68 שנים עברו מאז הסתימה מלחמת העולם השנייה, ועמה גם שואת יהודי אירופה. כמעט שבעה עשורים, בהם הלך וירד מספר האנשים שהיו שם - אנשים שיכולים לספק תשובות משלהם לשאלות אודות מה שהתרחש. בעוד כמה עשורים יתהלכו בינינו ניצולים בודדים, ובעוד מאה שנים ככל הנראה לא יהיה בחיים אף אחד שחי באותה המלחמה. אין זה אומר שלא יצוצו שאלות חדשות אודות השואה - אך את התשובות עליהן ייאלצו השואלים למצוא במקורות קיימים. לא יהיה מי שיוכל לספק זווית אישית חדשה, או להעיד מה היה שם.
שואה, זיכרון, עתיד - עוד מאמרים בפרויקט:
בעוד מאה יציינו את יום השואה בתשעה באב? / אברהם בורג
כל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו היה בשואה / פרופ' עופר שיף
ללמד שואה בעוד מאה: לא רק הוראה / רועי פרלשטיין-דביר
הזווית הגרמנית: בעוד מאה נכיר יותר טוב את היהודים? / ליסי קאופמן
אך אם עד לפני כמה עשורים ניתן היה לומר כמעט בוודאות שכאשר דור ששורד אירוע נעלם, עמו נעלם רוב הזכרון - כיום המצב שונה. הסיבה היא הקלות המדהימה שבה ניתן לשמור היום כמויות גדולות מאוד של מידע. מדיגיטיזציה של טקסטים, דרך עדויות אודיו או וידאו, דור האינטרנט יודע לשמור ולתעד הכול. וכך, יחד עם רבבות סרטונים של חתולים מצחיקים - ששימור זכרונם מעניין מעט מאוד אנשים - אנו מקבלים גם כמות חסרת תקדים של מידע ללא תאריך תפוגה, משוכפל ומגובה, קול של ניצולים שיישמע שנים רבות לאחר מותם.
אחד הפרויקטים המתמדקים בנושא הוא "לדורות" - אתר ממשלתי המספק גישה לעדויות של ניצולי שואה הגרים בישראל. המיזם הזה ממחיש היטב את היתרונות שבמעבר לפורמט דיגיטלי - חלק ממסמכי התיעוד בו אמנם סרוקים וכתובים בכתב יד, אך הם בכל זאת נשמרים ברשת, ונגישים לכל המעוניין. פרוייקט נוסף בתחום הזה, שמרוכז על ידי יד ושם, מטרתו לאסוף עדויות וידאו. כפי שנכתב בדף המיזם, "איסוף עדויות הניצולים הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר בשימור הזיכרון ובהנחלתו לדורות הבאים".
שימור עדויות שווה ערך לשימור הזיכרון?
האם יהיה יוטיוב בעוד מאה שנים? האם "לדורות" יתפתח כך שיהיה רלוונטי גם לרשת של המאה ה-22? זו שאלה שאין עליה תשובה טובה. כשמסתכלים על ההתקדמות של טכנולוגיות המידע בעשורים האחרונים, מבינים שניסיון לצפות את ההתקדמות יותר מכמה שנים קדימה לא יהיה צעד נבון.
אך גם אם עדיין לא ברור מה תהיה התשתית לשימור המידע, הרי שהמגמה בהחלט ידועה. ההתייחסות שלנו אל המידע שלנו השתנתה. אנחנו לא רק יוצרים מאגרים, שומרים עליהם ומעדכנים אותם, כי אם גם משתפים אותם עם העולם. זה שיתוף לו אנו כמהים, בלעדיו קשה לנו. והדבר נכון לא רק לתמונות משפחתיות, כי אם גם לתיעוד חשוב כמו זה של עדות ניצולים. אם יש משהו שתרבות השיתוף פיתחה אצלנו, זה את התחושה הצורמת כשיצירה שנראית לנו חשובה ומרתקת מוגבלת רק למסך או לעיניים שלנו. בהימשך המגמה הזו, אין חשש לכך שהעדויות הרבות תאבדנה לאורך השנים.
אך נשאלת השאלה - האם שימור עדויות היסטוריות הינו שווה ערך לשימור הזכרון? עד כה, מערכת החינוך הישראלית לדורותיה חשבה שלא. לדעתה, יחד עם ההיסטוריה נדרשים התלמידים לקבל גם את הטראומה. וזו עשויה להיות משימה קשה הרבה יותר כאשר לא מדובר בדור שלישי לשואה, כי אם דור שמיני, ובמקום מפגש עם ניצולים ישנו מפגש עם עדויות וידאו.
הטראומטיות הזו היא החלק שכיום הכי קשה לשמר באמצעים דיגיטליים. זהו חלק מהזיכרון שאי אפשר לשים על דיסק או באתר אינטרנט. יש שיאמרו כי טוב שכך, יש שיאמרו כי מדובר באובדן דווקא של החלק החשוב ביותר בזכרון השואה. אך בסופו של דבר, אם משהו יילך לאיבוד, יהיה זה הזעם והפחד, לא העדויות או המידע. גם בעוד מאה שנים, תישאר השואה אירוע היסטורי מתועד להפליא. לא נשכח, אולי נתחיל לסלוח.