נפגעי פעולות האיבה מתקשים לחזור לשגרה אחרי האירוע הקשה שחוו ומגיעים גם לנזקקות הכוללת לעיתים חיים ברחוב כשלהם איש לא מחכה עם סוללת פסיכולוגים, טיפולים, וקצבאות. "מנסים לרמוס אדם בצורה חסרת תקדים", אומר דני, בן 51 שנפצע באורח קשה בפיגוע התאבדות בקניון ערים בכפר סבא ב-2002. דני זועם על המוסד לביטוח לאומי, הגוף האחראי על נפגעי פעולות האיבה. "לחמתי במלחמות, נפגעתי באינתיפאדה, נפגעתי בפיגוע, אבל מבחינת ביטוח לאומי אני סחטן. הלכו לי החיים פעמיים: פעם אחת בפיגוע ופעם השנייה, בעימותים מולם".
ביום הפיגוע הגיעו דני ובנו לקניון כמו שנהגו לעשות אחת לשבוע. בעודם מסתובבים בין החנויות בקניון הפתוח הבחין דני במחבל הנושא מטען על גופו עושה דרכו למרכז הקניון. "מיד צעקתי שיש כאן מחבל וכיוונתי את כל מי שהיה לידנו לממ"ד, וכך הם ניצלו", הוא מספר. "אני חושב שכך הצלתי עשרות רבות של אנשים, אבל אני המשכתי לכיוונו במקביל למאבטח ואז היה פיצוץ. לא הרגשתי דבר וכשהתאוששתי הבטתי סביבי והיה שקט וזמן קצר אחריו כאוס מוחלט, מרוב המולה לא קלטתי שנפצעתי".
בפיגוע נהרגו אחד ממאבטחי הקניון, שחסם בגופו את המחבל, וכן גסטון פרפיריאן, נער בן 15 וחצי שעלה לארץ מארגנטינה. בנוסף אליהם, נפצעו כ-40 בני אדם, ביניהם דני, שמאותו יום, להגדרתו, חייו אינם חיים. "עברתי הרבה בחיים אבל הפיגוע שבר אותי טוטאלית", הוא אומר בייאוש. "עד אז הייתי מנהל מוסך, ומזה 11 שנה אני רק יושב, לא עושה דבר, ולצערי נופל נטל על בני משפחה, מצב שמעולם לא הכרתי".
דני נפגע בכל גופו, אך הפגיעה המשמעותית לצמיתות הייתה בקרסול שרוסק לגמרי וכך נפגעו גם העורק והעצב הראשי. מאותו יום מתנייד דני באמצעות קביים ומנוע מנעילת נעליים, מה שמוביל לבעיות נוספות. "אני נועל רק כפכפים אז בחורף אני סובל מאוד מהקור ובקיץ מהחום. הרגל שחורה כל הזמן והטיפול והכאבים לא מאפשרים לי לעשות דבר, בטח לא לצאת לעבוד", הוא מסביר.
נפגעי פעולות איבה נמצאים תחת אחריות המוסד לביטוח לאומי, בניגוד לנכי צה"ל שהינם באחריות משרד הביטחון. מכאן שהבעיות המוכרות במוסד, בהן ועדות רפואיות מתישות וביורוקרטיה מייגעת, אינן פוסחות על נפגעי טרור. לאחר שסיים הליך שיקום, פנה דני למוסד וזה קבע לו 47% נכות. אלא שבביטוח לאומי מתעקשים לנסות ולהוריד את אחוזי הנכות שנקבעו, ומשום מה מאמינים שאפשר לשקם את רגלו של דני אף שהומלץ לקטוע אותה. "עברתי עשרות אם לא מאות ועדות רפואיות, כשכל פעם אני מצטייד בחוות דעת רפואיות, והם מעבירים פרוטוקול המפרט את כל הבעיות שלי, מציינים שדבר לא השתנה אך מחליטים להוריד את אחוזי הנכות ל-19%, למה? איש לא נותן תשובות".
דני לא ויתר ואחרי כל אירוע כזה ערער לוועדה עליונה של המוסד או לבית דין לעבודה שקבע כי יש להותיר את אחוזי הנכות שלו על כנם. "עושים בנו מה שרוצים וזה כואב", הוא אומר, "משרד הביטחון דואג לנכי צה"ל לכל דבר ומעבר לזה, אך בביטוח לאומי ממררים לי את החיים ומביאים אותי למקומות שלא הייתי חושב שאגיע אליהם. הם מעדיפים אנשים מתים, זו המציאות שהם מחפשים".
היום, 11 שנים אחרי אותו פיגוע, עדיין צועק דני בשנתו המסתכמת בשעתיים בלבד בכל לילה, כך על פי עדות ילדיו. בנוסף, הוא סובל ממצב נפשי קשה ובתקופה האחרונה התקשה לאכול ולשתות, והגיע לייאוש שהוביל אותו לצעד קיצוני. "התאשפזתי בבית חולים ובדיוק קיבלתי עוד מכתב מביטוח לאומי במסגרת מאבק על גובה הנכות, קראתי אותו ובאותו רגע הרגשתי שאין לי הכוחות להמשיך להיאבק אז ניסיתי לשים קץ לחיי".
כיום מתקיים דני מקצבת נכות של כ-2,500 שקלים בחודש ועזרה כלכלית מאחיו. "המשפחה לוקחת את תפקיד המדינה, כשזה לא צריך להיות ככה. את המשפחה אני צריך לתמיכה הרגשית, לא ייתכן מצב שמשפחות נפגעי טרור יתפסו את מקומה של המדינה שמסירה ידיה מאתנו".
"אין רשת הצלה - אין אפילו חוט"
גם חייו של אילן בנג'ו, בן 43, השתנו ללא הכר בפברואר 2005 אז הגיע מחבל מתאבד לפתח מועדון ה"סטייג'" בתל אביב בו עבד כמאבטח. בפיגוע נהרגו ארבעה אנשים ונפצעו למעלה מ-50. "עד אותו יום חייתי בתל אביב, עבדתי בסטייג' שמונה שנים, הייתי מתאמן, שומר על עצמי, בבריאות טובה, ואז הכל נהרס", הוא אומר בייאוש. "היום אני לא יכול לעשות את הדברים האלה. אני אפילו לא יכול להיכנס למיטה עם בחורה. הכל התהפך ואף אחד לא מבין אותי. ביטוח לאומי נותן 500 שקל בגין נכות ומאחל הצלחה".
את יום הפיגוע זוכר בנג'ו במעורפל. "הלכתי לעבוד כמו בכל ערב והכל היה שגרתי. פתאום נשמע פיצוץ ובחורה שעמדה מטר ממני התפוררה לצידי וספגתי כל מיני רסיסים ושרידים", הוא מתאר את התמונה שאותה הוא עדיין רואה בסיוטים חוזרים ונשנים. בנג'ו היה מאושפז במשך חודש וחצי, קיבל כדורים פסיכיאטריים רבים ונקבעו לו 28% נכות שכאמור מזכים אותו ב-500 שקלים מדי חודש מביטוח לאומי. בנג'ו, כמו דני, לא מצליח לחזור לשגרה מאז הפיגוע ובניגוד לדני אין לו משפחה שיכולה לסייע. "אני גר בצפון אבל זה לא ממש גר", הוא אומר בשקט. "זה יותר נודד ממקום למקום ויש ימים שאני ישן בחוץ כי אין לי איפה לישון. עד לא מזמן גרתי אצל ידידה תקופה אבל גם לה מגיעה פרטיות אז יצאתי משם ועכשיו נראה לאן אתגלגל. זה חוסר אונים - אתה נפגע באירוע לאומני ומגלה שלאיש לא אכפת, אין רשת הצלה, אין אפילו חוט".
מהמוסד לביטוח לאומי נמסר בתגובה: "הביטוח הלאומי רשאי על פי חוק לבחון מעת לעת נכויות של מבוטחים במידה שיש סבירות שיחול שינוי בנכות, שהרי לא כל נכות היא נכות לכל החיים ולעיתים יש שיפור או חלילה הרעה".
לקריאה נוספת:
הקצין שאיבד את ידו: "אחזור לשרת למען הנופלים"
הרמטכ"ל בעצרת המרכזית: "חומת המגן של עמנו בצורה מתמיד"
דעה: בשם קורבנות הטרור - לסגור את ברז עסקת שליט
לפניות לכתבת: danawp@walla.com