סיפורו המדהים של האיש ששתו לו את המוח עם קשית

הוא כונה הנחקר החשוב ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. ניתוח מזעזע הותיר אותו ללא יכולת ליצור זיכרונות חדשים, אך הטרגדיה חוללה מהפכה באופן שבו אנחנו מבינים זיכרון

יונתן שם טוב

הוא היה הסוד הכמוס ביותר של חוקרי הפסיכולוגיה. במשך עשרות שנים, הוא היה ידוע רק לפי ראשי התיבות של שמו: H.M, שהופיעו באלפים רבים של מאמרים מדעיים שנכתבו עליו, בניסיון להגן על פרטיותו. הוא נחשב לנבדק הבודד החשוב ביותר בקרב חוקרים מתחום הנוירופסיכולוגיה והפסיכולוגיה הקוגניטיבית. תרומתו למדע, ובעיקר לאופן שבו אנחנו מבינים את אופן פעולתו של הזיכרון, לא תסולא בפז. רק עם מותו בגיל 82, בשנת 2008, נחשפה הטרגדיה של חייו, אותה טרגדיה שהפכה אותו לנבדק המושלם עבור המדע.

הנרי גוסטאב מולייסון נולד בהארטפורד, קונטיקט, שבארצות הברית, ב-1926 כילד נורמאלי למשפחה ממוצעת. בגיל 7 תאונת ילדות סתמית לחלוטין עתידה הייתה לשנות את גורלו מהקצה אל הקצה. הנרי הצעיר שיחק בחוץ ומסיבה כלשהי, כדרכם של ילדים, רץ אל הכביש, שם נפגע מרוכב אופניים חולף והוטח לאחור. הוא נפצע בראשו, בכה ונזקק לתפרים, אך פצעיו החלימו, ולזמן מה נדמה היה שהכל תקין. הוא המשיך לשחק עם חבריו ולצאת לטיולים עם אביו.

עוד בוואלה! NEWS

מדיקור מי שפיר ועד בדיקת אקסום: מה השתנה בבדיקות גנטיות בהיריון?

ד"ר ינון חזן בשיתוף zap doctors
לכתבה המלאה
"נחשי מה, רציתי לקחת למטופל את התקפי האפילפסיה, ולקחתי לו את הזיכרון במקום". מולייסון בצעירותו, לפני שעבר את הניתוח

עד שהגיע יום הולדתו ה-16. הנרי ביקש לקחת את הרכב של אביו ולנסוע לעיר סמוכה, אך לפתע נתקף בעוויתות חמורות שלוו באיבוד הכרה. הנרי החל לסבול מהתקפי אפילפסיה חמורים, שרבים מייחסים לאותה תאונת אופניים מילדותו. ההתקפים הלכו והחמירו, ועד שהגיע לגיל 27 סבל מהם על בסיס שבועי. המצב נראה נואש.

אלה היו זמנים פחות נאורים, ואביו של מולייסון התבייש ב"מחלת הנפש" של בנו. בשנת 1953 הופנה מולייסון לוויליאם סקוביל, מנתח מוח שלא היה ידוע במיוחד באותה תקופה. סקוביל האמין שהמוקד האפילפטי שגורם להתקפים במוחו הוא אזור הקרוי היפוקמפוס, שבאותה העת לא היה ידוע עליו הרבה. כשהוא מסתמך בעיקר על תחושותיו, סקוביל החליט לנתח. הוא קדח חורים בגולגלתו של מולייסון, וחדר עמוק אל תוך מוחו, הרבה מעבר למה שהעזו עמיתיו לעשות באותה תקופה. הוא השתמש בכלי דמוי קשית, ושאב החוצה את כל ההיפוקמפוס של מולייסון, כשהוא פוגע גם במבנים מוחיים סמוכים חשובים.

המנתח חדר למוחו הרבה מעבר למה שהעזו באותה תקופה, ושאב חלקים ממנו עם מתקן דמוי קשית (צילום אילוסטרציה: נמרוד וסנדרס)

מולייסון הגיח מחדר הניתוחים כשהוא אדם שונה. אף שאישיותו לא השתנתה והוא לא איבד את היכולת לדבר ולהשתמש בכישורים מוטוריים, ניכר שמשהו השתבש באופן חמור. בכל פעם שהיה פוגש מישהו מהצוות שטיפל בו במשך שבועות, היה מציג עצמו בברכת "נעים מאוד", כאילו הייתה זו פגישתם הראשונה. סקוביל עצמו כתב על כך במאמר שפרסם בשנת 1957: "התחוללו תהליכים מדהימים ולחלוטין לא צפויים: אובדן חמור של זיכרון . H.M לא היה מסוגל לזכור אילו פריטים אכל לארוחת צהריים חצי שעה קודם לכן. למעשה, הוא לא היה מסוגל לזכור אפילו שאכל בכלל ארוחת צהריים. אך לצופה המזדמן הוא נראה כמו אדם נורמאלי, שכן יכולת ההבנה וההיגיון שלו לא נפגעו".

מולייסון סבל מרגע הניתוח ממצב המכונה אמנזיה אנטרוגרדית, או במילים פשוטות, חוסר יכולת ליצור זיכרונות חדשים. כיום, במידה רבה בזכותו, ידוע היטב כי ההיפוקמפוס משחק תפקיד מרכזי ביותר בשילוב הקלט החוויתי שמגיע למוח ואחסונו כזיכרון מודע שניתן לשלוף מאוחר יותר. במילים פשוטות עוד יותר: הנרי שמר את מרבית הזיכרונות שהיו לו עד לרגע הניתוח. הוא זכר למשל את מלחמת העולם השנייה. אך הוא נידון לחיות בהווה לשארית חייו, מבלי יכולת לשמר חוויות חדשות.

במאמרו הודה סקוביל בדיעבד כי פעל בעיקר על סמך אינטואיציה כשהחליט לשאוב את ההיפוקמפוס של מולייסון. הוא ציין כי לפני הניתוח, "לא נמצא מוקד מקומי מדויק שאחראי להתקפים האפילפטיים. בכנות, מדובר היה בהליך ניסיוני. בחרנו לחלוק את הממצאים במלואם, הן בשל חשיבותם לידע המדעי, והן כאזהרה לאחרים בשל הסיכון הכרוך בביצוע ניתוח הגורם פגיעות בהיפוקמפוס". על פי כמה עדויות, חזר סקוביל לביתו לאחר הניתוח ואמר לאשתו: "נחשי מה, רציתי לקחת למטופל את התקפי האפילפסיה, ולקחתי לו את הזיכרון במקום. איזו עסקת חליפין". נחמה קטנה אחת עבור H.M, הייתה פיחות משמעותי בתדירות ההתקפים האפילפטיים ובעוצמתם.

"הוא מעולם לא היה עצוב או מדוכא, אך ספק אם רבים מאיתנו היו מוכנים להתחלף איתו". מולייסון בשנים שלאחר הניתוח

עבור המדע, האופן המלאכותי המדויק שבו נשאב ההיפוקמפוס של H.M הפך אותו לחולה האמנזיה המושלם. וכפי שקרה לא מעט בהיסטוריה של מדעי המוח, כמות הידע שניתן להפיק מאסונות פרטיים ותאונות שאירעו לבודדים הינה עצומה. עד מהרה החלו מדענים לפקוד את מולייסון ולערוך, בהסכמתו ובהסכמת משפחתו, ניסויים רבים בניסיון להבין את טיב מצבו ואת אופן התפקוד של הזיכרון.

התברר, למשל, שמולייסון מסוגל היה, אם התבקש, לזכור שלוש ספרות למשך כמה דקות. הוא עשה זאת באמצעות שינון המספרים באופן רציף כך שהם נותרו בזיכרון לטווח הקצר המידי. זיכרון זה פעל כהלכה, למרות הנזק שנגרם לקידוד בזיכרון לטווח ארוך אשר, כך הסתבר, קשור לפעילות בהיפוקמפוס. הוא הצליח בכך כל עוד התרכז במטלה ודעתו לא הוסחה.

אחד הניסויים הללו הוביל לגילוי מהפכני על אופן פעולתו של הזיכרון שלנו. בניסוי, התבקש מולייסון לשרטט עם טוש קו לאורך ציור של כוכב שהונח לפניו. היה עליו לעשות זאת כשמחיצה חוסמת את הגישה הישירה שלו לציור הכוכב, אותו היה מסוגל לראות רק מבעד למראה. מדובר במטלה קשה ומאוד לא אינטואיטיבית, שכמעט אין בנמצא מישהו שמסוגל לבצע היטב בפעם הראשונה. מולייסון לא היה שונה, והקו ששרטט סטה לא אחת בכיוון ההפוך מזה שהתכוון לו בעודו מנסה לצייר לאורך מתאר הכוכב שנשקף מבעד למראה. אך מניסיון שנצבר, ידוע כי מדובר במטלה שניתן להשתפר בה עם אימונים מספיקים. מולייסון נשבע בכל פעם שזו הפעם הראשונה שהוא נתקל במטלה ומבצע אותה, אך לתדהמת החוקרים, ביצועיו החלו להשתפר. הוא תועד פעם כשאמר לחוקריו לאחר שמילא את המטלה בהצלחה: "זה היה קל ממה שציפיתי".

סוגים שונים של זיכרון

התגלית לימדה את המדענים כי יש יותר מסוג אחד של זיכרון. ישנו הזיכרון האפיזודי, המודע. זהו זיכרון של רגשות, חוויות, אנשים וסיפורים, שניתן לדבר עליו ולהיזכר בו באופן רצוני ומודע. זה הזיכרון שנפגע אצל מולייסון. אך בשונה ממנו, יש גם זיכרון פרוצדורלי של מיומנויות שונות, לרוב מוטוריות. זה הזיכרון שבבסיס התחושה שמרגע שלמדנו איך לרכוב על אופניים, לעולם כבר לא נשכח זאת. זה גם הזיכרון שמסייע למוח להשתפר במטלת הציור על הכוכב. כיום אנחנו יודעים שישנם אזורי מוח שונים שאחראים לסוגי הזיכרון הללו, והפגיעה בהיפוקמפוס של מולייסון לא השפיעה עליהם. אף שמולייסון הצהיר בתוקף שהוא לא זוכר שביצע את המטלה הזאת, מוחו וגופו "זכרו" אותה, והשתפרו בביצועה.

יותר ממאה מדענים עבדו עם מולייסון. אחת מהן הייתה החוקרת הצעירה סוזן קורקין, שנתקלה בסיפורו בסוף שנות ה-50. קורקין, כיום פרופסור לנוירופסיכולוגיה התנהגותית וראש מעבדה הנושאת את שמה ב-MIT, בילתה במחיצתו 46 שנים, אם כי עבורו, כל מפגש ביניהם היה כמובן מפגש ראשון. לאחרונה היא פרסמה ספר זיכרונות על הקשר שנוצר בינים, "החיים בהווה קבוע".

"הוא היה אדם מעורה בסביבתו ונוח, עם חוש הומור חריף, שידע כי יש לו בעיית זיכרון חמורה וקיבל את גורלו. הוא קיווה שהמחקר על מצבו יעזור לאחרים לחיות חיים טובים יותר", סיפרה קורקין. "החיים בהווה היוו עבורו קללה אך גם ברכה": לעיתים נדירות נודע להנרי, כאילו בפעם הראשונה, כי הוריו נפטרו כבר, אך מצבו אפשר לו לשכוח מהר מאוד. "הוא מעולם לא היה עצוב או מדוכא, אך ספק אם רבים מאיתנו היו מוכנים להתחלף איתו. היו לו חיים טראגיים, והוא הוציא מהם את המירב". במקרה אחד, היא זוכרת, הנרי תיאר את היחסים ביניהם באופן קולע: "זה מצחיק, אתה חי ולומד", אמר. "אני חי ואת לומדת".

הוא מת בגיל 82 בשנת 2008. רבים השתתפו בהלוויתו, בהם לא מעט אקדמאים. מוחו נחשב כה יקר ערך למדע, שהוא נלקח שעות ספורות לאחר מותו והושם במצפה מוח בסן דייגו. שם, הוא נפרס לאלפי פרוסות דקות ונסרק ברמת רזולוציה גבוה, כמעט עד רמת תא העצב הבודד. המטרה היא לאפשר להמשיך ולחקור את מוחו גם לאחר מותו תוך יצירת הדמיה תלת ממדית שבקרוב אף תהיה נגישה לחוקרים באינטרנט. האיש שתרם תרומה כה כבירה למדע, מעולם לא היה מודע לכך.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully