מסע ההישרדות של ניצול השואה שגדל עם זאבים

שנת 2009. מישקה זילברשטיין, רעייתו עדינה וצוות צילום פולני מגיעים ליער על גבול פולין-בלרוס. הוא מביט לצדדים, בוחן את העצים המוכרים לצדם חי שלוש שנים וחצי. לפתע הוא נופל באחת לקרקע כאחוז אמוק, ומתחיל לאכול כל דבר הבא לידיו, כולל חול וצמחייה. "איבדתי את עצמי באותו רגע", הוא אומר היום. "אני חיה לצדו 58 שנה ומעולם לא ראיתי אותו ככה. לא היה עם מי לדבר באותו הרגע", משחזרת עדינה. "זה היה המקום הבטוח שלי - הבית שלי", הוא מסביר את מה שנראה בעיניו, כמובן מאליו.

זילברשטיין, בניגוד לרוב ניצולי השואה, לא עבר דרך מחנות ריכוז או השמדה. הוא לא ראה אנשים גוועים או נורים למוות לידן. אין לו מספר שחרוט על ידו והוא לא הריח את ריח המשרפות. זילברשטיין העביר את שנות המלחמה בבדידות קשה. ילד קטן, ללא שם או זהות, שמנסה לשרוד ביער ומבקש את מותו ברגעי ייאוש. החברה היחידה שהייתה לו היא להקת זאבים. את סיפורו פרסם זילברשטיין, בשנות ה-80 לחייו, בספר עליו עמל שלוש שנים ומאז מרבה להתראיין ולספר סיפורו לילדים, בני נוער וחיילים בארץ ובעולם. "רק כדי שידעו מה ילד יהודי עבר", הוא אומר.

חדר העבודה בביתו בחיפה עמוס תמונות מתחנות שונות בחייו, או תמונות של אחרים מתחנות שאמורות היו להיות חלק מחייו: זאבים המכונים "אחים", מעבר גבול בלתי-חוקי בהרי האלפים, בית הכנסת בביאליסטוק וילדי גטו ביאליסטוק, רגע לפני שנשלחו למחנה טרייזנשטט ומשם לאושוויץ - המסלול שעבר אחיו הצעיר מנדל.

במשך שנים ארוכות זילברשטיין לא שיתף איש במסע ההישרדות שעבר. אך מהיום בו קיבל לידיו חוברת שמות מצהיבה של אלף מילדי ביאליסטוק שנספו באושוויץ, ושם בשורה ה-458 קרא את השם "מנדל קורנבליט", הוא אינו יודע מנוח ורק עסוק באיסוף מידע באשר לגורל משפחתו ואיחוי זיכרונו שנמחק כליל במהלך המלחמה.

זילברשטיין, שנולד בשם משה קורנבליט, נולד בסביבות שנת 1927, שנה משוערת בלבד, בעיר ביאליסטוק שבפולין. בן אמצעי למשפחה יהודית חרדית, שגם את שמות קרוביו גילה רק בזכות אותן "רשימות חיסול". זיכרונותיו מהחיים לפני המלחמה מעטים וכך גם מתחילתה "אני זוכר שאבא היה סנדלר וכילד, אולי בן 10, הייתי מסתובב ברחובות מחפש קצינים רוסים ומציע להם תיקון נעלים".

בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לעיר בה חיו כ-60 אלף יהודים ותוך זמן קצר העבירו אותם לגטו. "המצב היה קשה מאוד כשלא היה אוכל, אפילו לא בשוק השחור", מתאר זילברשטיין מהמעט שזוכר מאותם ימים. "שהינו בבית של שלושה חדרים, כשבכל חדר חיה משפחה. אני זוכר את אחי ואחותי בוכים שהם רעבים ואבא יצא להביא אוכל ויום אחד לא חזר".

באחד הימים ראה מישקה הקטן ילדים חומקים מהגטו וחוזרים עם מזון. הוא שב לביתו וביקש מאמו פריטים בעלי ערך שיוכל למכור תמורת מזון. אמו הזהירה אותו מהצפוי לקרות אם ייתפס, אך הוא לא ויתר, ובמשך חודש יצא ונכנס מהגטו כשמכניס עמו מזון למשפחה. "יום אחד לפנות ערב נכנסתי חזרה מתחת לגדר ומיד חשתי אקדח מכוון לרקתי", משחזר.

"הגרמנים הפשיטו אותי וכל האוכל התפזר סביב. נזכרתי בדברים של אמא וידעתי שזה הסוף - כדור בראש. חיכיתי, אבל הם לא עשו זאת. במקום כדור הם שברו אותי במכות עם אלות ואיבדתי את ההכרה. הם כנראה חשבו שאני מת והותירו אותי שוכב שם עד שתגיע בבוקר העגלה שאוספת את הגופות. לפנות בוקר התעוררתי ולא ידעתי מי אני, איפה אני, לא זכרתי כלום. יצאתי החוצה ופשוט התחלתי ללכת".

"התחלתי ללכת בשדות, כולי כואב בוכה, עד שהגעתי לערימה של קש, נכנסתי לתוכה ונרדמתי". אחרי כשבוע המשיך ללכת כשהקור כמעט ומקפיא עצמותיו והוא עם סמרטוט דק לגופו "ראיתי עגלה עם אישה ושתי בנות, ניגשתי אליהן ושאלתי ברוסית אם יכולות לעזור לי ומיד פרצתי בבכי. הן אספו אותי לביתן שאלו לשמי ומאיפה אני ולא ידעתי לענות. ישנתי אצלן במחסן בחוץ במשך חודש ולמדתי את הברית החדשה".

באחד הימים הגיע שוטר מהכפר לבית המשפחה ורצה לקחת אותו לחקירה. כששמע על כך, ארז זילברשטיין שני שקים עם מזון ובגדים ושוב החל לצעוד ימים שלמים עד ששב ליער. באותו היום הבין זילברשטיין שהיער הוא המקום שלו. "הייתי שותה את מי השלוליות ואוכל כל מה שזז. תפסתי את החיות, הרגתי אותן בידיי ואכלתי את הבשר, הפכתי לחיה ממש", אומר במעין התנצלות תוך כדי תיאור אופן ההישרדות, "מדי פעם הייתי גונב שעורה ממחסנים בכפרים ומערבב עם השלג - זה היה האורז שלי. בקיץ המצב השתפר כשהיו המון פירות יער, פטריות, אוכמניות, אכלתי כל ירק שמצאתי כל עוד הוא לא חריף או מר. כשהתחלתי לספר על החיים ביער נשאלתי איך ידעתי להבחין בין פטריות טובות לרעילות. יש מעל אלף מיני פטריות ומהאיכרים ידעתי שמה שציפורים וחיות אוכלים זה טוב".

באחד הימים פגש זילברשטיין בגורי זאבים ובניגוד לשסיפרו לו לאורך השנים, גילה כי לא רק שההולכים על ארבע לא מסוכנים אלא אלו הפכו לגורם משמעותי ששמר על שפיותו במציאות הבלתי אפשרית בה חי. "התחלתי לשחק איתם, לדבר איתם ואחרי זמן קצר הגיעו זאבים גדולים לראות מה אני עושה עם הקטנים", מתאר. "הם ישנו איתי אכלו איתי ודאגו לי כפי שדאגתי להם - זו הייתה ידידות, זה נשמע מצחיק אבל זאבים הם אינטליגנטיים. הם היו לי למשפחה, גורם משמעותי שעזר לי לשרוד את השנים האלו, בניגוד לבני אדם מהם פחדתי".

ברגעים של חוסר אונים כשהקור והרעב היו גוברים נאלץ זילברשטיין לצאת מהעיר לכפרים בחיפוש אחר מזון וביגוד. לעתים היה מקבל לחם, לעתים מכות. "אחרי ימים רבים של הליכה בקור ושלג הגעתי לביתה של אישה שהזמינה אותי פנימה כשהסברתי לה שלא אכלתי הרבה זמן. היא נתנה לי לחם אך הזהירה אותי שהגרמנים מחפשים את בעלה. חששתי להישאר שם אז לקחתי בגדים שהיו תלויים בחוץ והחלטתי לחזור ליער".

בטרם הספיק להתרחק עצרה לידו שיירה גרמנית. "הם נעצרו וישר כוונו אליי את הנשק", מתאר זילברשטיין את אותו הרגע בו היה בטוח שהוא נגמר, לדבריו. "הסברתי להם שאני הולך הביתה - אחרי היער, אבל כנראה שלא היה שם יער והם חששו שאני עם הפרטיזנים אז הורו לי לפשוט את הבגדים. עמדתי שם ערום אז הקצין הסתובב וצעד למכונית. באותו רגע התחלתי לרוץ ונפלתי לבור. הייתי בטוח שהם ירדפו אחריי אבל זה לא קרה. שכבתי שם חמש דקות והאיברים פשוט החלו לקפוא". את אותו הבור איתר זילברשטיין בשנית באחד מהביקורים שערך בפולין בשנים האחרונות. "מסתבר שזה בונקר צבאי ושרידיו קיימים עד היום".

הגיחות לכפרים זימנו לו אתגרים שונים. מגניבת אוכל שאיכרים הניחו לחזירים ועד משא ומתן עם כלבים. "ראיתי שהכלב שוכב על שמיכה ופשוט התחלתי לדבר אליו. הסברתי לו שיש לו מי שדואג לו אבל אני לבדי, הושטתי את היד ואמרתי מקסימום יאכל את היד, אך הוצאתי את השמיכה והוא לא הגיב. נכנסתי לאסם עשיתי לי בור ונרדמתי". אך גם כאן לא יכול היה זילברשטיין לנוח. "כמה דקות אחרי שנרדמתי הרגשתי עכברושים מתחילים לאכול אותי. צעקתי, בכיתי ויצאתי משם בריצה. לקחתי סמרטוטים ושקים קשרתי על הרגלים והתחלתי ללכת. הגעתי ליער, שם זה המקום שלי ונרדמתי".

זילברשטיין אמנם הצליח לשרוד, אך לא פעם נשבר. "בשנה השנייה ביער התחלתי לדבר לאלוהים כי זכרתי מבית ספר את המילה 'אדוני' ביקשתי ממנו שיעזור לי, כשלא ידעתי איך אחיה, מה אוכל. אלה היו רגעים בהם הרגשתי אני לא יכול לחיות יותר, ישבתי ליד עץ וייחלתי לחיות שיבואו ויאכלו אותי ויגמרו אותי, לא היו לי כוחות. פעם אחת אפילו פניתי להורים אבל בלי שמות, לא זכרתי אותם, ביקשתי שיבואו ויצילו אותי".

החוויות הקשות שעבר במהלך שנותיו ביערות מסבירות את העדפתו של זילברשטיין לחיות על פני אנשים. לא פעם עבד תמורת מזון ושוכן בחוץ בלי המעט שקיבלו אפילו החיות אז נאלץ לגנוב גם את מזונן. "באחד הימים הגעתי לאיכר שחיפש ילדים לעבודה. הוא הראה לי איפה אשן - ליד הכלב - ואמר שיביא לי את האוכל לאותו מקום. לפנות ערב הביא משהו שאפילו הכלב סירב לאכול. למחרת הגיע למקום קצין אס.אס וביקש ממני להוריד את המכנסיים", מתאר בדמעות את אחד הרגעים המשפילים שחווה, "הוא הבין שאני יהודי, לא אמר דבר ויצא. ידעתי שאני חייב לברוח משם. אחרי יומיים הגעתי ליער, לזאבים שלי וביקשתי שישמרו עליי, כי איתם היה לי הכי טוב לחיות".

השנים חלפו ועמן חוויות קשות יותר ויותר. באחד הימים הבין כי הגיע לבלרוס, מרחק של למעלה ממאה קילומטרים מביאליסטוק. ביער באזור פגש בסוף המלחמה חיילים רוסים שלא זיהו מי הוא או מה עומד לפניהם. "השיער שלי היה ארוך והם לא הבינו מה אני", מתאר זילברשטיין. המפגש עם החיילים ומפקדם הוציא אותו מהיער והעניק לו את השם "מישקה". הקצין שלח אותו לפנימייה צבאית ומשם יצא לעבוד במפעל אלומיניום בסיביר. כששמע את אחד האנשים מדבר על ביאליסטוק היכה בו כי זו העיר שלו ולשם היו פניו.

גם בעיר הולדתו ציפתה לו חוויה לא נעימה, הפעם יהודים. "הגעתי לעיר הרוסה לגמרי ולא זיהיתי דבר. פגשתי כמה יהודים ואלו צעקו שאני 'פשיסט' ו'מכרתי יהודים'. הם הכריחו אותי לקרוא בתנ"ך, להוכיח שאני יהודי, רציתי אבל גרוני נסתם מבכי. בערב הגיע רב שביקש שאוריד את המכנסיים ומיד אמר 'זה משלנו'". זילברשטיין החל מסתובב בעיר בניסיון לגלות משהו על עברו. הסיבובים לרוב לא סייעו אך כשהגיע לשכונת העוני "חנייקס", משהו בפנים אמר לו שזה המקום. "לא הצלחתי להיזכר בדבר באשר למשפחתי או חיי, רק את השכונה הזו זכרתי כשהגעתי אליה".

זמן קצר לאחר מכן השתלב זילברשטיין בקבוצת הנוער "גורדוניה" עמה החל מסעו לישראל. המסע, בהמשך לעלילותיו של זילברשטיין לא היה פשוט וכלל נסיעה לוורשה-פראג-וינה וחציית הגבול בהרי האלפים לאיטליה, שם קיבל את שם משפחתו באופן אקראי, ומשם עלה על ספינת המעפילים "חיים ארלוזורוב". הספינה נשלחה למחנות בקפריסין שם שהה זילברשטיין כשמונה חודשים וב-1948 הגיע לישראל היישר למלחמת השחרור.

כשהתחיל "לגלות עצמו", כפי שמגדיר זאת זילברשטיין, פנה לאנשי אקדמיה, ראשי רשויות רוסים ופולנים במטרה לגלות כמה שיותר על עברו. במסגרת אותו חיפוש נענה לבקשת ערוץ פולני שביקש לשחזר עמו את המסע שעבר במהלך למעלה משלוש שנים ביערות. במהלך אחד הביקורים איתר זילברשטיין באר מים שאיש לא ידע על קיומה, את הבונקר אליו נפל, ואף נפגש עם הכפריים במקום שהיו משוכנעים כי הוא פולני מהכפר ליד.

פנייה ל"ארגון יוצאי ביאליסטוק", העלתה קשרים ישנים שעזרו לזילברשטיין להשלים את החלקים החסרים בזיכרונו, באמצעות אנשים ובאמצעות חומרים כתובים שקיבל. כך גילה כי שמו משה קורנבליט, אמו היא פייגה ואביו - שמואל, ואחיו הם מנדל ואווה.
בישראל נישא לעדינה, לוחמת פלמ"ח ולזוג נולדו שלושה ילדים, חמישה נכדים ולאחרונה - נין. בישראל המשיך זילברשטיין את חייו הסוערים כשהשתקע בקיבוץ דברת משם יצא למלחמת השחרור. לאחר מכן התקדם עד לתפקיד מכונאי בכיר בצים, וחשמלאי בחיל הים, כשהשכלתו מניסיון בלבד. במהלך העבודה שוב היה זילברשטיין בין חיים למוות כשבמהלך תיקון שגרתי על גג רטוב בראש הנקרה התחשמל וצנח לקרקע. במשך שנה שכב מגובס בכל גופו בבית החולים ועד היום נכה בחלק מגופו.

זילברשטיין לא נותן לדבר לעצור אותו והעובדה כי לא יודע את כל המידע כמו מה עלה בגורל אמו ואחותו לא נותנת לו מנוח. הוא יושב בחדר העבודה שלו מול המחשב ורק תוהה למי עוד יכול לפנות "אני יושב פה עם עצמי ועם המכשיר הזה", אומר ומצביע על המחשב, "אומרים שבמחשב יש את כל המידע שאדם מחפש. אז אחרי שישבתי עליו לילות שלמים אני יודע שאין כאן הכל, אין כאן את התשובות שאני מחפש, מה קרה למשפחתי. תשובות שאחפש עד יומי האחרון", הוא אומר ומנגב את הדמעות.

יום השואה תשע"ג בוואלה! חדשות:
20 שנה ל"רשימת שינדלר": עדיין שנוי במחלוקת
בן 83 ומרצה מבוקש: ניצול השואה שהשתתף בכל מלחמות ישראל
לא רק גטו ורשה: סיפורי הגבורה הפחות מוכרים של יהודי פולין
האחיינית שלא זכתה להכיר את דודתה שצנחה בשואה

לפניות לכתבת: danawp@walla.com