חוזרים לכיתות

אפשר גם בלי הבגרויות

הבחינות אינן אלא מחסום לחדשנות ופיתוח דעת, אבן נגף שעוצרת את הלמידה המשמעותית. המורה גילי רומן קורא לשר החינוך לא לחשוש להנהיג מהפכה אמיתית - ומציע מודלים חלופיים

  • בחינות בגרות
גילי רומן

המאבק על הבגרויות החל, והמורות והמורים נכנסו למצב מורכב. מצד אחד יש רצון כן לשינוי, ומהצד השני - חששות גדולים מפני תהליך מוטעה שיפגע במקצועות מסוימים. רבים היו רוצים לעשות היסטוריה, אך גם פוחדים שהמקצוע היקר ללבם יהפוך בעצמו להיסטוריה. אולם כאשר שואלים "מה יהיה על שירת ימי הביניים?", או "מה יהיה על הרצל?" - ראוי שנישיר מבט גם למציאות. חלק ניכר מהתלמידים יוצאים מבחינות הבגרות עם רתיעה קשה משירה וזיכרון קלוש בציונות. גם מקצועות אחרים לא יוצאים נשכרים. הלמידה בנושאי הרוח והחברה גוועת, החוגים באקדמיה מתרוקנים, הבורות והלאומנות חוגגים - ואת הלמידה עושה דור העתיד מחוץ למערכת החינוך, לא בהכרח באופן מושכל. אם יש מאמץ עכשיו להשאיר את המצב על כנו, כדי שחלילה לא יהיה גרוע יותר, חובה לומר את האמת הכואבת, והיא: המצב איום מספיק כבר עכשיו.

נושא בחינות הבגרות עולה ללא הרף כאחד הנושאים הדורשים טיפול מקיף ומעמיק: בכנסים, בשיחות, בשולחנות עגולים, במפגשים עם מנהלים, עם מורים ועם תלמידים. כולם נאנקים תחת עול הבגרויות, שמכתיבות בשלב מוקדם מאוד את הלך הרוח החינוכי ואופני הלמידה המגבילים. הביקורת היא קשה, ולא מפתיעה: תלונות על האדרת הסטנדרטיזציה, על שינון, על למידה לא אפקטיבית ועל הצרת צעדיהם של מורים ומנהלים השואפים לגוון, לחדש ולעצב את העניין בחומר.

באופן אישי, כמורה טרי וכמנהל לשעבר של המרכז ליזמות בחינוך שעבד עם בתי ספר רבים, נתקלתי שוב ושוב בבגרות כמחסום לחדשנות ופיתוח דעת, כאבן הנגף שעוצרת את הלמידה המשמעותית. ראיתי את הסלידה של מורים חדשים מהוראה לבגרות, את הכאב של מורים ותיקים, את התסכול. הדבר בלט במיוחד במקצועות מדעי הרוח והחברה - היסטוריה, אזרחות, תנ"ך וספרות. אלו מקצועות שנלקח מהם שאר הרוח ונותקו מהחברה; מקצועות שנדחקו לשוליים, איבדו שעות וערך.

לאזן בין האחידות לייחודיות

אז האם אפשר להסתדר בלי הבגרויות האלה? בעולם, ואפילו ב"איים חינוכיים" יוצאי דופן בארץ, הוכיחו שבהחלט אפשר. המודלים המגוונים כוללים מעבר ליחידות הערכה פנימיות, שמקנות לבתי הספר חירות להתמקד בנקודות שונות בחומר ולהעמיק באופן לא סטנדרטי, למשל: למידה מבוססת פרויקטים ותוצרים שמחברת את הלומד לעולם האמיתי, ושמה דגש גם על הערכה של התהליך (ולא רק התוצאה); עבודות חקר בהיקפים שונים הדורשות עצמאות והעמקה; בחינות בשילוב תחומי דעת המעודדות הרחבת אופקים ושיתוף פעולה בין מורים.

עלינו לפנות לעבר נתיב של גיוון ואמון, לאזן בין האחידות לייחודיות, לתת למורים ולבתי הספר לפרוץ ולחדש, במקביל לשמירה על סטנדרט מכובד - אך לא מכביד. לא אתחמק - אני מודה שאנחנו לא יודעים בוודאות מה יקרה. לא ניתן לנבא בדיוק מה יהיו כל האפשרויות שיצמחו בעתיד, כאשר נזיז את המטוטלת מטכנאות בחינות אל יזמות פדגוגית, זה מפחיד, אך כך עובדות מערכות מתחדשות, מערכות חפצות חיים. כך צריכה לעבוד גם מערכת החינוך.

עד היום הופעל לחץ כבד על משרד החינוך לפעול לשינוי הדרך. עכשיו ייתכן שאנחנו נמצאים בשלב היסטורי במונחים של מערכת החינוך. עוד לא ידוע מה בדיוק יבחר לעשות השר שי פירון, שכבר הצהיר בעבר על תמיכתו בצמצום מספר הבגרויות, אך נראה שהוא מוכן להסתכן ולהוביל לדרך חדשה. כאנשי חינוך וגם כאזרחים שרואים את החשיבות במערכת החינוך, אסור לנו לתת לשר להיכשל. לא להתקפל ולא לפחד - להיפך, עלינו לדרוש ממנו יותר. לא להסתפק, בשום אופן, בביטול סמלי או ניסיוני של בגרות כזו או אחרת, מפאת לחצים, אלא לערוך שינוי כולל ומלא; לעודד הכשרות, לשחרר עוד חסמים, להוסיף שעות; להעלות על נס את הלמידה האחרת, ולהשקיע בה משאבים.

בתוך כך, יש דרישה קריטית שעלינו לעמוד עליה, כמורות ומורים - שהמהלכים לא יהיו חד-צדדיים. אנחנו חייבים להיות שותפים, כיוון שההצלחה תלויה רק בנו. עוד מהלך חשאי, גס ומנותק מהשטח - זהו מתכון בדוק לכישלון.

בסופו של יום, מדובר בתלמידים. לצערי, הבגרות מכבה אותם: לעתים ניתן לראות את הלהט בעיני התלמיד כבה לאורך השנים, לפעמים ניתן לצפות בתלמידה הולכת בגב שפוף, כבויה מאכזבה עצמית שלא עמדה בסטנדרט הצר. תלמידים נכבים עוד הרבה לפני הבגרות, כשהם מסיקים שיצטמצמו לשורות ציונים במדידה בלתי פוסקת. בשנת הלימודים שעברה, עם תום הבחירות, ישבתי בחצר עם תלמידי כיתה ט' ושוחחנו על השפעה אזרחית. הסברתי להם שההשפעה לא נגמרת בקלפי, ואם חשוב לנו לשנות - עלינו להשמיע קול. שאלתי אותם מה מפריע להם במיוחד, והם ענו בלי היסוס: הבגרויות. הם מפחדים שיהרסו להם את הלמידה; הם מתוסכלים, וגם המורים שלהם; הם אוהבים ללמוד - וזה הולך לאיבוד; והם עוד בבית ספר שנותן הרבה מעבר - אצל חברים שלהם בבתי ספר אחרים, המצב כמעט אבוד. לא באמת לומדים שם, רק מתכוננים לבחינות. שתקתי. הם שאלו אותי: "מה אתה חושב?". הנהנתי במבוכה. "אז למה שאתה לא תעשה משהו? אתה מורה, לך יקשיבו!". אני חושב שעלינו לעשות משהו. אולי לנו יקשיבו.

גילי רומן הוא מורה ומחנך בבית הספר "הכפר הירוק", לשעבר מנהל המרכז ליזמות בחינוך בת-ים וממובילי תנועת המורים החדשה

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully