בית המשפט העליון דחה ביום חמישי האחרון את ערעורו של "רוצח ההומלסים", ניקולאי בונר, שהורשע בארבעה מקרי רצח, שלושה מהם של חסרי בית, ובאונס של אחת הקורבנות, ונידון לעונש של ארבעה מאסרי עולם. על אף ההסכמה בין השופטים בנוגע לצורך לדחות את ערעורו, המקרה שלו עורר ויכוח בכל הנוגע להלכות המשפטיות סביב פסילת ראיות.
"בשנים האחרונות, ואומר את הדברים בזהירות, דומני כי מסתמנת מגמה של סטייה מהגרעין העיקרי של ההליך הפלילי אל הפריפריה של ההליך. במקום להתמקד בשאלה אם חומר הראיות עומד ברף של מעבר לספק סביר כנדרש בדין הפלילי, מושקעים עיקר המשאבים של הצדדים ושל בית המשפט בסוגיות נוסח מחדלי חקירה", כך כתב שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, בביקורת שמתח על ההתנהלות בהליכים פליליים.
בונר הורשע בסדרה של מעשי רצח בחיפה בשנת 2005. הקורבן הראשון שלו הייתה ריטה וולמן, אישה בת 51 שהכירה את בונר. השניים נפגשו ברחוב והלכו יחד לדירתה, שם שתו משקאות אלכוהוליים. וולמן הציעה לבונר להישאר לישון בדירה בשל השעה המאוחרת. הוא ביקש ממנה לקיים עמו יחסי מין, ולאחר שסירבה אנס אותה באכזריות, חנק אותה למוות והצית את דירתה. כחודש לאחר מכן רצח בונר את אלכסנדר לבנט, לאחר ששתו יחד במבנה עץ על גג בניין באחד מרחובות חיפה בו התגורר לבנט. בונר הכה את לבנט והצית את המבנה בעוד לבנט בחיים. בהמשך רצח גם את וולרי סצ'נוב ואת אלכסנדר קרס במבנים נטושים בעיר, שאותם הצית לאחר מכן.
בונר הודה בחקירותיו במשטרה בעבירות שיוחסו לו והורשע על סמך זאת, אולם בערעור שהגיש לעליון טענה פרקליטתו, עו"ד קטי צווטקוב, כי הופרה זכותו להיוועצות עם עורך דין. זאת, מכיוון שבחקירתו הראשונה לא נאמר לבונר כי הוא זכאי להיוועץ בעורך דין, ומתמלילי החקירות עולה כי החוקרים ניסו לשכנע אותו כי אינו זקוק לעורך דין. עו"ד צווטקוב טענה כי יש לפסול את ההודאות. השופט עמית קבע כי אכן המשטרה הפרה את זכויותיו של בונר, אולם לא בצורה שתצדיק את זיכויו. זאת, מכיוון שלדבריו החוקרים לא פעלו באופן זדוני. לדבריו, בונר היה "שרוי בהלך רוח של הודאה", לא ביקש לחזור בו מהודאתו, והודאותיו משתלבות עם מסכת נכבדה של ראיות שאינן מותירות ספק לגבי אשמתו.
עיקר פסק הדין מוקדש לניתוח של "הלכת יששכרוב" - אחת הפסיקות המרכזיות של בית המשפט בנוגע לזכויות החוקתיות של נאשמים. ב-2006 קבע בית המשפט העליון כי בתי משפט רשאים לפסול ראיה שהושגה באמצעים פסולים, כולל אי יידוע חשוד על זכות השתיקה שלו או על זכותו להיוועץ בעורך דין.
פסק הדין בעניינו של בונר חושף פרשנויות שונות של שופטי העליון לסוגיה. בתחילה ציין השופט עמית כי צירוף מקרים מוזר הוביל לכך ששתי הלכות מרכזיות בנוגע לפסילת ראיות גובשו בתיקים של חיילים שהואשמו בעבירות קלות של שימוש בסם לצריכה עצמית. "ציניקנים יאמרו כי משאבי המערכת הצבאית גדולים יותר, ומערכת השיפוט הצבאית פנויה יותר לעסוק בשאלות חוקתיות שברומו של עולם, גם כשמדובר בעבירות קלות", כתב. "הלכת יששכרוב", הבהיר השופט עמית, "באה על רקע המהפכה החוקתית והשראתם של חוקי היסוד, ועם הלכה זו הצטרפה ישראל למתוקנות שבאומות". אולם, הוא הבהיר כי לא מדובר בזכות מוחלטת.
לטענת השופט עמית, כיום כמעט אין תיק שבו לא מועלית טענה לפסלות הודאה על סמך הלכת יששכרוב, עד כדי כך שלעיתים "מתקבל הרושם כי הלכה זו נתפשת בטעות כ'חפש את הפגם'. ולא היא. הלכת יששכרוב קובעת כלל פסלות יחסי, והיא לא באה להחליף את התכלית של חקר האמת". על פי הפרשנות של עמית, יש לבחון את השפעת הפגם בחקירה על מהימנות הראיה "באספקלריה של חקר האמת". כלומר, יש מקום לשקול את חומרת העבירה בה נחשד הנחקר, החשש לביטחון הציבור והאינטרס של נפגע העבירה אל מול התנהלות המשטרה. "חומרת העבירה במסגרת שיקולי 'עלות-תועלת' צריכה להיות אחד הרכיבים במסגרת מערכת האיזונים המורכבת והעדינה של דוקטרינת הפסילה שהתוותה לנו הלכת יששכרוב", כתב.
עמית הוסיף כי גם השיקול של אמון הציבור נכלל כאחד השיקולים שבבסיס הלכת יששכרוב. "ההנחה היא כי הרשעה בהסתמך על הליך לא הוגן עשויה לערער את אמון הציבור ביכולתה של מערכת המשפט להגן על זכויות הפרט מפני מעשים שלטוניים בלתי חוקיים. עם זאת, אמון הציבור במערכת המשפטית עלול להיפגע גם בשל זיכוי רוצח או נאשם בעבירה חמורה בשל פגם שבעיני הציבור נתפס כעניין טכני גרידא" כתב בפסק הדין. "המקרה שבפנינו רוצח סדרתי, אלים ומסוכן לציבור, שעל מהימנות ואמינות הודאותיו אין חולק אך מוכיח כי אין לגרוע את השיקול של חומרת העבירה מתוך מערכת האיזונים העדינה והמשוכללת שהותוותה בהלכת יששכרוב".
"רשויות החקירה טרם הפנימו"
מנגד, השופט סלים ג'ובראן, שאף הוא סבר שאין לקבל את ערעורו של בונר, כתב כי גם שבע שנים לאחר פסק הדין במשפטו של יששכרוב, הוא טרם הופנם על ידי המשטרה. "נראה שרשויות החקירה לא השכילו לשנות את כלליהם הפנימיים באופן שימנע את הפגיעה בזכויות החשוד, וספק אם נעשה די שימוש באפיקי טיפול מרכזיים בתופעה, כגון בחינה משמעתית של פגיעה בזכויות חשודים", כתב בפסק הדין. "איני חושב שיש לחשוש מריבוי טענות הנוגעות לקבילותן של ראיות. ככל שאין בטענות אלו ממש, אין בהן כדי להכביד בצורה משמעותית על ההליך הפלילי. ככל שיש בהן ממש, העלאתן לסדר היום והטיפול בהן היא הכרחית על מנת לקדם את תכליות המשפט הפלילי, והן אינן 'פריפריאליות' לו", השיב לשופט עמית.
ג'ובראן הוסיף כי בניגוד לדעתו של עמית, אין לתת משקל רב לסוג העבירה בבחינת התנהלות המשטרה. "לו היינו רואים בכלל הפסילה הפסיקתי ככלל שכל תכליתו הגנה על זכויות חשודים, ושלא משרת את חקר האמת, אכן היה מקום לתת משקל של ממש לחומרת העבירה בבחינת קבילותה של הראיה שהתקבלה שלא כדין", כתב. "לגישתי כלל הפסלות ההלכתי מגן גם על האינטרס הציבורי בחקר האמת ובמניעת הרשעת חפים מפשע. כאשר נגבית ראיה שלא כדין, מתעורר חשש של ממש שהראיה אינה מהימנה ולפיכך חוטאת אף לתכלית של גילוי האמת". הוא הוסיף כי הודאות רבות ניתנות בעקבות הבטחות מרומזות "יותר או פחות" להתחשבות בנותן ההודאה, על רקע מצב לחץ בחקירה, וללא הבנה אמיתית של משמעותן. לכן, כשאין חיזוק להודאה בראיות, מתעצם החשש שלא מדובר בהודאה אמיתית. "חשש זה נכון שבעתיים כאשר החשד לביצוע עבירה חמורה רובץ לפתחו של חשוד", כתב, "במצב זה מצוקתו הנפשית חמורה במיוחד, ולא פעם יהיה נכון להודות אף בעבירות שלא ביצע מתוך תקווה שהדבר יביא להקלה בעבירות המיוחסות לו ובעונשו".