מוחיקה מחק אותי? שאיפות של סטלן בדימוס

מכיוון שאינני אדם עם לוח זמנים מוקפד במיוחד, המחשבה על הגשת טור דעה עם דדליין מדויק הזריקה לעורקיי מתח מסוים. מה אכתוב על לגליזציה של מריחואנה - כמו זו שממש עוד רגע יוצאת לדרך בארוגוואי - שלא נכתב כבר? היתרון הרפואי? הכלכלי? עקרון החירות? ההפרדה מן הסמים האמיתיים?

מצויד בריקנות יצירתית זו יצאתי לשאוף אווויר בשדרות ירושלים, ונתקלתי בחברי מויש, נגן הבאס בלהקה היפואית הקרובה למקום מגוריי. הוא אחז במרפקי וגרר אותי אל חמיס, איש מרופט, חייכני וגדול, שתחום עיסוקו מעורפל. "הפסקתי לפני שנתיים", מילמלתי כשזוויות פי מתעקלות פנימה, כמי שמסגיר בכוונה את חולשתו ונהנה ממנה. "בקטנה, אח שלי", זעק חמיס, ושלף קליע מא"ג שמשום מה כוסה בנייר לבנבן.

לבריאות! עם השאיפה הראשונה הרגשתי שכל השאיפות האחרות מתקטנות להן, ומתרכזות בתשוקה הולכת וגדלה לעוף צלוי ואגוזי קשיו. עוד שאיפה גיוונה את התפריט עד כדי אפרסקים מיובשים, עוגת וניל ומלח גס בכפית. ניסיתי להסדיר את מחשבתיי, והן התפקסו לפתע בפעימות לבי המתגברות ובעקצוץ מטריד בשיפולי הבטן, שכנראה מראה על תחילתו של גידול. אבל שפיר. אפילו סביר. גידולון. גידי. גידול ביתי!

נפרדתי לשלום מחמיס ומויש שנופפו לי תוך ששניהם מורחים את גיטרת הבאס של מויש בשמן מכונה ומחוללים סביב טלוויזיה כבויה משנות השמונים. המשכתי להדס מעדנות במורד (או במעלה) השדרה. האפשרות שהשדרה היא מישורית נראתה לי מחוץ לכל היגיון פיזיקלי, מה שעירער אותי מעט. אך בו ברגע פסע מולי נשיא אורוגוואי, מוחיקה, וחיבק אותי. "בוא, יא ניניו, הולכים לעשן עם משה פייגלין, הוא תומך גדול בעניין שלנו".

זרועו החמימה והבשרנית חיממה את כתפי, ובעוד הוא מלהג על מיסוד הזנות, על אלכוהול מפוקח ועל אחוזי פשיעה שהולכים ונעלמים, הגענו לגבעה מוריקה שבראשה עמד סוס ערבי אציל ועליו רכוב משה פייגלין וכיפת אל-אקצה ענקית מעטרת את ראשו. "אני רק בקטנה", חייך אליי פייגלין ממרומי שומרוניותו, "רק כדי להראות לך, שמאלני ממאיר, את עקרונות החירות היהודית שאף חוק לא יכול לכופף". הוא שאף שאכטונת מידו המושטת של האורוגוואי ופרץ בשיעול צווחני ומתמשך.

"איי-איי קראמבה!", חייך מוחיקה זוויתית. "ויה קון דיוס, מוישיניו!". השמש ליטפה את עורי. צניפות הסוס של פייגלין נדמו לי למאהוול פלסטיני קדום, וחרמנות בסיסית לכל מה שהוא גופני, מיידי וחסר עתיד פשתה בכל נימה זעירה של גופי המתבגר. "בוא נשיג בחורות", לחשתי למוחיקה, "ואני לא מתכוון לממוסדות שלך. אין לי מזומן".

לפתע נעצר לידנו ג'יפ שחור ומבריק, ומתוכו הציץ בהטיית ראש דיימון-ראניונית יאיר לפיד. "היי", צחקתי אליו. "בדיוק בזמן! בוא, נשב, נחדש את ימי שינקין העליזים של שנות התשעים". "לוזר קטן", אמר לפיד. "במקום לעבוד קשה ולהתקדם, זה מה שאתה עושה? אם רק הייתה לי משמעת סיעתית גורפת הייתי בועט בך לתא טלפון בבלעין ומשאיר אותך להיחנק שם מהבל הפה של עצמך, ובאותה נשימה לוקח את הזועבי השמנמן הזה איתך". "הוא דרום אמריקאי", לחשתי בבושה, מפחד שיד הנפץ של יאיר תנחית עליי את אחת השמאליות מפרקות-הלסת המפורסמות שלו, אבל הוא רק הוציא סיגר עבה ומצץ אותו בבוז. "בוא, יא ניניו", אמר מוחיקו. "זה העישון הפסיבי שעשה אותו אגרסיבי. נלך לפני שהוא ישסה בנו את ריקי כהן ו-20,000 שקליה. הוא באמת חייב להפסיק...".

נפרדנו בחיבוק. חזרתי הביתה בתחושות מעורבות. האם אני עבד, אחיי האבודים? האם אני לוזר? האם מוחיקה מחק אותי סופית? האם אני ניניו כנעני שונא עצמו שמזמן שכח להיות יהודי? אוי, בא לי לעשן.

תומש בוואלה! דעות:
אין "שבעים פנים" לתורת החישמוקים


מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il