חברה בלי רוח

הקיצוץ במדעי הרוח באוניברסיטה העברית משקף את המציאות הישראלית, בה "גיבורי עסקים" דחקו את גיבורי התרבות. ד"ר רוני קליין, איש הפקולטה המקוצצת, קורא תיגר על רוע הגזרה

רוני קליין

הקיצוצים הנוכחיים בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית - כ-100 מרצים שיפוטרו וכ-100 קורסים שיבוטלו - שוב מפנים אותנו לשאלה הרבה יותר רחבה: לאן פנינו מועדות כחברה? מדעי הרוח אינם עוד "סקטור", כמו הרופאים, האחיות, העובדות הסוציאליות או נהגי הרכבות. המרצים והחוקרים של מדעי הרוח אינם עוד "עובדים" במשק. הם מסמנים מקום אחר בחברה.

אנשי הרוח אינם מתייחסים למקצועם כאל "פרנסה" גרידא. כמובן, גם הם זקוקים לפרנסה כמו כולם, ומנסים להתפרנס ממלאכתם. אך כידוע, "מלאכה" זו - הוראה, מחקר וכתיבה - אינה מאוד מפרנסת במחוזותינו. אנשי הרוח העובדים באקדמיה נמצאים כיום בתחתית הטבלה מבחינת הכנסתם. אותם אנשים שלמדו יותר שנים מכל בעל מקצוע אחר - לעתים עשר שנות לימוד אקדמיות - הם אלה המתפרנסים ברמה הנמוכה ביותר. הסיבה לכך פשוטה: עמיתי ההוראה (חברי הסגל הזוטר), שהם רוב רובו של סגל ההוראה באוניברסיטאות, מקבלים שכר על פי קורס. הבעיה היא שקשה ביותר לקבל קורסים, ולעתים עמית הוראה מקבל רק קורס אחד בשבוע. לפיכך הוא חייב למצוא לו מקורות פרנסה אחרים, לא תמיד הולמים את השכלתו ונמוכים מבחינת השכר.

יש כאן סוג של פרדוקס שלא מרבים לדבר עליו: בדרך כלל, טוענים שהשכלה מובילה למקצוע טוב, לפרנסה טובה. אנו מכירים את המיתוס השחוק: כל אם יהודייה דוחפת את ילדיה ללימודים. אך לא כך כאשר מדובר במדעי הרוח: הלימודים במדעי הרוח לא רק שאינם מובילים להכנסה של ממש, אלא לעתים קרוובת מובילים לאבטלה - מוחלטת או חלקית - ולעוני.

לוקסוס לא מבוקש

יהיו שיאמרו: מורים ומרצים אינם רווחיים; הם אינם מייצרים מאומה, ולכן הגיוני שפרנסתם תהיה נמוכה. אך זוהי טענת שווא. ישנם אינסוף מקצועות שאינם יצרניים. וכי מה "מייצר" סוכן נסיעות? הרשימה של המקצועות שאינם "יצרניים" היא ארוכה, מהסיבה הפשוטה שאנו כבר לא חיים בחברה "יצרנית" אלא בחברה פוסט-תעשייתית הבנויה בעיקר על סקטור ה"שירותים", המייצר שירותים ולא מוצרים גולמיים.

כעת, האם כל אלה המייצרים שירותים, משתכרים באופן דומה? לא בהכרח, וגם כאן הסיבות לדרגת המשכורות הינן מורכבות. אך יוצא שהסיבה העיקרית להכנסה הנמוכה של רוב רובם של אנשי הרוח - מורים בבית-ספר, מרצים זוטרים במכללות ובאוניברסיטאות - אינה טמונה בכך שהם אינם "יצרנים", אלא שהם אינם מוערכים. הכנסתם הדלה של אנשי הרוח הינה תוצאה של הזלזול של המדינה והחברה כלפיהם.

בעוד שהחברה נוטה להעריך מקצועות הנחשבים נחוצים כמו רופאים, עורכי-דין ורואי-חשבון, היא נוטה לזלזל באלה שהיא רואה כפחות נחוצים. ואלה הם בעיניה אנשי הרוח, המצטיירים לעיתים כעסוקים בהבל הבלים, אותם תחומים הנחשבים ל"לוקסוס". גם כאן, דעה זו ניתנת להפרכה, כי הרי החברה המערבית בת-ימינו היא כל-כולה חברה של לוקסוס, של מותרות: די להיכנס לכל מרכול כדי להיווכח בכך. אך ההבדל טמון בכך שהלוקסוס של הסופרמרקט מבוקש, והלוקסוס של מדעי-הרוח אינו מבוקש. וכאן עצם הבעיה: חוסר הערכה וחוסר עניין מצד הציבור הרחב.

בלשון כלכלית, היינו אומרים שאין "ביקוש" למדעי הרוח. אם הציבור היה צמא לרוח - לשמוע הרצאות על נושאים שונים בספרות, בפילוסופיה, באמנות או בהיסטוריה - היחס כלפי אנשי הרוח היה שונה. כיום, אין יותר גיבורי תרבות; במקומם באו "גיבורי עסקים" או "גיבורי היי-טק" למיניהם. שומעים עליהם חדשות לבקרים בתקשורת, בעוד שאנשי הרוח לא זוכים להד התקשורתי הראוי. וכאן יש מקום לתהות על אחריותה של התקשורת במעמדם הרעוע של אנשי הרוח בימינו.

כל חברה נמדדת גם ביחסה לאנשי הרוח, שהם אמונים על ייחודה, על אופיה התרבותי והרוחני ועל היכולת שלה להסתכל על עצמה בביקורת ובהומור. במובן זה, אנשי הרוח הם האוצר הגדול ביותר של אותה חברה. הדחקתם לשוליים של אנשי-הרוח בחברה כיום אינו גורל ואינו כורח. היא נובעת מיחס מזלזל של החברה כולה כלפי הוראה, חינוך, מחקר ורוח; יחס זה קובע את דמותה של החברה הישראלית בימנו כחברה חסרת תרבות, חברה הנתונה כול כולה תחת חוקי השוק.

אך אין דבר בלתי-הפיך בהיסטוריה, וגם נטייה אנטי-תרבותית ואנטי-שכלתנית זו יכולה להתהפך. על המנהיגים של החברה - פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי תקשורת ואנשי חינוך - לחתור לשנות את הכיוון ולחזור למוטב, זאת אומרת לחברה שבה החומר (במונחים שלנו: השוק) משרת את הרוח, ולא דוחק אותה הצידה.

ד"ר רוני קליין הוא מרצה במדור לצרפתית שבפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully