ההתנפלות הלאומית על ש' - הלוחמת מיחידת "קרקל" שלא הסתערה בגפה על חוליית המחבלים בתקרית הירי בגבול מצרים בשבוע שעבר - מיותרת ומביכה, ומעוררת לא מעט סימני שאלה. הרצון לבחון שוב את מימוש ערכי הלחימה של צה"ל על גבה של חיילת צעירה, שנקלעה תוך כדי שיחת טלפון עם אמה לאירוע מבצעי מורכב, אינו נחוץ.
ראשית, ראוי לבחון פעם נוספת אם "חתירה למגע" היא ערך מבצעי קדוש, כפי שטוענים חלק מהמפקדים והמבקרים, והתשובה היא לא. בואו ניכנס לפרופורציות, ראשית גם עקרון החתירה למגע וגם אחיו הבכור, "ההסתערות", הם במקור טכניקות צבאיות ולא עקרונות לחימה. לא ברור איך ומתי נבחרו דווקא אלה מתוך פורטפוליו הטכניקות המוכרות והועלו למדרגת ערך מבצעי מיוחס, מעין "כזה ראה וקדש".
בתחבולות ולא בדוגמטיות
טכניקת לחימה צבאית היא במהותה מענה-מבצעי אפשרי למצב נתון שהתפתח בשטח, מעין ארגז כלים למפקד, ומימושו או אי-מימושו הם פרי של שיקול דעת וחשיבה מקומית עניינית, ולא מענה אוטומטי למצב הלחימה. האם תמיד בעת היתקלות הפתרון היחיד הוא לחתור למגע ולהסתער? ואם זה לא מתבצע, האם זאת פחדנות? ודאי שלא. התרבות המבצעית של צה"ל מחנכת את המפקדים מגיל צעיר לחשוב ולפעול בהתאם לנסיבות בשטח, ולא להיצמד לסיסמאות בית ספר; "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" ולא בדוגמטיות או מתוך רצון שלא להיראות פחדן בעיני פקודיך או מפקדיך.
לכן, ראוי לרדת מהעץ הגבוה של ערכי לחימה קדושים ולשים את החתירה למגע בחזרה על המדף הראוי, תרגולת וטכניקה שראוי שתופעל רק אם הנסיבות מתאימות לכך. לפי כל התיאורים והנסיבות שאליהן נקלעה לוחמת קרקל הצעירה, מוגזם היה לצפות דווקא ממנה שתצא מתוך גי'פ הסופה המוגן ותסתער בעצמה על חוליית המחבלים שפתחה עליה באש. בואו נבנה את המיתוסים של חתירה למגע על אירועים קצת יותר ראויים.
מטרידה לא פחות היא העובדה שהנושא הפך מאירוע צבאי-פנימי לנחלת הכלל, לוויכוח ציבורי חובק-תקשורת - אם הלוחמת פעלה נכון. יואיל צה"ל לבדוק בעצמו את הנסיבות ויחליט אם היא פעלה כשורה, ולא תחת לחץ של הורים, כתבים וציבור צמא לסנסציות.
הכותב הוא תת-אלוף במילואים
עוד באותו נושא
הירי בגבול הדרום: לוחמת "קרקל" הסתתרה ולא ירתה
הותר לפרסום: חייל נהרג בחילופי האש בגבול מצרים
תקרית בגבול מצרים: שלושה מחבלים נהרגו