בריטניה מלקקת פצעיה: הפנים והסיפורים של השבוע

גל המהומות הקשה ביותר בבריטניה זה 30 שנה מאחורינו, ובממלכה מלקקים את הפצעים, מנקים את הרחובות, וממשיכים לנסות להבין מה בעצם גרם להתפרצות המכוערת והאנרכית של התפרעות והרס חסרי תכלית, ביזה חסרת מעצורים וקריאת תיגר על כל המוסכמות החברתיות.

אולי האינדיקטור הטוב ביותר לזעזוע שעבר על הממלכה הוא המהפך שעבר השבוע, בתוך 24 שעות, ראש הממשלה דייוויד קמרון. שלושה ימים אחרי פרוץ המהומות, כשנזכר לשוב מחופשתו אחרי ליל מהומות ענק בלונדון, מיהר קמרון להכריז שהבוזזים בלונדון הם "עבריינים ותו לא", וכך יש לטפל בהם. יממה לאחר מכן כשגם ברמינגהאם, ליברפול ומנצ'סטר בערו, הוא כבר הסכים להודות שיש כאן יותר מפשיעה, אלא בעיה רחבה יותר של "חלקים חולים בחברה".

בזה הוא בהחלט צדק. בשנים האחרונות הפכו המעמדות הנמוכים בבריטניה למרוחקים יותר ויותר מהזרם המרכזי, מודרים מהשיח הציבורי וחסרי כל שייכות קהילתית. ללא חינוך, ללא פרנסה וללא עתיד, הלכה בועת המוגלה ותפחה, עד שהתפוצצה השבוע לכל עבר.

אבל לא רק חולי התגלה השבוע ברחובות בריטניה. גם גילויים של גבורה, של איפוק, של נחישות, ונדיבות לב יוצאת דופן שבו והפציעו, ואיזנו את התמונה. יותר מאי פעם, ניתן היה להבחין השבוע באנומליה הבריטית שזרים כנראה לעולם לא יצליחו להבין, זו הכוללת מצד אחד את הנימוס המפורסם, את בית המלוכה ואת שעת התה המסורתית, ומן העבר השני את האלכוהוליזם העולה על גדותיו, את החוליגנים של הכדורגל ואת כנופיות הפשע שהשתוללו השבוע ברחובות.

הבריטי של היום והבריטי של הלילה, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד - אלו היו הפנים והסיפורים של השבוע: המתפרעים, הקורבנות והגיבורים, או אם תרצו - המכוער, הרע והטוב.

הממלכה בוערת - עוד כותרות בוואלה! חדשות:
כתבי אישום בבריטניה: ילדים בני 11, בת המיליונר
עם רבבות שוטרים ברחובות, המהומות נרגעו
בנו מת בזרועותיו: "רק ניסה להגן על הקהילה"
פרשנות: הנוער המנותק של לונדון / לימור טבת

בתי המשפט ברחבי בריטניה ממשיכים לעבוד שעות נוספות, להאריך מעצרים, להרשיע ולגזור עונשים על מאות רבות של צעירים. מנהיגי ההתפרעויות הם ברובם עבריינים "כבדים" ומוכרים היטב למשטרה, אבל אחריהם נגררו עוד מאות צעירים ובני נוער נוספים. יש ביניהם לבנים, שחורים ובני תערובת, נוצרים ומוסלמים, בני מהגרים ואנגלים "אסלים". רובם צעירים אך יש גם מבוגרים. רובם בני עניים, אבל התגלו ביניהם גם לא מעט בני טובים, כמו לורה ג'ונסון בת ה-19, בת המיליונר שבזזה חנות אלקטרוניקה. המכנה המשותף לכולם: ניתוק חברתי, ותחושת חוסר עתיד.

אינספור גורמים וסיבות הופרחו השבוע לחלל האוויר בניסיון להסביר את מניעיהם של הצעירים הללו: התלות בשירותי הרווחה המקוצצים, מערכת החינוך הכושלת שממהרת להרחיק מבתי הספר על כל גילוי של חוסר משמעת, ריבוי המשפחות החד-הוריות והיעדרם של אבות דומיננטיים, גזענות, זלזול במשטרה החלשה, הרשתות החברתיות ושירותי המסרים המיידיים שיצרו סחף בלתי נשלט של קריאה לאלימות, תרבות הכנופיות וה"גאנגסטה-ראפ", וגם תרבות הצריכה, שהביאה אלפי צעירים למסקנה שהדרך להתנקם בממסד היא לגנוב טלוויזיה עם מסך רחב מחנות האלקטרוניקה הקרובה.

הנה מקבץ אקראי של שמונה מתפרעים שנעצרו השבוע במנצ'סטר:

אולי העובדה המדהימה ביותר היא גילם הצעיר של רבים מהמתפרעים. על פי נתוני הביניים מבתי המשפט, כמחצית מהעצורים הם קטינים מתחת לגיל 18 - ורבים מהם אפילו לא קרובים לגיל הזה. אתמול התגלו סיפוריהם של בוזז בן 11 מאסקס ובוזזת בת 11 מנוטינגהאם. היום "מככב" בתקשורת הבריטית ילד בן 12 ממנצ'סטר, שיצא מבית המשפט בעיר לאחר שנגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי, בגין גניבת בקבוק יין בשווי 7.49 ליש"ט.

"בבית המשפט, אמר הנער כי הוא מתבייש במעשיו", תיאר את המעמד כתב ה"טלגרף", "אבל ברגע שיצא, החלו הוא ואמו לצעוק ולקלל את העיתונאים". תמונתו של הילד הזה, קפוצ'ון אדום והדוק מסתיר את פניו מהצלמים, מעטרת היום רבים משערי העיתונים בממלכה. באותו דיון, הורשעו בזה אחר זה עוד בוזז בן 12, נער בן 16 שהורשע בסחר ברכוש גנוב ונערה בת 17 שבזזה חנות משקאות.

הקורבנות העיקריים של השבוע הם אלפי בעלי עסקים שחנויותיהם נבזזו והועלו באש. הם אמנם יפוצו ביד נדיבה, כך הבטיחה הממשלה, בהם גם אלו שלא היו מבוטחים, אבל קשה לפצות בכסף על עשרות שנות עמל שירדו לטמיון.

אבל יש גם כאלו ששום פיצוי לא יוכל להחזיר: חמשת בני האדם שנהרגו במהלך המהומות. ההרוג החמישי, ריצ'רד מאנינגטון בואוז בן ה-68, מת הלילה מפצעיו בבית חולים בלונדון, לאחר שלושה ימים בהם נאבק על חייו. הוא הותקף והוכה קשות ביום שני בלילה בידי כנופיית מתפרעים ברובע אילינג בעיר, אחד ממוקדי המהומות הקשים ביותר, כשניסה להתעמת עם הבוזזים ולמנוע מהם להצית שני פחי אשפה. שוטרים שניסו לסייע לו הוברחו בידי המתפרעים בעזרת בקבוקי תבערה.

אתמול פרסמה המשטרה שני סרטוני אבטחה שבהם תועד הרוצח: צעיר שחור וגבוה, לבוש כמו רוב חבריו בסווטשירט עם קפוצ'ון. זהותו עדיין אינה ידועה, והמשטרה מבקשת מהציבור לנסות לזהותו על פי התמונות.

דמות נוספת שנחרטה בזיכרון השבוע היא זו של אסיראף חאזיק רוזילי, סטודנט בן 20 ממוצא מלזי, שסרטון מצלמת האבטחה בו תועד, שהועלה ליוטיוב, עבר את מיליון הצפיות והוקרן שוב ושוב במהדורות החדשות: הוא נראה בו שרוע על המדרכה בלונדון, פניו שותות דם, לאחר שאופניו והטלפון הנייד שלו נשדדו ממנו באלימות. קבוצת אנשים ניגשת לעזור לו, אולם מה שנראה בתחילה כמו רגע של ערבות הדדית הופך במהרה למחזה מצמרר: בעוד שניים מהצעירים מסיחים את דעתו, שלישי פותח את תיקו וגונב את תכולתו.

בבית החולים בו הוא התאושש מניתוח לאיחוי לסתו השבורה, סיפר שלשום רוזילי כי הנער שגנב את אופניו לא היה מבוגר יותר מ-12, וכי הוא "מקווה שיובא לצדק". אתמול, כשהתראיין שוב במהלך ביקור במרכז תרבות מלזי בלונדון, הוסיף כי הוא "מרחם" על תוקפיו.

תמונה נוספת שנחרטה בזיכרון היא זו שעיטרה ביום שלישי כמעט את כל העמודים הראשונים של העיתונים בבריטניה. נראית בה אשה קופצת מתוך בניין בוער ברובע קרוידון בלונדון, אל זרועות הכבאים. בתחילה לא היה ברור מי האשה, אולם בהמשך השבוע איתרו אותה כתבי ה"דיילי מייל" וה"דיילי מירור".

מוניקה קונצ'יק, מהגרת בת 32 מפולין, שהגיעה לעיר רק לפני כמה חודשים והצטרפה לאחותה בתקווה למצוא חיים טובים יותר, סיפרה כי היא "בטראומה קשה" בעקבות האירוע שחוותה, ובני משפחתה הוסיפו כי היא שרויה כעת בדיכאון. "זה היה מחריד", סיפרה לחברתה, על פי אחד הדיווחים, על הרגעים שבאו לאחר הצתת חנות הרהיטים בקומה שמתחת לדירתה. "נלכדתי בתוך הדירה, הדלת הייתה חסומה ולא היה לי לאן לברוח. הייתי בטוחה שאני עומדת להישרף למוות. הוצאתי את הראש מהחלון, וכולם למטה קראו לי לקפוץ - אז קפצתי".

בשלב מסוים השבוע, נראה היה שהעניינים יוצאים מכלל שליטה לחלוטין. אחרי ליל ביזה בברמינגהאם, התברר כי שלושה צעירים ממוצא פקיסטני, שהתארגנו להגן על בתי העסק מהבוזזים, נדרסו למוות, כנראה בידי צעיר שחור. נראה כי תרחיש האימים עומד להתממש: מלחמה אתנית בין שתי קהילות המהגרים הגדולות בעיר: האסייאתית והקאריבית.

בנקודה זו הופיעה דמותו של טאריק ג'האן, אביו של אחד משלושת ההרוגים. שעות ספורות אחרי שבנו מת בזרועותיו שעה שניסה להעניק לו החייאה, הופיע ג'האן שוב ושוב באמצעי התקשורת, ובמשך שעות ארוכות הידהדה בכותרות הראשיות קריאתו של האב האבל, שנאמרה באיפוק, ברוגע ובהדרת כבוד: "אני את הבן שלי כבר איבדתי. אם אתם לא רוצים לאבד גם את בניכם, הירגעו עכשיו. בבקשה, אל תילחמו". המהומות בעיר לא התחדשו עוד.

לצד ג'האן, כיכבה השבוע בבריטניה דמות מעוררת השתאות נוספת, זו של פולין פירס, סבתא בת 45 המוכרת יותר בכינוי "ליידי פי", תושבת רובע האקני בלונדון המתאוששת מסרטן ונעזרת במקל הליכה בעקבות פציעת גב קשה. פירס משתייכת לקהילה האתנית ממנה יצאו מירב המתפרעים השבוע, זו של השחורים הג'מייקנים. אך דווקא היא, יותר מכל, התייצבה כאי של שפיות בתוך הטירוף.

בסרטון שפורסם ביוטיוב, שעבר גם הוא כבר מזמן את מיליון הצפיות, נראית פירס ביום ראשון בלילה, מנופפת במקל שלה וחוסמת בגופה בוזזים. "תתחברו למציאות, אנשים שחורים!", היא קוראת לעבר נערי השכונה בזעם. "מה פתאום אתם שורפים חנויות שאנשים עבדו כל כך קשה בשביל להקים אותן? בשביל מה? בשביל להראות שאתם 'אנשים רעים'? אתם מעצבנים לי את הצורה! אני מתביישת להיות תושבת האקני. במקום להתאחד וללחום למען מטרה, אתם גונבים נעליים".

פירס אינה נאיבית. הקריירה שלה כזמרת ג'אז נקטעה לפני כמה שנים כשריצתה שש שנו מאסר בגין הברחת קוקאין. היא מכירה היטב את עולם הפשע, ולמילה שלה יש משקל רב בשכונה. מתוך נסיונה המר, היא הצליחה להכניס קצת שכל בראשם של כמה בריונים, ובריטניה כולה הצדיעה לה השבוע.

ולבסוף, ישנו הרוב הדומם. אותם אלפים רבים של אנגלים שישבו בלילות מול הטלוויזיה, חרקו שיניים, ובבוקר קמו, יצאו עם מטאטאיהם לרחוב, ושוב ושוב ניקו את ההריסות, בשקט ובהתמדה. "אלו הם המייצגים האמיתיים של הרוח האנגלית", אמר קמרון בדיון בפרלמנט.

רבים דווקא ביקרו השבוע את הגישה הזו, את הנטייה הכל-כך אנגלית לקום, לטאטא את הבעיות ולהמשיך הלאה בנחישות. אולי צריך דווקא לעצור לרגע, טענו המבקרים, להפסיק לטמון את הראש בחול, להתבונן בהריסות מקרוב, לבחון אותן ולהסיק את המסקנות.

אבל מה הן אותן מסקנות? המרוויחה הגדולה מהשבוע הזה, כך מסתמן, היא המשטרה, שתזכה לתגבור רציני ולהרחבת סמכויות. אך האם משהו ישתנה גם במישור החברתי? האם יימצא מרפא ל"מחלה" שקמרון הודה השבוע סוף סוף בקיומה? אין מדובר רק בקיצוץ או תוספת לתקציבי הרווחה, אלא בעניין עמוק בהרבה. בשנת 2011, מערך המעמדות החברתיים הוא עדיין אחד מעמודי השדרה של החברה הבריטית, ממש כמו במאה ה-19 - ויותר מכל מדינה אחרת בעולם המערבי, הניידות בין המעמדות הללו היא על גבול הבלתי-אפשרי. זהו לב הבעיה, ושם גם טמון הפתרון.