פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חבל על הזמן שלך, אדוני ראש הממשלה

      בתרחיש סביר תקום ממשלה רק חודשיים לאחר שזהות העומד בראשה נקבעה, וההשלכות עשויות להיות חמורות. וגם: המחוקקים המצטיינים בעיני עצמם, ומדוע נשפוט את לפיד בעוד 17 שנה

      הפארסה הנוכחית במערכת הפוליטית אינה נוגעת לדרישה של מפלגה זו או אחרת במשא ומתן הקואליציוני. היא גם לא סובבת סביב היחסים בין ראש הממשלה לפוליטיקאי מסוים, שרוב הסיכויים שיהיה בסופו של דבר שר בממשלתו. היא אפילו לא קשורה לבולמוס החקיקה הפראי שאוחז בחברי הכנסת, שעליו יפורט בהמשך. הפארסה הזו מתקיימת לפי החוק, והיא למעשה החוק עצמו - זה שמאפשר לראש הממשלה זמן ארוך מאוד להקמת הממשלה.

      קצת מספרים: הבחירות התקיימו ב-22 בינואר. למעלה משבוע לאחר מכן הוטלה על בנימין נתניהו מלאכת הרכבת הקואליציה. עתה ניתנו לו 28 ימים להשלמת המשימה, אך אם לא יצליח - הוא רשאי לבקש עוד 14 ימים. כלומר, הממשלה עשויה לקום כמעט חודשיים לאחר שכולנו ידענו שהליכוד צריך להרכיב ממשלה, כשבאמתחתו 31 מנדטים בלבד; שיאיר לפיד מחזיק את כולם בגרון עם 19 המנדטים שלו; שנפתלי בנט הפך את הבית היהודי למפלגה שאין לקחת אותה כמובנת מאליה; ושגם לחרדים, למרות שכגוש הגדילו את כוחם במנדט - ברור שמשהו הולך להשתנות.

      בנימין נתניהו באירוע הליכוד לאחר פרסום תוצאות המדגם, ינואר 2013 (שלומי גבאי)
      חודשיים יכולים לעבור לחינם, לא חבל? נתניהו לאחר היוודע תוצאות המדגמים (צילום: שלומי גבאי)

      אמנם בליכוד לא טרחו להציג מצע לפני הבחירות, אבל השותפות הקואליציוניות האופציונליות טרחו לעשות את זה, כך שהמחיר וגבולותיו של השיח הקואליציוני ברורים כשמש. ובל נשכח את לוח השנה העברי, שהרי אם ינצל ראש הממשלה את מלוא הזמן שניתן לו, תושבע הממשלה ימים ספורים לפני פסח. בין פסח ליום העצמאות הכנסת בפגרה, מה שאומר שרק לאחר אמצע אפריל - כחצי שנה מאז שהכנסת פוזרה - נתחיל לראות כאן כנסת עובדת ומתפקדת. וכל זאת כשאין תקציב לשנה הנוכחית, והמשק הישראלי זקוק בדחיפות להחלטות גורליות שיאפשרו לו להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה בעולם.

      לכולם ברור שפשוט אין צורך בדבר. גורם מרכזי בשיחות הקואליציוניות מספר שבשלב הזה הוא פשוט משועמם, על סף תנומה. רעשי הרקע בשיחה שהתקיימה עמו לאחרונה בשעת צהריים העלו אצל בן שיחו את הסברה שהוא חותך סלט. גורם פוליטי אחר ביקש מראש מפלגתו לא לכלול אותו בצוות המשא ומתן הקואליציוני. למרות שהוא ידוע כ"וורקוהוליק", לא היה לו שום רצון לכלות חודש וחצי מחייו במפגשים עקרים וחסרי תוחלת. שניהם יודעים שהדברים האמיתיים יתחילו להתכנס למשהו מהותי רק בעוד שבועיים-שלושה, ושזה יקרה בעיקר בפגישות ישירות בין נתניהו לראשי המפלגות. זה יכול לקרות כבר עכשיו. חבל על הזמן שמתבזבז.

      מליאת הכנסת ה-19, פברואר 2013 (מור שאולי)
      בחמישה ימים יצרו חברי הכנסת עבודה לתשעה ימים. מתי ישלימי אותה? כנראה שאף פעם (צילום: מור שאולי)

      מחוקקים מצטיינים, על הנייר

      מריחת המו"מ הקואליציוני תוקעת גם את עבודת הכנסת. כל עוד אין קואליציה לא ניתן להקים ועדות, וכל עוד אין ועדות - למעט הרכב זמני של ועדות הכספים והחוץ והביטחון - אין דיון אמיתי ומהותי בחקיקה. כך מסתובבים להם 120 ח"כים - חלקם הגדול חדשים - עמוסים בכוונות טובות, אך מוגבלים ביכולת עבודה ממשית. ובאין להם תעסוקה ממשית, הם מכלים את זמנם בהגיית הצעות חוק והגשתן למזכירות הכנסת. ימים ספורים לאחר השבעת הכנסת, עומד מספר הצעות החוק סביב 1,000. בואו נעשה חישוב: לכל הצעה כזו קיים פוטנציאל של הקצאת 20 דקות מעבודת המליאה לצורך דיון בה בקריאה הטרומית בלבד. עשר דקות למציע ועשר דקות לנציג הממשלה שישיב, כלומר מעל 330 שעות דיון. נכון, רוב הצעות החוק יזכו לטיפול ממושך הרבה פחות, חלקן יאוחדו או לא יועלו כלל; אבל גם אם יוקצה רבע מהזמן בממוצע לדיון בכל הצעת חוק, נגיע למעל 80 שעות, שהן תשעה ימי עבודה מלאים. כלומר, בחמישה ימים ייצרו חברי הכנסת פוטנציאל עבודה לתשעה ימים. מתי הם יספיקו להשלים אותה? כנראה לעולם לא.

      אפילו שר המשפטים, יעקב נאמן, נדרש השבוע לסוגיה הזו. "רבות דובר על היקף החקיקה במדינת ישראל", הוא אמר בנאום במליאת הכנסת שבו סיכם את פעילות משרדו. "אני רואה חשיבות רבה בצמצום מבול הצעות החוק הפרטיות, וזאת, על מנת לאפשר למערכות להפנים, ליישם ולבחון בצורה עניינית רפורמות שבוצעו, וכן כדי לאפשר לעוסקים במלאכה להתמקד ולקדם רפורמות משמעותיות. לכם, חברי הכנסת ה-19, אמליץ ואבקש: התרכזו בהצעות חוק מהותיות, רפורמות מקיפות וחשובות, חישבו עליהן, בחנו אותן עם הגורמים המקצועיים ועם משרדי הממשלה. הובילו תהליך חקיקה בעצמכם ואל תהיו מובלים על ידי גורמים שונים, בעלי אינטרסים, אשר מביאים לאינפלציה חקיקתית, שסופה באיבוד המיקוד בעניינים המהותיים".

      כשהצעת החוק הופכת לאבן

      כשאר חבריו ממרצ, הצליח ח"כ ניצן הורוביץ להתבלט בעבודתו הפרלמנטרית היסודית בכנסת הקודמת, למרות ישיבתה באופוזיציה. במשדר השבעת הכנסת ששודר בוואלה! חדשות בשבוע שעבר, הוא התגאה שכבר הספיק להניח על שולחן מזכירות הכנסת 100 הצעות חוק. "לכאורה, ממבט חיצוני הטענה בנוגע לעודף הצעות החוק נשמעת הגיונית", הוא אומר, "אבל מצאתי שיש בעניין הזה (של ריבוי הצעות החוק – ל"מ) טעם. ראשית, חלק מהן עוברות. זה לוקח שנה ואולי גם שלוש שנים, אבל בסוף עובר. חלק מהצעות החוק דומות ולכן הן מאוחדות והדיון עליהן מתנהל במשותף. אבל גם אלה שלא עוברות משפיעות על הדיון הציבורי". לדברי הורוביץ, כוחן וייחודן של חלק מהצעות החוק שמוגשות הוא לאו דווקא בשאלה האם ייכנסו לספר בחוקים, אלא בהשפעתן על השיח. חלקן משמשות טריגר לדיונים בבתי ספר, חלקן מהוות נדבך בדיונים משפטיים. "דברים שמשתנים בחקיקה, זה לא קורה מהיום למחר", הוא מסביר, "אבל לפעמים אתה זורק אבן והגלים מתפשטים בבריכה. אחת הדרכים לכך זו הצעת חוק".

      ובכל זאת, המספר אדיר, אמרתי, אולי כדאי להגביל את המכסות. "אני מסכים שלפעמים יש הגזמה, אבל אם אני מסתכל על התמונה הכוללת אני מכיר בחשיבות. לא מפריע שיש הרבה הצעות חוק, מקסימום הלשכה המשפטית של הכנסת צריכה עוד זמן. אבל אני לא רואה בכך שום פסול". יש לא מעט בדבריו של הורוביץ. גם העובדה שלכל סיעה יש מכסת הצעות חוק שהיא רשאית להעלות לקריאה טרומית מביאה לביטול חלק מהן ומקלה על עבודת המליאה (אבל לא על זו של הלשכה המשפטית של הכנסת). ובכלל, מוטב שאנו, העיתונאים, נחיל על עצמנו כללים להפחתת הפופוליזם בבואנו לבקר את הח"כים בדיוק על אותה התנהלות. ועדיין, מוטב היה לו הח"כים היו מרגיעים קצת. שטף הצעות החוק, חלקן הזויות למדי, מוזיל את ערכן ואת ערך מגישיהן בעיני הציבור. להצעת החוק של מרצ מהשבוע לפיזור הכנסת, למשל, ניתן למצוא הסברים פוליטיים מצוינים. אבל אף לא אחד מהם יכסה על העובדה שלבקש את פיזור הכנסת יומיים לאחר כינוסה זה פשוט מגוחך.

      ושתי הערות על ישיבת הכנסת ביום שני השבוע:

      א. 17 שנים כיהן שלום שמחון כחבר כנסת. הוא היה ראש ועדה, שר בשלושה משרדים ותחבולן פוליטי רב מעללים שהצליח ליצור קשר טוב עם כל סיעות הבית. ישיבת העבודה הראשונה של מליאת הכנסת ה-19 נפתחה בנאום הפרידה שלו. הוא הפליג בשבח העבודה של משרדו, ניתח את תרומת פעילותו למשק הישראלי וסיכם שנים רבות של עשייה ציבורית. למרות שהמליאה שקקה, כמעט אף אחד לא האזין לדבריו. כולם היו שם בשביל ההצגה האמיתית שבאה לאחר מכן - נאומו של יאיר לפיד. כשלפיד דיבר הושלך הס במליאה. לא רק חברי מפלגתו האזינו ברוב קשב. גם חברי הליכוד, גם החרדים ואפילו אלה שכינה "זועבי'ז" - חברי הכנסת הערבים. מה שבא ללמד שפוליטיקאי, ודאי מטאור כלפיד, מעניין הרבה יותר לפני שהוא טובל את ידיו בביצה הפוליטית. מעניין יהיה לראות כמה יאזינו לנאום של לפיד בעוד 17 שנה. אם יישאר עד אז בפוליטיקה.

      יאיר לפיד נואם לראשונה במליאת הכנסת ה-19, פברואר 2013 (מור שאולי)
      השאלה כמה נוצץ יהא מעמדו בעוד 17 שנים. לפיד בנאומו הראשון במשכן, השבוע (צילום: מור שאולי)

      ב. נפתלי בנט, כבר נכתב כאן, מבין את התקשורת מצוין. אמנם לפעמים הדבר עולה לו בפליטות פה שגוררות התנצלויות, אבל לפחות אנחנו יודעים שבכל הופעה שלו יש פוטנציאל לכותרת. שלשום, לאחר נאומו של לפיד, הוא חיכה עד שאחרון המברכים יחבק את חברו החדש. רק כשכולם התיישבו הוא ניגש לחבק אותו. הצלמים מיציע העיתונות הודו לו על כך שאיפשר להם לצלם בנחת את התמונה לה חיכו: לפיד ובנט מחובקים. התיאום בין השניים, מתברר, חזק ונשמר בקשר שוטף. הם יודעים שאם יתמידו להציג חזית אחידה, ושלי יחימוביץ' לא תיכנס ברגע האחרון לממשלת נתניהו, יהיה ראש הממשלה חייב להכניס את שניהם יחד, אחרת אין לו קואליציה. מעניין אם בנט יודע שבמקביל לשיחות הקואליציוניות, ב"יש עתיד" לוקחים ממש ברצינות את עניין העבודה הפרלמנטרית. חברי הסיעה השתתפו בסדנה שנערכה להם בידי אחד, חבר מפד"ל עד לא מזמן, זבולון אורלב שמו.