כיצד מתמודד ההיסטוריון עם היומרה לחזות את העתיד? מכיוון שלא ניחן ביכולת הנבואה, אין לו מנוס אלא להתבסס על מיומנותו, כמי שבכל ימות השנה מנסה ללמוד מהניסיון ההיסטורי, ובמקרה זה - שבו אנו ניגשים לשאלת זכרון השואה בעוד 100 שנים מהיום - ניתן לנסות ללמוד מהאופן שבו זכר עם ישראל אסונות קולקטיביים טראומטיים, שנים רבות לאחר התרחשותם.
שואה, זיכרון, עתיד - עוד מאמרים בפרויקט:
בעוד מאה יציינו את יום השואה בתשעה באב? / אברהם בורג
ללמד שואה בעוד מאה: לא רק הוראה / רועי פרלשטיין-דביר
מה נשתף בעוד מאה: דור האינטרנט מתעד הכול / דניס ויטצ'בסקי
הזווית הגרמנית: בעוד מאה נכיר יותר טוב את היהודים? / ליסי קאופמן
מה ניתן ללמוד מהאופן שבו זוכרת היהדות התרחשויות טראומטיות כמו חורבן הבית, גירוש ספרד או גזירות ת"ח ות"ט? בכל אחד מהמקרים, הגורם שהשפיע יותר מכל על תוכן ודפוס הזיכרון היה ממוקד בגאולה המשיחית, שנתפסה כתשובה או כפתרון לאסון. במידה רבה, הפך הזיכרון לגורם מרכזי בהבנת אופי ומשמעות הגאולה, ואילו דרך הזיכרון הייתה לכלי מרכזי בקירובה של הגאולה המשיחית המקווה.
הקמת מדינת ישראל המשיכה במידה מסוימת דפוס יהודי מסורתי זה. בעיני רבים, דתיים וחילונים, בישראל ומחוצה לה, נתפסה הקמת המדינה כסוג של גאולה ותשובה לשואה - ואין זה מקרה, לכן, שצירוף המילים "שואה ותקומה" ביטא יותר מכול את משמעות ודפוס זכרון השואה בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה. בשונה מהגאולה המשיחית שנדחתה לקץ הימים, התקומה נתפסה כתשובה וכפתרון של "כאן ועכשיו", ועובדה זו הקנתה לדפוס הזיכרון של "השואה ותקומה" עוצמה רבה במימד הציבורי. העוצמה קיבלה ביטוי בניגוד המובנה בין "שואה" ל"תקומה": עיקר תפקידה של השואה היה להעצים ולהאדיר את הישג הקמת המדינה, ובמקביל, תחושת ההישג ההיסטורי של חידוש הריבונות ושיקום החיים היהודים בארץ-ישראל הפכה לפרספקטיבה העיקרית, אם לא הבלעדית, להבנת ולזכרון השואה.
אסור להשוות?
ואולם, השנים נקפו, ומשהו נסדק בהבטחה הגלומה בתבנית ניגודית זו. בדיעבד, ניתן לומר כי כבר בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, התברר שהתקומה לא שמה קץ לתחושת החרדה הקיומית היהודית. באותם שבועות של פחד קולקטיבי קיומי, נזרעו זרעי ההכרה שבשונה ממדינות רבות שמקיימות יריבות "נורמלית", ויכולות להפסיד ולנצח לסירוגין, הפסד של מדינת ישראל, ולו במערכה אחת, עלול להביא לחורבן גמור ושואה שנייה. הבטחת הנורמליות, לפיה מציאות התקומה תבטל אחת ולתמיד את המציאות של סכנה קיומית, התבררה כחסרת תוקף.
הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים כיסה לזמן מה על הסדקים שנפערו בתקופת ההמתנה, אבל המשך המלחמות, איומי הטרור - ויותר מכל האיום הגרעיני - שינו לחלוטין את משמעות המשוואה הניגודית של "שואה ותקומה". יותר ויותר, משמעות זו לא התגלמה עוד בהבטחה לסיומה של הוויית הגטו החרד לקיומו, אלא דווקא בראיית המדינה כהמשכה של הוויה זו. מגמה זו הכתיבה לקח חד-מימדי, שעיקרו בביצור והגבהת חומות "הגטו" וראייה של כל מה שנמצא מעבר להן כאיום וכסכנה.
באופן פרדוקסלי, דווקא התעצמותה של המגמה האחרונה חשפה בעיני רבים את הבעייתיות של דפוס הזיכרון של "שואה ותקומה". במקום שמציאות התקומה תגויס כתרופת-נגד להרגעת תחושת החרדה הקיומית שמגלמת השואה, גויסה השואה להעצמת החרדות הקיומיות של החברה בישראל. דפוס זה, מעצם היסוד ההרסני והמערער שבו, אינו יכול להחזיק לאורך זמן כמוקד ותוכן של הזדהות קולקטיבית, והוא אכן הביא לתגובת-נגד שדרשה לנתק לא רק בין "השואה" ו"התקומה", אלא בין השואה ובין כל מציאות אפשרית אחרת: יותר ויותר נשמעת כיום התפיסה שרואה בשואה מציאות ייחודית, שכל ניסיון להשוותה או לגזור ממנה לקחים הוא בגדר חילול קדושת הזיכרון.
אולם זהו רק המצב נכון לעכשיו. אם נסתמך על דפוס הזיכרון היהודי ההיסטורי, אפשר לומר בביטחון כי גם מגמה אחרונה זו של האיסור הרווח כיום על ה"שימוש" בשואה או על ההשוואה שלה עתידה להשתנות. בדומה להתייחסות לחורבן בית המקדש או לאסונות אחרים בהיסטוריה היהודית, עתידים היהודים של הדורות הבאים להשתמש בזכרון השואה ולגייס אותו ככלי מרכזי להבנת וחיזוק החזון הרוחני והחברתי שהם יבקשו להקנות לחיים היהודים במדינת ישראל ובתפוצות.
חזון זה, קרוב לוודאי, יהיה דומה בתכניו לתבנית ההיסטורית של החזון היהודי המשיחי, שעל-פי רוב לא קיווה למלחמת נקמה תמידית בגויים - אלא ראה בשיבת ציון שלב ראשון בכינון סדר רוחני וחברתי אוניברסלי, לפי חזון "וכיתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות". אם לשפוט על-פי האופן שבו גויס בדורות קודמים הזיכרון של האסונות הגדולים בהיסטוריה היהודית, הרי עתידים הדורות הבאים, בעוד מאה שנים ויותר, להפוך את זיכרון השואה למחויבות - דוגמת "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זו מחויבות שפירושה הזדהות והגשת עזרה לקורבן החלש - וזאת גם בימי קושי ומצוקה, כפי שחוו היהודים בגלות, ובוודאי בימים ובהוויה של ביטחון ושגשוג, כפי שיהיו מנת חלקם, כך יש לקוות, של היהודים בני הדורות הבאים.
הכותב, פרופ' עופר שיף, הוא מרצה לציונות והיסטוריה יהודית מודרנית במכון בן-גוריון לחקר ישראל באוניברסיטת בן-גוריון