה אמריקנית בסוריה תפעל דווקא נגד ישראל.

בקיצור, בלגאן.

ההתפתחות השלישית המשמעותית של השנה החולפת מבחינת ישראל במזרח התיכון, היא אכן המהפכה השנייה במצרים. קשה היה לדמיין לאחר הבחירות לנשיאות ביוני 2012, שכשנה בלבד לאחר ניצחונו של מוחמד מורסי, יהפוך הנשיא הנבחר לאחד האנשים השנואים במצרים ויודח בסוג של מהפכה והפיכה גם יחד. האחים המוסלמים שכבשו כמה חודשים לפני יוני 2012 את הפרלמנט בניצחון סוחף בבחירות, הפכו בחודשיים האחרונים לארגון מחתרת שכל ראשיו נעצרו או מסתתרים אי שם ברחבי מצרים. ובמקום "האחים המוסלמים" קם לו בקהיר שלטון חילוני, צבאי שלעת עתה מבקש קודם כל ומעל לכל, לייצב את המציאות במצרים: כלכלית, חברתית וכמובן ביטחונית. השלטון החדש הזה, הוא הידידותי ביותר כלפי ישראל בכל שנות הסכם השלום בין שתי המדינות. ערב רב של אינטרסים מחברים את קהיר וירושלים, ומייצבים כעת תמונה חדשה באזור: לישראל יש שוב בת ברית חזקה ומשמעותית במזרח התיכון. וזאת כאשר רק כשנה לפני כן עסקנו אנו הפרשנים בהספדת הקשרים בין המדינות ואובדן שתי בנות הברית החשובות ביותר - אנקרה וקהיר.

הקשר החדש ישן, עולה בכמה רמות על האינטימיות שידעו היחסים הביטחוניים בין מצרים וישראל בתקופת מובארק (מי דמיין כלל שהנשיא לשעבר ישוחרר מהכלא ובמקומו יועמד למשפט מוחמד מורסי). בשונה מימי טרום "האביב הערבי" שבהם מובארק ואנשיו לא מילאו את התחייבויותיהם כלפי הצד הישראלי בכל הקשור למלחמה בטרור ובחמאס, הפעם הגנרלים במצרים עומדים במילתם ומנהלים מלחמה של ממש נגד הג'יהאד העולמי. ייתכן שאופן ההתנהלות של המצרים אינו מוצא חן לגמרי בעיני מערכת הביטחון בישראל, ופה ושם ניתן לשמוע גם ביקורת על האסטרטגיה הצבאית, אך שיתוף הפעולה בין הצדדים הוא הדוק. כמעט כל מהלך של הצבא המצרי בסיני מתקבל בברכה בצד הישראלי. גם פעולות ישראליות בצד המצרי של הגבול מקבלות גיבוי מצרי, למרבה ההפתעה. שני הצדדים נלחמים נגד האיסלאם הקיצוני הפועל בסיני. וכאן אולי בעצם ההבדל המשמעותי כל כך בין הגזרה הצפונית והגזרה הדרומית ביחס לאיום של האיסלאם הקיצוני: בעוד שבסוריה ובלבנון האיום רק ילך ויחריף, מדרום, הצבא המצרי כבר מצליח לרשום הצלחות משמעותיות בפגיעה באנשי אל-קאעדה.

הפעילות המצרית בחצי האי רחוקה מלהסתיים. יהיו שם מן הסתם עוד פיגועים נגד הצבא המצרי וכנראה גם ייצאו משם התקפות נגד ישראל. אך המגמה החיובית ברורה. לאחר שנים של העלמת עין וגמגום, הצבא המצרי הוריד את הכפפות ונלחם. לא רק נגד אל-קאעדה ודומיו אלא גם נגד חמאס. לראשונה הצליח הצבא המצרי להפסיק כמעט לחלוטין את ההברחות בין עזה וסיני באמצעות המנהרות. לאחר שנים שבהן רווחה בקהיר ובירושלים התפישה שאין מה לעשות נגד התופעה הזו, הצליחו כוחות הביטחון המצריים לסגור קרוב ל-80% מהמנהרות. על פי גורמי ביטחון מצריים, בכוונת הצבא להקים רצועת ביטחון ברוחב של כ-500 מטרים מהגבול, ולהרוס את כל הבתים שקיימים כרגע בשטח זה, צעד שבישראל לא העזו לעשות בימים של נוכחות צה"ל בציר פילדלפי. התוכנית אמורה להיעשות בתיאום עם ראשי השבטים המתגוררים באזור, אך כבר גרמה לתסיסה בקרב האוכלוסייה המקומית ברפיח המצרית שגם כך אינה נחשבת לאוהדת במיוחד ביחס לצבא. בכל אופן, ניכר כי הביטחון העצמי של הצבא המצרי עולה, הוא אינו מהסס להתעמת עם אנשי האחים המוסלמים או פעילי הטרור בסיני וגם מצר את צעדי החמאס שעומד בינתיים נדהם לנוכח העוינות המצרית הגלויה כל כך.

אי אפשר בלי סוג של סיכום ביניים לסוריה. במדינה הזו מתרחש טבח מזוויע. יותר מ-110 אלף בני אדם נהרגו שם בשנתיים וחצי האחרונות. אנשי בשאר אסד מצד אחד ואנשי אל-קאעדה מצד שני הפכו את ערי סוריה לעיי חורבות, לגיא הריגה. באופק לא מסתמנת אופציה שלטונית שפויה או ראויה. כולם נלחמים בכולם, כולם הורגים את כולם. אסד עשוי להיהרג בכל יום בפיגוע של המורדים, אך לא ברור מי יבוא במקומו ואיזה מציאות ביטחונית ייצר הגורם היורש מבחינת ישראל.

בינתיים בשאר ואנשיו מפגינים ביטחון רב ושחצנות לנוכח ההיסוס של וושינגטון והבית הלבן. ניתן לשער שהביטחון המופרז הזה יעלה עוד יותר אם הקונגרס האמריקני לא יאשר תקיפה בסוריה. ולא ברור כלל איזה תקיפה זו תהיה. הממשל כבר הבהיר בכוונתו להעניש את בשאר אסד, אך לא למוטט את המשטר בראשותו. הפצצה של בסיסים עם נשק כימי עלולה להביא לנזק סביבתי חמור ובעייתי, כך שגם מגוון אופציות התגובה של ארה"ב אינו נרחב. צריך רק לקוות שבסופו של דבר, יצליחו האמריקנים בתיווך רוסי או סיני, או בפעולה צבאית, להביא הפסקת השימוש בנשק כימי. ההרג מן הסתם לא ייעצר, אבל במזרח התיכון החדש-ישן, צריך להיות ריאלי אפילו בנוגע לתקוות.

הליגה הערבית - טורים אחרונים:
צבא מצרים נגד הג'יהאדיסטים: מפת ארגוני הטרור בסיני
המתאבדים בדרך, ולנסראללה נותרה גלימה קצרה מאוד
למה אסד הביא את זה על עצמו, ומה יעשה עכשיו?