שלשום, במשך שעות ארוכות, ישבו חברי הכנסת והצביעו על ההסתייגויות שהגישו חברי האופוזיציה לתקציב המדינה. מי שלא נכח במליאה או צפה בערוץ הכנסת יכול היה לדמיין לעצמו דיון מעמיק ורציני שבא לשנות את גזירות התקציב. אלא שבפועל היה מדובר בבזבוז זמן אחד גדול. לרוב המכריע של חברי הכנסת כלל לא היה מושג במה הוא תומך ולמה הוא מתנגד. כך שזה אולי היה מצחיק לראות את ההוא שרץ להצביע כשכיפתו כמעט נופלת, ואת ההיא שמהדסת למקומה במהירות עם נעלי עקב וצעיף שתלוי על זרועה - אבל זה בעיקר עורר גיחוך. בהגינות יש לציין שמעט מההסתייגויות בכל זאת היו מנומקות קצת יותר, למשל זו של חבר הכנסת משה גפני לפיה "סעיף קטן (א) (2) בסעיף 10א המוצע 'שר האוצר לא יפרסם את ההוראות שלהן נתן את הסכמתו לפי סעיף זה בפייסבוק'". ממש קרקס.
דרך אותו גפני אפשר ללמוד למה מה שחזינו בו בשני בלילה ואולי בכל דיוני התקציב שליוו אותנו בחודשים האחרונים, הוא לא אלא השחתת זמן ציבורי יקר. הסיבה: הכספים עליהם מצביעים הח"כים זזים מאוחר יותר בוועדות השונות, בלי צורך בשינוי חוקי. לראייה, ב-18 בדצמבר האחרון התכנסה ועדת כספים לדיון בקיצוץ של 700 מיליון שקל בתקציב של 2012. הימים ימי שיא במערכת הבחירות, ואף ח"כ לא הטריח את עצמו לדיון לבד משניים: ח"כ שכיב שנאן (לשעבר מטעם סיעת העצמאות) ויו"ר הוועדה המסור דאז, ח"כ משה גפני (יהדות התורה).
גפני לא "פראייר". אם חברי הקואליציה לא באים לתמוך בקיצוץ, אמר, אני לא אהיה זה שמאשר אותו. הוא סירב לקיים דיון בעניין, אבל עבר לסעיף הבא בישיבה, "שינויים בתקציב לשנת 2012". הכינוי הפרלמנטרי שניתן לשינויים הללו הוא "העברות תקציביות". אותן העברות הן למעשה ניוד כספים בתוך מסגרת תקציב המדינה. מכיוון שהן אינן כרוכות בשבירת מסגרת התקציב, אין צורך בהעברת חוק מיוחד בעניינן. כיצד זה מתנהל? פקידי האוצר מביאים את אותן העברות בפני ועדת הכספים וזו מאשרת. חזרה לגפני ולישיבה ההיא. נוכח היעדרות חברי הוועדה, שאל גפני את היועצת המשפטית אם הנוכחות הדלה מאפשרת לקיים את ההצבעות בעניין ההעברות התקציביות. היועצת המשפטית ענתה שכן. דוד שטיינמיץ, ממונה תקציבים ממשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, אמר: "אוי-ואבוי אם היא לא (הייתה מאשרת). אנחנו מחכים לזה". אוהו, איך שהוא וחבריו ממשרד האוצר חיכו לזה. בשעות הבאות הם העבירו מאות מיליונים ממקום למקום, כשגפני ושנאן מרימים את ידיהם (לאישור) ללא כל דיון ממשי. קריאת הפרוטוקול משאירה את לסתו של האזרח הפשוט שמוטה.
דוגמה 1: דוד שטיינמיץ: "הפנייה נועדה לתקצב 12 מיליון שקל בהרשאה להתחייב עבור התוכנית לעידוד חדירת חברות ישראליות להודו ולסין, וכן 7.5 מיליון שקל לסוכנות לעסקים קטנים". היו"ר משה גפני: "מי בעד אישור הפנייה ירים את ידו. מי נגד? אין. מי נמנע? אין".
והנה עוד אחת: אורי גבע (מאגף התקציבים באוצר): "פה אנחנו עושים העברה ממשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה למשרד ראש הממשלה, לשלושה גופים: הראשון, לתכנית 'מורשת' שדיברנו עליה בזמנו. זה 4 מיליון ו-900,000 שקל. זה בהתאם לתזרים של ההחלטה. השני, שני מיליון שקל למשרד לאזרחים ותיקים, (למען) התאמה של מבנים למבוגרים וכיוצא בזה. השאר מגיע ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לביצוע סקר לתעסוקת מבוגרים. אנחנו עושים זאת בשיתוף עם ה-OECD בשנה וחצי האחרונה. גם בהתאם לתזרים סגור של הסקר". היו"ר משה גפני: "מי בעד אישור הפניות ירים את ידו. מי נגד? אין. מי נמנע? אין".
10,000 שינויים
הבנתם את זה? יושבים חברי הכנסת במליאה ובוועדות ודנים בתקציב המדינה. להם ניתנו המפתחות לקבוע את המדיניות ולעצב את התקציב לפני תפיסת עולמם. אולם לאחר הדיונים הממושכים, באים במשך השנה פקידי האוצר לוועדות הכספים ואחרות ומניידים את הכסף לפי תפיסת עולמם.
מי שהתרעמה על כך היא יו"ר מרצ, חברת הכנסת זהבה גלאון, אשר ביקשה ממרכז המידע של הכנסת לבחון את העניין. במחקר של המרכז, שפרסם השבוע צבי זרחיה ב"דה מרקר", צוין שב-2012 בוצעו בתקציב המדינה מעל ל-10,000 שינויים בהיקף של כ-30 מיליארד שקל. ברוב הפעמים לחברי הכנסת שבוועדת הכספים כלל לא היה מושג על מה הם מצביעים. הם לא ידעו לאן הולך הכסף וממי הוא נלקח. רק פקידי האוצר היו בסוד העניינים. שוב התברר שהם אלו שמנהלים את תקציב המדינה. חברי הכנסת הם סתם חותמת גומי. האם יקום ח"כ אמיץ שיביא לשינוי השיטה?
מה השתנה בנתניהו?
בישיבת הממשלה שדנה בשחרור האסירים ביום ראשון פנה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשריו. יש בפתיחת המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית אינטרס משולש, הסביר. בראש ובראשונה עומד הניסיון לנסות להגיע להסדר. האינטרס השני שטמון במו"מ הוא האפשרות לעצור את המומנטום השלילי של הקהילה הבינלאומית נגד ישראל. לא שנתניהו התאהב לפתע בקהילה הבינלאומית. הוא עדיין מביט בהשתאות בצביעות של כל הגופים יפי הנפש שמטיפים לישראל אך מתייחסים בשוויון נפש למה שקרה בסוריה, למשל. אבל, הסביר ראש הממשלה לשריו, בסוף צריכים להיות חכמים ולאו דווקא צודקים - והתחייבות של הפלסטינים שלא לבצע צעדים חד צדדיים בעת המו"מ, היא הישג בפני עצמו. "תארו לעצמכם מה היה קורה אם עוד פעם הם היו רצים לכינוס האו"ם לישיבה השנתית שתתקיים בסוף ספטמבר?, שאל את שריו.
הדבר השלישי - הוא יכולת התמרון בתוך המציאות המזרח תיכונית הלוהטת. אם אתה רוצה שתהיה לך יכולת להניע תהליכים מדיניים כלפי מדינות כמו סוריה, איראן ואפילו מצרים, אתה חייב לפעול. זה כמו בקרב, הסבירו בסביבת נתניהו. אם תעמוד במקום תיפגע. צריך כל הזמן לנוע, כל הזמן לתמרן.
מבקריו של נתניהו משמאל יברכו אותו, מן הסתם, בברכת Welcome to the club. היכן היית בארבע השנים האחרונות, יאמרו לו, כשהטפנו מעל לכל במה שמו"מ עם הפלסטינים הוא אינטרס ישראלי. התנאים בשלו רק עכשיו, יאמר להם נתניהו. הרי בממשלה הקודמת הקפאתי את הבנייה בהתנחלויות למשך 10 חודשים ושום מו"מ רציני לא יצא מזה. רק עכשיו, כשאובמה הודיע בביקורו ברמאללה שהוא נגד תנאים מוקדמים לפתיחה במו"מ ולאחר שהאירופים התחייבו בפניי שלא יציגו תוכנית משלהם לפתרון הסכסוך את המו"מ ייכשל, הגעתי למסקנה שזו השעה המתאימה.
בסביבת נתניהו מספרים על קושי פנימי עמוק בקידום המהלך שנדרש על מנת להניע את מהלך המו"מ - שחרור האסירים. הוא עשה את זה עם מועקה אדירה, עם קושי רב. כל מילה הוא כתב מהלב. הוא גם מבין למה לציבור כל כך קשה עם השחרור הזה. השאלה שנותרה פתוחה היא האם ראש הממשלה רק מרוויח זמן ומסובב את הישראלים, הפלסטינים, האירופים והאמריקנים, או שהוא באמת חצה את הרוביקון. האם אנו צפויים לתשעה חודשים של שיחות מדיניות בטרקליני המזרח התיכון שיתקיימו רק לשם התהליך, או שראש הממשלה באמת הבין שבסוף כל שקט ביטחוני יושב ערבי עם נרגילה (ופצצה גם).
לא מוטרד, לא יפריע
מי שבאופן מפתיע לא מודאג זה יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט. מבחינתו מדובר בבזבוז זמן אחד גדול, שחבל שאינו מושקע בניסיונות למצוא דרכים שבהן יוכלו היהודים והערבים לחיות זה לצד זה באותה מדינה. אבל בנט לא מתכוון להפריע יותר מדי לתהליך. הוא יודע שבמסגרת המו"מ יעלו נושאים שיצרמו לאזניים המתנחלות. זה לא אומר שנשמע ממנו השכם והערב איומים על פרישה מהממשלה. את היציאה מהממשלה לא צריך להפוך לאובססיה. הקווים האדומים של הבית היהודי ברורים לראש הממשלה, וכל עוד הוא יפסע בדרך שלא מסכנת באופן ממשי את רגבי המדינה בנט ו-11 מנדטיו יישארו שותפים נאמנים.
תומכיו של בנט מעלים בפניו את האפשרות שנתניהו ישתמש בבית היהודי, וברגע האמת המדיני שיהיה כרוך בוויתורים יוותר עליהם ויכניס שותפות מהמרכז-שמאל. זה לא יקרה, מסביר להם יו"ר הבית היהודי, ובטח לא ביום אחד, כפי שעשה שרון. המצב של ביבי הוא לא המצב של שרון. נתניהו, בניגוד לשרון, לא יילך על מהלך חד צדדי. ואם נדמה את המו"מ לקפיצה מצוק לצוק, הרי ששרון קפץ לצוק שבו הוא היה לבדו, תלוי רק בעצמו. נתניהו יצטרך להושיט יד לאבו מאזן ולקוות שהוא ימשוך אותו ולא יפיל אותו לתהום. ואת זה, אומר בנט, אני לא רואה קורה כל כך מהר.
שתיים לסיום
1. יו"ר האופוזיציה, שלי יחימוביץ' (העבודה), החליפה השבוע שוב ושוב את מחלצותיה הפוליטיות. ביום היא חברת אופוזיציה לוחמת שמנסה לתקוע מקלות בגלגלי הקואליציה ובחוקיה. בלילות היא יו"ר מפלגת העבודה, שבוועידת המפלגה שתכונס מחרתיים בתל אביב היא מנסה להביא להחלטה על קיום מועד הפריימריז בנובמבר הקרוב. הפעם יריביה במפלגה יצחק בוז'י הרצוג, איתן כבל ואראל מרגלית - מנסים לתקוע מקלות בגלגלים שלה. במכתב ששלחו אליה השבוע הם תבעו ממנה, בין השאר, לקיים את הפריימריז רק במרץ 2014 ולאפשר למי שיתפקד עד לסוף אוקטובר 2013 להשתתף בבחירות. בסביבת יחימוביץ' רואים את הבקשה הזו ומדמיינים כבר את מפקדי הארגזים שיבואו בעקבותיה. אולי כן, אולי לא. חשוב לזכור שבשלושה לא דבק רבב. שניים מהם, הרצוג ומרגלית, התמודדו כזכור על התפקיד בעבר. יחד עם זאת ובלי קשר למפקדי ארגזים בקשתם מעידה על חולשתם. ממתי אופוזיציה מבקשת דחייה בבחירות? מבחינה זו מזכירים השלושה את חברת הכנסת רונית תירוש, שבהיותה חברת אופוזיציה מקדימה, עלתה על דוכן הנואמים בכנסת הקודמת והפצירה בחברי הליכוד להצביע נגד הצעת החוק לפיזור הכנסת. טוב, בדיעבד מסתבר שהיא ידעה ממה היא חוששת. היום היא לא בכנסת.
טיסה מוקדמת
2. מי שכן חבר כנסת, אבל לא נכח השבוע במשכן היו ח"כ אלי ישי מש"ס ושולי מועלם רפאלי מהבית היהודי. הם לא היו בשליחות מדינית. גם לא שכבו חולים בבית. הם בחרו להקדים את חופשתם ולצאת באחד השבועות החשובים בכנסת לחופשה משפחתית בחו"ל (בנפרד, כן?). בלשכותיהם של השניים הבהירו כי הם היו מקוזזים ומתואמים עם ראשי הקואליציה והאופוזיציה. יפה ומכובד. אבל מה עם העניין הזה של הנראות? הרי הכנסת יוצאת היום לפגרה בת חודשיים וחצי. אי אפשר היה לחכות שבוע?