כשהגעתי לראשונה לישראל, הייתה שאלה אחת שממנה חששתי יותר מכל. "תגידי, מאיפה את?". האם לומר שאני גרמנייה? האם יתעלמו ממני? יצעקו עליי? יגידו לי שאני נאצית? ישלחו אותי הביתה? אז בשקט-בשקט ובביישנות, הייתי אומרת: "אני מגרמניה". והפלא ופלא - על פנים רבות ראיתי, ועודני רואה, חיוך גדול מתפשט.
שואה, זיכרון, עתיד - עוד מאמרים בפרויקט:
בעוד מאה יציינו את יום השואה בתשעה באב? / אברהם בורג
כל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו היה בשואה / פרופ' עופר שיף
ללמד שואה בעוד מאה: לא רק הוראה / רועי פרלשטיין-דביר
מה נשתף בעוד מאה: דור האינטרנט מתעד הכול / דניס ויטצ'בסקי
"וואו, באמת? הייתי בברלין. את מברלין?" (דומה שכל תל-אביבי בין גיל 21 ל-35 גר בשלב מסוים בברלין או מעוניין לגור שם. למה, כשיש לכם את כל השמש והחופים כאן? אבל זו כבר שאלה אחרת). "מינכן", אני משיבה, וכאן בדרך כלל נפתחת שיחה על טיולים בגרמניה, בירה גרמנית טובה, מזג אוויר והשאלה עד כמה קר יכול להיות שם, ולבסוף, כמובן: באיירן מינכן (וכן, אני בהחלט אוהדת של הקבוצה).
שוב ושוב אני מופתעת לגלות עד כמה הישראלים סלחו, ורואים בי צעירה גרמנייה בת ימינו, שואלים אותי שאלות על כאן ועכשיו, ולא מתייחסים אליי כצאצאית של דור הנאצים, ושואלים שאלות על סבא שלי. התקשיתי להאמין בכך, לאחר שעומתתי עם השואה באופן כה אינטנסיבי מאז ימי לימודיי בבית הספר התיכון. בשיעורי ההיסטוריה, מלחמת העולם השנייה והשואה הם שני הנושאים העיקריים החוזרים מדי שנת לימודים. גם במישור הציבורי, לא חולף שבוע בלי שהנושא מוזכר בצורה זו או אחרת בתקשורת. הזיכרון הוא חשוב - וכשדור הסבים שלנו עדיין מספר סיפורים, זה כמעט בלתי אפשרי לשכוח.
אבל כדי שעדיין נזכור הכול בעוד 100 שנה, וכדי לוודא שדבר כזה לא יחזור על עצמו לעולם, על גרמניה להתמודד עם כמה בעיות אחרות.
היהודי האבסטרקטי
ראשית כל, עבור גרמנים רבים, בייחוד מהאזורים הכפריים, היהדות והיהודים הם משהו אבסטרקטי, שהם אינם יודעים כמעט דבר על אודותיו. אני במוצאי מכפר קטן בדרום גרמניה, ועד שהגעתי לישראל, פגשתי בכל חיי רק אדם אחד עם שורשים יהודים. אני זוכרת שבבית הספר, בשיעור על השואה, שאלתי את המורה אם עדיין נותרו יהודים בגרמניה. המורה היה בהלם מהשאלה, אבל מה יכולתי לדעת? מעולם לפני כן לא פגשתי ביהודי.
זו בהחלט סיבה לבושה. אני סבורה שביקור בבתי כנסת ומפגש עם יהודים צריכים להיות כלולים בתכנית לימודי החובה בכל בתי הספר במדינה (ולא להסתפק רק ביוזמות עצמאיות של מורים, אף שיש לא מעט כאלה). כמו כן, יש להעמיק את הדיאלוג עם האוכלוסיה היהודית בגרמניה לרבדים נוספים, לא רק בפוליטיקה. לרוב, אנו שומעים בתקשורת על המועצה המרכזית של יהודי גרמניה רק כאשר היא יוצאת נגד גילויי אנטישמיות. זה טוב - אבל חבל שאלו ההזדמנויות היחידות שקולם של היהודים נשמע.
תופעה נוספת שהגרמנים צריכים להתמודד איתה היא זן מודרני וחבוי למדי של אנטישמיות, שלעתים אינה מוכרת ככזו. אפילו כמה מחברי המשכילים ביותר מעירים לעתים הערות שאני מוצאת מטרידות למדי. אומרים, למשל, ש"מספיק זה מספיק", וששמענו די והותר על השואה; טוענים שהיהודים מזכירים את השואה והאנטישמיות לעתים קרובות מדי ומפיקים מהן רווח; מתמקדים באמירות אנטי-ציוניות, שוללים את זכותה של ישראל להתקיים, וכוללים באותו סל את הישראלים והיהודים כולם.
אני כבר לא חוששת לספר לישראלים שאני גרמנייה. אני אפילו מלמדת כמה מחבריי הישראלים גרמנית, בתמורה ללימודי עברית. אבל כדי שנוכל לשמור על הקשרים והחברויות הללו ולוודא שאף צד לא יחשוש לספר מאיפה הוא - עלינו להתמודד עם הבעיות הללו. מהפירות יוכלו ליהנות הנכדים שלנו, בעוד 100 שנה.
הכותבת, ליסי קאופמן היא עיתונאית עצמאית המדווחת לתקשורת הגרמנית מתל-אביב