פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משחקי כס הרב הראשי

      על רקע הקומבינות והדילים הלא-קדושים בישורת האחרונה של הבחירות לרבנות, קובע אורי רגב כי הדרך היחידה להנהיג מדינה יהודית ודמוקרטית בימינו היא לבטל את המוסד הזה כליל

      ביום רביעי השבוע יתכנסו 150 חברי הגוף הבוחר, לקבוע מי יהיו הרבנים הראשיים לישראל. ערב ההכרעה, עיקר הוויכוח הציבורי והפוליטי סובב סביב השאלה מי יזכו בשני הכסאות הנחשקים. אך יש גם קולות מבורכים, בין היתר בציונות הדתית, המעלים את הטענה החשובה באמת: אין כלל מקום להמשך קיומו של מוסד הרבנות הראשית במדינת ישראל הדמוקרטית והיהודית.

      בניגוד לטענה שהרבנות היא אחד מסמליה של ישראל כמדינה יהודית, בפועל מתפקד גוף זה כחרב פיפיות: היא פוגעת ללא הרף בתדמיתה של היהדות ובשלטון החוק. לא בכדי מופיעים מוסדות הדת (והמפלגות) בראש סולם השחיתות המוסדית בישראל, על פי מחקר השוואתי עולמי שהתפרסם החודש. בשאר העולם, אלה מן המוסדות הטהורים והמוערכים ביותר. המערכת הפוליטית מנציחה את קיומה בשל השליטה במינויים ותקציבים והמשך הכפייה הדתית. במערכת הבחירות הנוכחית, כך נראה, הקומבינות והדילים הכל-כך לא קדושים ברבנות הראשית מתחרים רק באלה של הסדרה "משחקי הכס".

      לא רלוונטיים

      מדד הדת והמדינה של עמותת חדו"ש חוזר ומוכיח שוב ושוב: הרוב המכריע של הציבור היהודי בישראל תומך ביישום הבטחת חופש הדת והמצפון במגילת העצמאות. למרות זאת, הפוליטיקאים החילונים מסרו לידי הרבנות הראשית סמכויות בלעדיות בתחומים כמו נישואים, גיור, כשרות ועוד. זאת, אף שמוסד הרב הראשי זר לגמרי להיסטוריה היהודית. הוא הונהג בימי האימפריה העותומנית, ואילו שלטונות המנדט הבריטי הם שהנהיגו את הכפילות העדתית של רב אשכנזי וספרדי. התוצאה: מוסד הרבנות מנציח עד היום את רעת העדתיות.

      את הסתירה המובנית בין ערכי היסוד של מדינת ישראל לקיומה של הרבנות ממחישה העובדה שחברי מועצת הרבנות הראשית מצהירים אמונים למדינת ישראל בלבד, ולא לחוקיה. אין זו השמטה מקרית. היא משקפת את העובדה שרבים ביניהם אינם מכירים כלל בתוקף חוקי המדינה. כך למשל, הרב הראשי הספרדי היוצא, שלמה עמאר, כתב מפורשות כי חוקי המדינה הם בגדר "חוקות הנכרים", ובתי המשפט של המדינה הם ערכאות של גויים. המשך קיומם, אליבא דרב עמאר, הוא בבחינת תמיכה ב"סיטרא אחרא", ותקוותו היא "כל הרשעה כולה בעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".

      יש הטוענים כי אם רק ייבחר הרב דוד סתיו למשרת הרב הראשי האשכנזי, הרי שהנאורות והקידמה ישררו בממסד אנכרוניסטי זה. אין ספק שדיבורו של סתיו נשמע מתון וחיוכו ידידותי משל רוב מתחריו. אבל הקמפיין שלו מתבסס על הבטחות חסרות כיסוי וסיכוי. חשוב לזכור: גם הרב סתיו מתנגד להנהגת נישואים אזרחיים ולהכרה בנישואים רפורמיים וקונסרבטיביים. גם הוא תקף את בית המשפט העליון, שפסק כי על מדינת ישראל להכיר בגיורים לא-אורתודוקסיים.

      אין לרב סתיו כל פיתרון לבעייתם של 350 אלף עולים צאצאים ליהודים, שעל פי החוק אינם יכולים להינשא בישראל. אין לו גם כל פיתרון למצב בו כל יהודי, לא חשוב כיצד התחתן, חייב להתגרש באמצעות המנגנון המפלה והמנוכר של בתי הדין הרבניים. אלו הבעיות האמיתיות שעמן צריכה ישראל להתמודד בתחומי חופש הדת. חיוכים לא יפתרו אותן.

      אין להפריז בחשיבות תפקידו של הרב במסורת היהודית לדורותיה. גם היום פועלים רבנים לא מעטים המעניקים השראה ומנהיגות דתית לציבורים רחבים. אבל הרבנים הזוכים לכבוד והוקרה מן הציבור אינם נושאים, בדרך כלל, במשרת "רב ראשי". לעומתם, אלה שזכו במשרת הרב הראשי אינם רלוונטיים עבור רוב הציבור.

      ישראל צריכה להפסיק להעסיק רבנים "מטעם", בעלי סמכות מונופוליסטית. הרבנים צריכים לצמוח, כבעבר, מתוך הקהילות, המקבלות עליהן את סמכותם מרצון. אינני גורס את אימוץ המודל האמריקאי של הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. המדינה תוכל להשתתף במימון שירותי דת כפי שהיא משתתפת במימון צרכי תרבות, ספורט וכדומה. אך העסקתם צריכה להיות על ידי קהילותיהם ועל ידי ארגונים דתיים וולונטריים, שיוכלו לקבל סיוע של המדינה על פי אמות מידה ענייניות ואוביקטיביות, בדומה לכללים החלים על תחומי סיוע אחרים.

      הדוגמה הירושלמית

      מי שמודאג מהאפשרות ששירותי הדת אינם יכולים להתנהל ללא רבנים, כדאי שיביט על ירושלים. כבר עשר שנים לעיר אין רבני עיר - וחוץ מכמה עסקנים, נראה שאיש אינו חש בחסרונם.

      ישראל זקוקה למנהיגות של רבנים עצמאים עם חזון, שוחרי שלום ותיקון עולם, המקיימים ברבים את הציווי "צדק צדק תרדוף"; רבנים ציוניים, שיורו ברבים ששוויון בנטל הוא ערך יהודי, ולפיכך חובה על הכול לשאת בנטל השירות הצבאי והעבודה; רבנים המחוננים באומץ הלכתי הנדרש למתן תשובות רלוונטיות לתנאי הזמן המשתנים, ולא כניעה למסר הקיצוני של "חדש אסור מן התורה"; רבנים בעלי פתיחות והבנה לצורכי העם והמדינה; רבנים שיבינו כי דווקא יישום הבטחת מגילת העצמאות ל"חופש דת ומצפון" יחזק את זהותה היהודית של ישראל; רבנים שסמכותם תהיה מבוססת על בחירה חופשית, ולא על כפייה.

      חזון זה מנוגד לחלוטין למוסד הרבנות הראשית. לכן ביטולה של הרבנות הראשית הוא צורך השעה, ואינטרס לאומי ממדרגה ראשונה. ביטולה יאפשר את צמיחתה של הנהגה רבנית המתאימה לצורכי ישראל במאה ה-21, לשיקום כבוד הרבנות ולהשבת עטרת היהדות ליושנה.

      הרב עו"ד אורי רגב הוא מנכ"ל עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il