אזרחים זרים בישראל

מבקש מקלט 20 שנה: "פקידים חמדנים צילקו אותי"

מולה גשאו נמלט מאתיופיה ב-93' לאחר שנאסר והתנגד למשטר - ונמלט לישראל. מאז, במשך שני עשורים, הוא פועל להסדרת מעמדו: "החיים כמבקש מקלט רצופי מלחמות, ולרוב מפסידים"

דנה ויילר-פולק

בימים שבהם מולה גשאו הסתובב ברחובות ליד שוק הכרמל בתל אביב ללא בית וללא עבודה, איש לא ממש הכיר את המושגים "מסתנן", "מבקש מקלט" או "פליט". בשנת 1993 ה"זרים" היחידים היו עולים שהגיעו זה עתה מרוסיה, והמראה האפריקני היה מזוהה עם העולים מאתיופיה. "הסתובבתי תקופה ארוכה ברחובות עד שמישהו אמר לי שאני צריך להגיש בקשה למקלט", מספר גשאו. "מאז חלפו 20 שנים, ואני עדיין ממתין לתשובה. זה מצב בלתי הגיוני שהותיר בי צלקת, צלקת מעשה ידם של אותם פקידים חמדנים שהחליטו לא להעניק סטטוס חוקי לי ולאשתי אחרי 20 שנים בישראל".

גשאו, בן 45, הגיע לישראל במאי 1993 אחרי שנמלט מאתיופיה, שם נחשב מתנגד למשטר. הוא ריצה עונשי מאסר, וכשהצליח להימלט - ברח לאירופה. לאחר תקופה קצרה שבה התחלף השלטון בארצו הוא שב לביתו, אך שם ציפתה לו הפתעה – הוא גילה כי הוא עדיין מוגדר כמבוקש ויצא לכיוון ישראל.

טוב לדעת (מקודם)

בי-קיור לייזר - האם זה באמת עוזר להעלים כאבים?

לכתבה המלאה
20 שנה על סטטוס "בטיפול". גרפיטי על דירת אזרחים זרים בירושלים (צילום: עומר מירון)

איש בישראל לא ידע באותה תקופה כיצד לסייע לגשאו. "תקופה שלמה הסתובבתי ברחובות כשאיש לא מדבר איתי או עוזר לי. לא ידעו מה אני", מתאר גשאו את הימים הקשים בעברית רהוטה. "תקופות שלמות הייתי ישן בגינות ציבוריות כי לא היה אף אחד. היום, 20 שנה אחרי, המצב שונה כשארגוני זכויות אדם מסייעים ומייעצים לכל אדם שנזקק לזה".

"החיים כמבקש מקלט רצופי מלחמות, ולרוב מפסידים"

אחרי שבע שנים שבהן "הסתובב" לדבריו, שמע גשאו על נציבות האו"ם לפליטים, והגיש בקשה למעמד של פליט. הוא זומן לראיון שארך ארבע שעות ויצא מהמקום כשבידו מסמך המעיד כי הינו מבקש מקלט שבקשתו בבדיקה, והינו רשאי לעבוד. השנים חלפו והתשובה לבקשתו של גשאו בוששה לבוא. "פניתי אליהם כמה פעמים, אבל בכל פעם אמרו לי 'בטיפול', אז המשכתי בחיי כאן".

חייו של גשאו כללו מעברים רבים ממקום למקום, בעיקר מרחוב לרחוב באזור שוק הכרמל. "לא היה לי בית, אז כל ערב הייתי מוצא מקום לישון", הוא משחזר. "בסופי שבוע הייתי משחק כדורגל עם קבוצת רומנים וקולומביאנים שגרו באזור והם היו נותנים לי עבודה, וככה הייתי עובד מדי פעם עד שהצלחתי לשכור דירת חדר קטנטנה במאה דולרים בחודש".

בשנת 2000 הכיר גשאו את אביבה, אזרחית אתיופיה שהגיעה לישראל לרגל אירוע דתי, והשניים נישאו. באותה שנה פנתה גם היא לנציבות האו"ם לפליטים בבקשה לקבל מקלט. השניים עברו להתגורר בשכונת פרדס כץ שעל גבול בני ברק ורמת גן.

"החיים כמבקש מקלט רצופי מלחמות בדברים הכי קטנים, ולרוב מפסידים", אומר גשאו. "עבדתי בשמירה מספר שנים, אבל כשהייתי צריך לצאת לקורס פיטרו אותי כי טענו שאני חייב תעודת זהות בשביל זה. מאז זה רק עבודות מזדמנות. כל השנים האלו אני לא יכול לפגוש את משפחתי כי אני לא יכול לצאת מהארץ. טיפול רפואי זה רק במרפאה של 'רופאים לזכויות אדם', וכל עזרה בעצם זה רק מארגוני זכויות אדם". גשאו מוסיף כי בניגוד להיום, הוא ורעייתו נאלצים לקבל החלטות קשות. "לא הבאנו ילדים כי פחדנו, לא ידענו איך נגדל ילדים ככה. אני רואה את מבקשי המקלט היום, כולם מביאים ילדים. אני ממש מצטער על ההחלטה הזו. היום אני בן 45, זה כבר מאוחר".

אחרי 20 שנה מזמינים אותנו לראיון ואומרים לה "תעזבי את הארץ" (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, קובי גדעון)

ביולי 2009 עברו סמכויותיה של נציבות האו"ם לפליטים בנושא בחינת בקשות המקלט לידי רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, שם נמצא גם תיקם של גשאו ורעייתו. השניים זומנו לרישום ולראיון נוסף, ושוב קיבלו אשרת מבקשי מקלט. הזמן חלף, ולמעט חידושי אשרות גשאו ורעייתו לא שמעו דבר בעניינם. אולם לפני ארבעה חודשים – 13 שנה אחרי הבקשה של אביבה – היא התבשרה כי בקשתה נדחתה ועליה לעזוב את ישראל תוך 14 יום, וגשאו ממשיך להמתין.

"היינו המומים, עד עכשיו אני לא יודע מה לומר או איך להרגיש. נכון, עשיתי טעות כשבאתי לכאן, אבל אחרי כמה שנים זו כבר טעות שלהם - הם חתמו על האשרות שוב ושוב. אחרי 20 שנה מזמינים אותנו לראיון ופתאום אומרים לאביבה 'תעזבי את הארץ', כשבמדינות אחרות מזמן היו מעניקים לה מעמד רק בשל הזמן הרב שחלף". גשאו מוסיף, כי הוא "לא מצליח למצוא שום הגיון מאחורי החלטה קרה ושוברת לב כמו זו. לקחנו עו"ד שערער על ההחלטה ואנו ממתינים לתשובה גם בענייני. אם יסייעו לי לעבור למקום אחר אין לי בעיה לעזוב, כי לאתיופיה אני לא יכול לחזור".

"סיפורו העגום של מולה, בנבכי מערכת המקלט בישראל, מכיל את האבסורד בהתגלמות", אומרת שחר שוהם, מנהלת מחלקת מהגרים וחסרי מעמד ברופאים לזכויות אדם. "מצד אחד הוא לא מגורש, אך מצד שני הוא חי חיי ארעיות, מבלי לדעת האם יגורש ביום המחרת. למרות זאת הצליח מולה לבנות לו חיים בישראל וכעת, אחרי 20 שנה, הוא מגלה כי ייתכן שגירושו קרוב מתמיד". לדברי שוהם, "מולה אינו היחיד שמדינת ישראל נמנעת מבדיקת זכאותו למקלט, המחייב מתן זכויות ובהן הזכות לבריאות. ישראל משאירה את מולה ורבים כמוהו בחוסר ודאות ובמאבק הישרדות יומיומי, במקום לבחון את בקשת המקלט שלו לפי הקריטריונים המקובלים בכל העולם. על ישראל להגן על אלו הזקוקים להגנה".

מנציבות האו"ם לפליטים נמסר בתגובה: "הנציבות לא מתייחסת או מאשרת קיומן של בקשות מקלט פרטניות באמצעי התקשורת".

מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר: "בארבע השנים שהסוגייה בטיפולנו, זוהו ונבדקו אלפי מבקשי מקלט ובהם גם הפונה. נערך לו שלב זיהוי ולאחר מכן זומן לראיון מספר פעמים כשבפעם האחרונה ביקש לדחות את הראיון מסיבה אישית. הראיון נערך לפני כחודש ואנו בשלבי גיבוש החלטה".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully