פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אירופה צריכה להילחם באבטלה, לא באיסלאם

      על רקע ההתפרצויות האחרונות, מסביר שמעון שטיין כי המהגרים נמשכים לאלימות ולהקצנה דתית בעיקר בשל מצוקה כלכלית - ומזהיר כי ללא פתרון כולל לדור הצעיר, התבערה רק תגבר

      המהומות שהתחוללו בשבועיים האחרונים בפרבר בשטוקהולם בירת שבדיה, שמרבית תושביו מהגרים, כמו גם רצח החייל הבריטי על ידי שני אזרחים ממוצא ניגרי (נוצרים שהתאסלמו) בלונדון, שבו והעלו (לא בפעם הראשונה וקרוב לוודאי לא בפעם האחרונה) את סוגיית האינטגרציה של המהגרים המוסלמים בכלל, ובפרט הצעירים שבהם, על סדר היום הציבורי האירופי. כצפוי, האירועים מזכירים לפרשנים רבים את המהומות רחבות ההיקף שפרצו בבריטניה ב-2011 ואלו שהתחוללו בצרפת ב-2005, ללמדך ש"אין חדש תחת השמש" או בהטעמה, אין חדש תחת העננות האירופית.

      האומנם? או שמא יש חדש? החידוש, או אם נרצה השינוי, הוא הקונטקסט, ההקשר שבתוכו יש לבחון את משבר האינטגרציה (שביטוייו בולטים במיוחד בבריטניה, בהולנד, בצרפת ובשבדיה). בקונטקסט, כוונתי בראש ובראשונה למשבר הכלכלי שהעמיק ברחבי היבשת, ולהשלכותיו החברתיות והפוליטיות.

      על הסיבות למשבר גוש האירו נכתב ודובר רבות. מעבר למחלוקות ה"אידיאולגיות" לגבי הדרך להיחלץ מהמשבר הכלכלי, דומה כי אין עוררין על כך שצמיחה ממשית הינה חיונית, שלא לומר קיומית, להיחלצות האיחוד מהמשבר. וצמיחה, כבר למדנו, היא תהליך מכאיב ומתמשך הכרוך בשינוי סדרי בראשית - קרי, ברפורמות מבניות בסקטורים מרכזיים בכל מדינה ומדינה.

      דרושה "תכנית מארשל" חדשה

      כמו בכל משבר, קל וחומר במשבר קיומי כמו זה שבו שרוי כיום האיחוד האירופי כקולקטיב, ישנם "קרבנות" המשלמים את מחיר המשבר ותהליך ההבראה. אחת הקבוצות העיקריות בין הקרבנות היא אוכלוסיית המהגרים, שרבים מתוכם (שיעור גבוה ביותר ביחס למספרם באוכלוסיה) הופכים למובטלים - והמצוקה הזו מצטרפת למשבר הזהות של בני הדור השני והשלישי של המהגרים, ומשמשת ככוח מניע עיקרי מאחורי התהליך המוביל רבים מהם ל"גילוי" האיסלאם הפונדמנטליסטי והנהייה אחריו כחבל הצלה.

      השילוב של משבר הזהות והמצוקה החומרית, בעידודם של כוהני הדת הקיצונים, משמשים יחד בליבוי רגשות השנאה והתיעוב בקרב צעירי המהגרים כלפי החברות שקלטו אותם - עד כדי נכונות לנקוט באלימות לסוגיה, למשל דוגמת זו שראינו בשבועיים האחרונים בשבדיה, מדינה שפתחה את שעריה למהגרים ולמבקשי מקלט מדיני והעטירה עליהם את כל מה שמדינת סעד מודרנית מסוגלת להעניק, וכעת, מתקשים תושביה להבין את פשר כפיות הטובה.

      האם נראה פיתרון באופק? אם יש כזה, הוא בוודאי אינו מסתכם בטיפול נקודתי באוכלוסיות המהגרים. כמובן שאין להזניח נושא זה, אולם מבלי להמעיט בקשיים הכרוכים באתגר הקליטה ושילוב המהגרים (בעיקר המוסלמים) בחברות האירופיות - סוגיה שעוד תלך ותחריף על רקע הצורך הגובר של מדינות האיחוד לקלוט מהגרים נוספים כדי להתמודד עם בעיית הזדקנות והתמעטות האוכלוסיה - הרי שפתרון אמיתי צריך להתמקד במגזר רחב בהרבה: הקרבן העיקרי של המשבר הכלכלי, שהוא הדור הצעיר האירופי בכללותו, מהגרים ומקומיים כאחד.

      מספיק להעיף מבט בשיעור המובטלים הצעירים ביבשת, נתונים אותם קשה לעכל, כדי להבין את מימדי המשבר ואת המאמצים ההרקוליאניים שיידרשו כדי להציל את דור בני ה-20 (מתחת לגיל 25) מכניסה לקטגוריית "הדור האבוד". לקט מספרים: 59% מבני דור זה מובטלים ביוון, 55% בספרד, 38% באיטליה ושיעור דומה בפורטוגל. בקרב אוכלוסיית המהגרים, הנתונים אף קשים יותר.

      לנוכח מימדי המשבר והפונציאל הנפיץ שהוא טומן לעתיד האיחוד, ניתן היה להניח כי הטיפול בנושא יהיה בהתאם. ולא היא - לפחות לעת עתה, נראה שהמאמצים והמשאבים המושקעים בבעיה אינם הולמים את גודלה. נשיא המועצה האירופית (הגוף שחברים בו כל מנהיגי 27 החברות באיחוד) אמנם פירסם באחרונה מכתב שבו הבהיר את הצורך בעבודת הכנה, במטרה לגבש תכנית סיוע לצעירים שאותה יסיימו בתחילת השנה הבאה; גם פסגת מנהיגי האיחוד שתיערך בסוף יוני אמורה לבחון דרכים לרכז את המאמץ בכל המישורים, במטרה להחזיר צעירים לעבודה ולימודים. אך מה עם המשאבים? בצד ההצהרות וההתכנסויות, העמיד האיחוד (בפברואר האחרון) סכום של שישה מיליארד אירו לטיפול במשבר, על פני שבע שנים. אולם זהו סכום פעוט בהשוואה לסכומים הנדרשים כדי להתמודד עם הנושא בשנים הקרובות.

      האוויר האירופי רווי אדי תבערה, ומספר הגפרורים רק הולך וגדל. יש לקוות שההנהגה האירופית תתעשת ותבין את חומרת המצב, ובהתאם - את הצורך בהכנת מעין גרסת המאה ה-21 ל"תכנית מארשל". כפי שאותה תכנית שיקמה את אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, כך נדרשת כעת תכנית לשיקום הדור הצעיר של היבשת.

      הכותב, שמעון שטיין, שימש כשגריר ישראל בגרמניה וכיום עמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי