אתם מרגישים את זה? את הזעם והתסכול שמצטבר ברחובות? את שטף הסטטוסים הזועמים של החברים שלכם בפייסבוק, שבטח כמעט ופירקו את המקלדת שלהם כשכתבו אותם? את בוחרי "יש עתיד" שכותבים לשליח הציבור שלהם על הקיר "למה שיקרת?". אתם מרגישים את מחלקות הדוברות של הפוליטיקאים עובדות שעות נוספות על לנסות ולמתן את הכעס שלנו? אם אתם לא מרגישים את זה, כנראה שאתם יושבים היום בקומת המרתף, הרחק מחיבור לרשת, או אולי פשוט אתכם לא מטריד במיוחד המינוס בבנק.
תקציב הגזרות - עוד כותרות:
תכנית הגזרות הסופית: פגיעה קשה במעמד הביניים
עלות הגזרות: 7,800 שקל בשנה למשפחה ממוצעת
לפיד פיטר את האדם העובד / יהודה גולן
יש דרכים אחרות לצמצום הגירעון / ד"ר רובי נתנזון
הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל כל היום. אנשים זועמים. "מתי יוצאים שוב לרחובות?", שואל אחד; אחריו עוד טלפון, מתקשרים מ"ישראל היום" ושואלים "תגידי, מה את מתכננת לקיץ הקרוב?" (נו באמת, אתם באמת חושבים שאספר לכם את התכניות במידה ויש? לעיתון של ראש הממשלה?). השטח מבעבע. כולם זוכרים שהייתה מחאה. רבים מרגישים את הצדק שבה רק עכשיו. מי שכועס ודואג לפרנסה אינו מפונק. להיפך. אלו אנשים שלרוב עובדים בלי סוף. בכל הארץ. אותו "אדם עובד" שמדבר עליו שר האוצר; אותו "אדם עובד" שנכנסים לו עמוק עמוק לתוך הכיס.
בפעם הבאה שאתם נכנסים למונית, תשאלו את הנהג כמה הוא מרוויח אחרי מסים וביטוח לאומי וביטוח רכב ודלק וכסף לתחנה ועליית המע"מ. תגלו שהמוניות שחולפות לכם מול העיניים ברחובות עובדות 14 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע; שאנשים חיים בתוך הרכב, לא רואים את הילדים שלהם, מגיעים בסוף החודש עם סכומים מעליבים למדי לכמות העבודה והשעות על ההגה. לפני שתרדו מהמונית, תשאלו את הנהג בתמימות: "תגיד, אז למה אתם לא משביתים את המדינה? אני לא מבין אותך אחי, עושקים אותך". הנהג בטח יענה את אחת התשובות הבאות: "זה לא יעזור, כולם מושחתים", או "ומה אני אעשה? ביום שאני לא עובד אף אחד לא עוזר לי", או "איזה כוח יש לי כשאני לבד", או "כבר עשינו את זה, לא עזר". יכול להיות שאחרי שתצאו מהמונית תמשיכו ביומכם על אוטומט - או שתשכילו לראות איך הקול הזה של נהג המונית הוא גם הקול שלכם.
תארו מצב שבו כל נהגי המוניות בישראל לא יוצאים לעבוד. יום אחד בלי הסעות של אנשי תקשורת לאולפנים, בלי דרך להגיע לשדה התעופה עבור תיירים, בלי בכירים שמסיעים לבראנץ' באיזו מסעדת בוטיק. יום אחד כזה יכול להדהד למרחקים אם יתקיים מתוך סולידריות. יום עבודה אחד שמוותרים עליו כאיגוד של עשרות אלפי נהגים יכול להביא, אולי, להורדה של המס על הבלו. יום אחד של ישיבה בבית של נהגי משאיות, נהגי מוניות, נהגי אוטובוס, יכול לשתק מדינה שלמה. המחיר הוא לטווח קצר מאוד. ההשפעה היא אדירה.
שביתה זו לא מילה גסה
הסיפור של נהגי המוניות הוא הסיפור של העובדים בישראל. עובדים מהבוקר עד הלילה, משועבדים לבנק, לתשלומים לחברות האשראי, להלוואות; נאחזים ביום העבודה ומדחיקים את העובדה שימי העבודה האלו לא סוגרים להם את הבור בחשבון, אלא רק סוגרים את הבורות שה"מחוברים" יוצרים לכולנו.
תרשו לי להיות ברורה יותר: שביתה זו לא מילה גסה, ולפעמים דרוש מרי אזרחי כדי להביא שינוי. בשביל שיהיה שינוי צריך לשלם מחיר. יאיר לפיד אמר את זה בעצמו! הוא אמר את זה כי הוא מצפה שאת המחירים הגבוהים אנחנו נשלם. נפתלי בנט בינתיים התלבש על משרד השיכון, וההתנחלויות כנראה לא יסבלו באותה המידה מהגזירות ומשוק הדיור הנפשע ביתר חלקי המדינה. ראש הממשלה נתניהו בטח יושב (בסין) ומחייך לנוכח הקו הכלכלי שממשיך שר האוצר החדש, באותו הכיוון כמוהו.
הם לא מוכנים לשלם מחיר. הם לא יודו בטעות, הם לא יוותרו על המשכורות וההטבות שלהם בפגרת הקיץ המתקרבת, הם לא יילחמו עבורנו על כך שיצחק תשובה יקבל 10% מרווחי הגז ואנחנו נקבל 90% ולא להיפך. לא, את המחיר הם מצפים שאנחנו נשלם - במס הכנסה, במע"מ, בקצבאות, בשירותים שכבר לא נקבל מהמדינה ונצטרך לשלם עליהם. הם יודעים טוב מאוד שכל עוד כל אחד מאיתנו יושב בעבודה לבדו וחורק שיניים אין לנו כוח, כי אנחנו לא עומדים כיחידה אחת ונלחמים על הוגנות במדינה הזו.
לפני כמעט שנתיים יצאנו לרחובות. עשינו זאת בלי אלימות, מתוך רצון אמיתי לראות את מדינת ישראל הופכת למה שהיא יכולה להיות - מדינת מופת, צודקת. אנחנו לא אמריקה כאן, לא במספרים ולא במקורות האידיאולוגיים. אנחנו אחרים. אנחנו ישראלים. אני גאה להיות ישראלית שנלחמת על חיים צודקים יותר כאן. אני אוהבת את המקום הזה.
לפני כמעט שנתיים הרגשתי, כמו רבים מכם, את העוצמה שיש למאות אלפים שעומדים ביחד. המשימה שלנו צריכה להיות להתאגד. אם במקומות העבודה, אם בבניין שבו אחנו גרים, בכל מקום שאנחנו יכולים לעמוד ביחד, אנחנו צריכים לעשות את זה. מולנו עומדת מערכת משומנת היטב שמנוהלת על ידי אנשי הון ששולטים בגופי תקשורת, ששולטים בקרנות הפנסיה ובחברות הביטוח ומושכים בחוטים של הכנסת. רק ביחד נוכל להטות את הכף לטובתנו.
המחאה החברתית בקיץ 2011 הייתה יריית פתיחה. יש לנו עוד המון מה לעשות. אנחנו צריכים להתחיל לשנס מתניים, לפגוש זה את זה ולהיאבק יחד. תתחילו להיאבק על הזכויות שלכם במקומות העבודה, לבדוק מה מגיע לכם בביטוח לאומי; תשבו בכיכר השכונתית עם השכנים ותראו איך אתם מונעים השתלטות נדל"ניסטית על מקום המגורים שלכם; תקימו גינות קהילתיות, תתאגדו בשביל להוזיל את מחיר הקייטנות לילדים בקיץ. למי שיש הון עתק - יש שכירי חרב. לנו יש אחד את השני.
לכל הטורים של דפני ליף בוואלה!