פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "המתים המהלכים": התסמונת הנדירה שמתעתעת בנפש

      הסובלים מסינדרום קוטאר, "תסמונת הגופה המהלכת", מאמינים שהם מתים או בני אלמוות. הם מרעיבים את עצמם או עוברים לבתי קברות. סיפוריהם מדגימים את הקשר שבין הגוף לתודעה

      בשנת 2012 הגיע לבית החולים בבלגיה גבר בן 69 שעבר שבץ מוחי. בדיקות נוירולוגיות הראו כי הוא סובל מתגובתיות נמוכה לכאב, מנזק מסוים בצדו השמאלי של שדה הראייה שלו וכן מחולשה פיזית בצדו השמאלי של הגוף. תסמינים אלה אינם חריגים כשמדובר בשבץ, וכחודש לאחר מכן החל האיש להחלים. אך מה שלכד את תשומת לבם של הרופאים היו שינויים אחרים בהתנהגותו של החולה: מפעם לפעם הוא שאל את אשתו האם הוא חי או מת.

      כשנפגש עם הרופא המטפל שלו, ביקש ממנו את חוות דעתו: "האם אני מת?". אמונה זו הלכה והתחזקה לאחר מכן: "תעודת הפטירה שלי כבר מוכנה. אתה צועד עם איש מת", אמר לרופא, "אני מת, ואקבל תעודת פטירה שיהיה עלי להביא לעירייה בתחילת השבוע". כאשר הרופא שאל אותו האם איש מת מסוגל לדבר, הבין האיש שדבריו סותרים את ההיגיון, אך נבצרה ממנו היכולת לשנות את הלך חשיבתו. זהו עולמם המפחיד, המעניין, המוזר והעצוב של הסובלים מתסמונת קוטאר.

      סצינה מסרט הערפדים "נוספרטו" בכיכובו של מקס שרק. 1922 (GettyImages)
      לצעוד עם המתים. הרוזן אורלוק מתוך סרט הערפדים "נוספרטו", 1922 (צילום: אימג'בנק, gettyimages)

      תסמונת קוטאר, המכונה גם "תסמונת הגופה המהלכת", היא הפרעה נדירה שהתסמין המרכזי שלה הוא דלוזיה (אשליה), מעין אמונה לא מבוססת, העוסקת בגוף של החולה. התסמונת מתאפיינת במצב רוח דיכאוני, בחרדה ואפילו באשליה של אלמוות. חלק מהסובלים מהתסמונת מגיעים למסקנה שהם מתים; כתוצאה, חלקם מרגישים שאין להם עוד צורך באכילה ומרעיבים את עצמם. אחרים מאבדים כל רגישות לכאב. יש בהם שמזניחים לחלוטין את ההיגיינה האישית.

      חידת ההמיספרה הימנית

      ההפרעה יכולה להימשך בין ימים לשנים, ולעיתים היא נעלמת כלעומת שבאה. הטיפול בה מסתמך על מגוון של תרופות פסיכיאטריות ולעיתים אף נעשה שימוש בטיפול בנזעי חשמל. היא אינה רשומה כהפרעה נפרדת ב-DSM, מדריך האבחון הפסיכיאטרי, שכן הרופאים מאמינים שבמרבית המקרים ההפרעה מתפתחת על רקע מצבים נפשיים וגופניים אחרים. היא יכולה להופיע בין השאר בהקשר של דיכאון עם התקפים פסיכוטיים, וכן בקרב הסובלים מהפרעות דלוזיוניות כגון סכיזופרניה או הפרעה בי-פולארית כגון מניה-דיפרסיה. תועדו גם מקרים אצל חולים שסבלו מנזק מוחי, מגידולים או כמוזכר לעיל, משבץ מוחי. בדיקות הדמיה נוירולוגיות העלו אפשרות של חריגה בפעילות או במבנה של האונות הקדמיות, הקודקודיות והצדיות של המוח, בעיקר בהמיספרה הימנית, שמשחקת כנראה תפקיד ייחודי ומשמעותי בחוויית העצמי שלנו.

      התסמונת התגלתה על ידי ז'יל קוטאר, נוירולוג צרפתי, שדיווח על המקרה הראשון ב-1880. היא כה נדירה, שרק כמה עשרות מאמרים מדעיים נכתבו עליה בחמישים השנים האחרונות. מרבית המאמרים מתארים מקרה של מטופל ספציפי, ומפאת נדירות ההפרעה, כמעט שאין בנמצא מחקרים המתבססים על מדגמים גדולים של מטופלים. מהמחקרים המעטים בנושא, עולה כי בקרב מטופלים קשישים הסובלים מליקויים קוגניטיביים, שיעור הסובלים מתסמונת קוטאר עומד על כ-0.5%. הגיל החציוני של ההפרעה הוא 52, אך לעיתים מאובחנים בה גם ילדים ומתבגרים, ובאופן כללי היא נפוצה יותר בקרב נשים.

      משתתפים במצעד הזומבים השנתי בפראג, 1 יוני 2013 (רויטרס)
      "הפרעת המוות" יכולה להיעלם בפתאומיות. בני זוג במצעד זומבים בפראג (צילום: רויטרס)

      ניסיונות להסביר את התופעה המוזרה מתמקדים בעיקר בשני מישורים, אשר מסתמכים שניהם על דמיון מסוים בין תסמונת קוטאר לסינדרום מוזר אחר, תסמונת קאפגרא. הלוקים בתסמונת מאמינים כי אנשים קרובים ומוכרים להם, הם למעשה מתחזים. הסבר אפשרי אחד גורס כי בבסיס שתי ההפרעות קיים כשל במערכות העיבוד במוח שמופקדות על השילוב בין זיהוי הגוף והפנים ובין הרגש המתעורר מול דבר-מה מוכר.

      במקרה של תסמונת קאפגרא, בהיעדר התגובה הרגשית המובחנת כל-כך שמתעוררת בנו בכל פעם שאנו רואים את אמא, למשל, היא עשויה להיראות לנו כמתחזה שעוטה את פניה. במקרה של תסמונת קוטאר, בהיעדר התחושה שגופנו מוכר לנו, נרגיש כאילו מתנו או שגופנו נעלם. כך למשל תועדה אישה בת 46, בעלת היסטוריה של מניה-דיפרסיה, שהגיעה לבית החולים כשהיא מרגישה שאין לה זהות או עצמי, שהיא גוף ללא תוכן. היא הייתה משוכנעת שמוחה נעלם, שמעייה התפוגגו ושכל גופה שקוף. היא סירבה בתוקף להתקלח כי חששה שתתמוסס במים ותזרום במורד פתח הביוב.

      טקס ההלוויה של הסופר הארי מוליש באמסטרדם (ShutterStock)
      כמה מהלוקים בתסמונת נוטים לעבור להתגורר בבתי קברות (צילום: ShutterStock)

      השערה אחרת מציעה הסבר מעט שונה, וגורסת כי בקרב הסובלים משתי ההפרעות, קיימת מעין השטחה כללית של כל סוגי הרגש, המלווה בתחושת ריקנות. ההבדל בין התסמונות הוא בפרשנות שמקבלת ההשטחה הזו במוחו של החולה. אנשים שסגנון הייחוס הקוגניטיבי שלהם הוא חיצוני, כנראה יתמקדו יותר בחוויה המוזרה שבעולם שבחוץ. האנשים סביבם ייראו להם כמוזרים וכזרים או כמתחזים; הם אלו שייסבלו מתסמונת קאפגרא. אנשים שסגנון הייחוס הקוגניטיבי שלהם הוא פנימי, ישימו לב יותר למוזרות ולתחושת הזרות ביחס לגוף ולתפיסת העצמי. הם אלה שייטו יותר לפתח את תסמונת קוטאר. חיזוק לגישה זו ניתן למצוא בדבריו של חולה שסיפר לחוקריו: "דברים פשוט קורים לי עכשיו ואני לא שולט בהם. אני מתחיל להרגיש קהה-חושים בנוגע להכל, כי אני הופך לחפץ. לחפצים אין רגשות".

      חולה בריטי אחד סיפר שהרגיש כה חסר חיים, שנהג לנדוד לבית הקברות הקרוב למקום מגוריו, שם הייתה המשטרה אוספת אותו בחזרה לחיק משפחתו. חולה שאושפז לאחר פגיעת ראש בדרום אפריקה האמין שהוא מת, ומפאת החום העז היה משוכנע שהוא נלקח לגיהינום. שניהם החלימו לאחר טיפול. תיעוד המקרים האלה מסייע להתפתחות המחקר על תסמונת קוטאר ועל דרכי ההתמודדות עמה. אך המחקר גם מלמד אותנו עוד על הקשר המדהים שבין גוף לנפש, או ליתר דיוק, על החשיבות העצומה של רגשות ביצירת החוויה התקינה של הקיום שלנו. אף שמדובר בהפרעה נדירה מאוד, ניתן ללמוד ממנה כי כשמשהו משתבש באיבר מורכב כמו המוח, אנחנו לא יכולים להתייחס עוד לשום דבר כאל מובן מאליו. אפילו לא לתחושה שאנחנו חיים.

      לקריאה נוספת
      על הנחקר הפסיכיאטרי ששתו לו את המוח עם קש
      הסיפור המוזר של הערפד האמיתי וילדותו המזוויעה
      התנ"ך של הפסיכיאטרים: המדריך שקובע מי נורמלי
      ארבע תגליות חדשות ומדהימות על המוח האנושי