בדרך לעימות מיותר בסוריה

שמונה פעמים התעמתה ישראל עם צבאות ערב – ולא בכולן ניצחה. אודי שמחוני ממליץ לאמץ את הלקחים נוכח המתרחש בסוריה ולשקול את צעדינו בזהירות, כמו שני קיפודים שעושים אהבה

אודי שמחוני
20/05/2013

החזית הסורית הפכה באחת מחזית רגועה במשך זמן ארוך לחזית מורכבת ונפיצה, ונשאלת כיום השאלה – מהי המדיניות הנחוצה לישראל בתוך הסבך הסורי? כדי להתמודד עם השאלה, ראוי שנסקור לרגע מהם הלקחים המרכזיים מהעימותים השונים עם שכנינו הערבים לאורך השנים.

שמונה פעמים התמודדנו עם צבאות ערב – שלושה עימותים מלאים, שלושה מבצעים גדולים, מלחמת ההתשה והאינתיפאדה. התוצאה – שלוש פעמים ניצחנו (מלחמת השחרור, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון הראשונה), שלוש פעמים לא הושגה הכרעה, מעין תיקו (מלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה, האינתיפאדה) ופעם אחת הפסדנו – במלחמת לבנון השנייה. אפשר לעשות כמובן הנחות ופרשנויות שונות לתוצאות העימותים הצבאיים, אך בגדול ומתוך ניסיון להיות כנים, זהו המאזן הכולל.

מהם הלקחים העיקריים מכך?

1. למרות העליונות הטכנולוגית הברורה שהושגה, הרי שעל ציר הזמן התוצאות וההישגים בעימותים אינם במגמת שיפור, ואולי להיפך.
2. נקודת התורפה הראשונה: פיקוד, מנהיגות ויכולת ניהול מערכתית ברמה הבכירה ביותר.
3. נקודת התורפה השנייה: מודיעין אסטרטגי ומערכתי לקוי, חוסר הבנת הנפשות הפועלות בצד השני, קריאה לקויה של המתרחש בעולם הערבי – מה שגורר מסקנות שגויות.
4. יתרון טכנולוגי איננו חזות הכל – הוא חלק מפאזל שלם והוא תומך בלחימה ובדוקטרינה, אבל לא מוביל אותה. הערכת יתר של הפונקציה הזאת עלולה להיות הרסנית.
5. תמיכתם המסורתית של מזרח ומערב (רוסיה וארצות הברית) אינה מובטחת לאף צד, וכך גם המהלכים האופרטיביים הנגזרים ממנה.
6. מעולם מובנה ומסודר של טובים ורעים נטרפו הקלפים על השולחן. האויב של אתמול הוא בעל הברית של המחר, והבחירות בין עמית לטורף נעשות מורכבות וקצרות טווח.

טוב לדעת (מקודם)

האם בי קיור לייזר מתאים לכם? ככה תדעו למי המכשיר מתאים ולמי לא

מוגש מטעם בי קיור לייזר
בבחירה בין חולירע ודבר עדיף לשבת ככל שניתן על הגדר. קרבות בין צבא סוריה לבין המורדים במשטר אסד(צילום: רויטרס)

ומה מכל זאת אפשר להביא לאירוע המתרחש מול עינינו בסוריה? הרבה! לא הייתי ממליץ לאמץ במלואן את הערכות המודיעין באשר להווה ולעתיד הצפוי בגזרת דמשק. ברמה הפרסונלית עדיף לה למנהיגות הבכירה – זאת שכשלה בעבר – לשקול צעדיה בשופי.

למדנו בעבר מאירוע הכמעט-תקיפה באיראן, כאשר אז לנעלי המבוגר האחראי נכנסו ראשי מערכת הביטחון שבחזית אחידה בלמו במשותף מהלך שנוי במחלוקת. בינתיים התחלפו המנהלים, נכנס לתפקידו שר ביטחון שקול ומנוסה, שבצוותא עם רמטכ"ל אחראי משדר יציבות ושיקול דעת. יש להניח שאלה לא ישושו אלי קרב בחזית הצפונית.

ולשאלה במי תתמוך ישראל בעימות בסוריה: אזי בבחירה בין חולירע ודבר עדיף לשבת ככל שניתן על הגדר ולנטות חיבה לאסכולה הישנה שאותה אנחנו לפחות מכירים. ואיך שולטים על העברת אמצעי לחימה שוברי שוויון לידיים בעייתיות? כמו הסיפור על שני הקיפודים שעושים אהבה – בזהירות, בשיקול דעת, בסבלנות.

הכותב, אודי שמחוני, הוא תא"ל ומפקד אוגדה במיל', כיום איש עסקים בתחום התעשיות הביטחוניות

טורים נוספים של אודי שמחוני:
צונאמי המחאה חוזר בדלת האחורית?
ממשלת ישראל הפקירה את דגן בידיים זרות
הלוחמת מיחידת קרקל פעלה כשורה

  • סוריה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully