לא רק גטו ורשה: סיפורי הגבורה של יהודי פולין

יום השואה 2013 עומד בסימן ציון 70 שנה למרד המפורסם בגטו ורשה, מרד שתוצאותיו ומורשתו ידועים ושגורים בפי כל וגיבוריו הונצחו כבר באלפי מילים. ביום זה, החלטנו לחזור דווקא לסיפורים הידועים פחות, ולהפנות את הזרקור למקומות אחרים, שגם בהם נראתה רוח גבורה יהודית מעוררת השראה.

אחד מהמקומות הללו הוא קיבוץ ההכשרה צ'רניאקוב, בפאתי ורשה. בשנים שקדמו למלחמה וגם במהלכה, התגוררו צעירים וצעירות חברי תנועת "דרור – החלוץ" באחוזתו של מר זאטווארניצקי, פולני אציל נפש. הצעירים ניהלו באחוזה חיי שיתוף, התקיימו מעבודת האדמה, למדו היסטוריה, ציונות וסוציאליזם ורקמו שם את התקומה המחודשת של עמם. בתקופת המלחמה, שימש הקיבוץ כבסיס של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) – המחתרת היהודית שקמה בוורשה - וחבריו השתתפו במרידות בגטאות ברחבי פולין.

דבר קיומו של הקיבוץ התגלה רק לפני כשלוש שנים. בחודש שעבר ביקרו באחוזה חברי תנועת הנוער העובד והלומד, חברי תנועת "דרור ישראל", וחנכו במקום שלט זיכרון. בטקס החגיגי השתתפו מרק קרפינסקי – בן למשפחת בעלי המקום, שדודיו ניהלו את החווה בזמן המלחמה - ואנדז'יי לואקס, פעיל מקומי שהביא לחשיפת סיפורו של הקיבוץ. לפני כמה שנים, פנה לואקס, באמצעות משרד החוץ, לחברי תנועת הנוער העובד והלומד וביקש מהם מידע על המקום, לקראת פסטיבל שכונתי. כך החל המסע אחורה בזמן בעקבות קיבוץ ההכשרה, שעד אז אף קבוצה ישראלית לא ביקרה בו.

"בהמשך ההתכתבות הבנתי שהבניין עדיין קיים, שזה דבר מטורף. אף אחד לא ביקר בו, אף אחד לא היה שם", מספר אורי מייזלמן, מדריך בנוער העובד והלומד, לוואלה! חדשות. "הגעתי לשם לראשונה לפני שלוש שנים ומצאתי מקום מקסים על גדת הנהר. איתרתי את אנדז'יי לואקס ואת מארק, שהמשפחה שלו ניהלה את המקום ועדיין מחזיקה בו. יש לו המון סיפורים ומפות ישנות בבית, שרטוטים של איך שהוא נראה פעם. עכשיו זה בית עם חצר גדולה, אבל פעם זה היה מתחם ענק. הפולנים לא האמינו שיש אנשים בארץ שהם ההמשך של זה. זה מאוד ריגש אותם שיש מישהו בארץ שקושר את ההיסטוריה של הסיפור הזה. הצענו להם לתלות שם שלט. בציון 70 שנים למרד גטו ורשה, היה חשוב לנו לתאר גם את אלה שעשו אור בתקופה הזו. חשוב שילדים בני 17 יעמדו במקום שבו בני גילם בעבר עמדו ועבדו".

בזמן המלחמה, נהפכה האחוזה לבסיס של ארגון אי"ל ורבים מחבריו הוברחו לשם, לצד יהודים נוספים. כך כותב יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי אי"ל ומי שהיה סגנו של מרדכי אנילביץ', על מר זאטווארניצקי: "זה גוי קשיש, כסוף שיער, כבן 65. דרשנו שלאחר העבודה תהיה לנו אוטונומיה וכדרך אנשים צעירים, נוכל, אם נרצה, לרקוד, ללמוד, משמע שיינתן לנו חופש מוחלט". עוד מתאר צוקרמן נאמנות יוצאת דופן של בעל האחוזה הפולני לדייריו היהודים: "הוא הבטיח שאם ירצו לפגוע באנשים הנמצאים בצ'רניאקוב והוא ידע על כך מראש, יזהיר אותם. ואז יוכלו להימלט לשדות. אך שום דבר לא קרה עד אשר נצטווה על ידי הגרמנים להכניס את היהודים מצ'רניאקוב לגטו. לאחר מכן, לא היה לנו קשר עם זאטווארניצקי, אבל בטחנו בגוי הזה עד כדי כך, שבימי המרד, כשאנשים התפרצו מהגטו, בצורה לא מסודרת, או דרך תעלות הביוב, כאשר חיפשנו מקום להסתתר בו, היה הדבר הראשון שעלה בדעתנו - לבקשו בצ'רניאקוב. ואכן האנשים רצו לצ'רניאקוב, והרי לא ייתכן בכלל, שאנשים יסתתרו בשדות החווה, בלי שזאטווארניציקי יידע מכך".

חברי המחתרת היהודית יזמו לא רק את המרד בוורשה אלא גם במקומות אחרים; אנילביץ' וחבריו נדדו בין תאי מחתרת שונים כדי להקים אותם אך גם כדי להעביר הוראות, ידיעות ונשק. סיפוריהן של מרידות רבות לא זכו לתשומת לב מספקת, בין אם משום שכישלונות העיבו על מעשי הגבורה ובין אם משום שלא בכל המקומות נהנו חברי המחתרת מתמיכת הקהילה היהודית. התגייסות הקהילה בגטו ורשה הייתה תופעה חריגה ומשום כך, בין היתר, הפך סיפור המרד בגטו ורשה לבולט כל כך.

דוגמה בולטת נוספת להתארגנות יהודית היא המחתרת בגטו קרקוב. הייתה זו המחתרת הראשונה בשטח הכיבוש הגרמני שתקפה ישירות מוקד כוח נאצי במרכז שלטוני. המתקפה הצליחה בכמה אתרים בעיר, אך רוב חברי המחתרת נתפסו במצוד שלאחריה, בעקבות הלשנה. הנותרים עסקו במעט פעולות חבלה ובעיקר בהצלה, בתיעוד ובתעמולה מחתרתית.

לשם ארגון המרד, שלח האי"ל לקרקוב את אברהם ליבוביץ–לאבאן. הוא וחברי ההנהגה של תנועת "עקיבא" - אהרן ליבסקינד, שמשון וגוסטה (טובה) דרנגר וחברים אחרים הקימו את תא הארגון היהודי הלוחם בעיר. חברי השומר הצעיר והקומוניסטים הקימו ארגון נפרד, שבראשו עמדו גולה מירא, צבי באומינגר ובנימין האלברייך. באוקטובר 1942 התאחדו שני הארגונים ובחרו מפקדה משותפת. הארגון פעל בעיקר מחוץ לגטו ויזם פעולות חבלה והתקפות על גרמנים ועל שוטרים פולנים. הארגון לא פעל בצורה פרטיזנית בשל חוסר ניסיון ומחסור בהתארגנות פרטיזנית באזור, ואנשיו הטילו את יהבם על צבא העם הקומוניסטי. פעילים יהודים שבכל זאת נשלחו ליערות, נרצחו או נאלצו לחזור לגטו.

שרה נשמית (שנר) סיפרה על פעולות המחתרת הנועזות בספרה "מאבקו של הגטו": "ב-22 בדצמבר 1942 בערב ביצעו חברי הארגון פעולת נקם רחבת-ממדים כתגמול על אקציה שביצעו הגרמנים בגטו. קבוצות חברים פשטו בעיר והטילו רימונים לתוך בתי-קפה ומועדונים של קצינים גרמנים. מוצלחת ביותר הייתה ההתקפה על מועדון קציני ס.ס – 'ציגנריה'. ראשי הלוחמים בגטו קרקוב היו מופת בטוהר הנפש ובמסירות אין-קץ. ראשי הארגון נספו, ורק מעטים מבין הפעילים ומלוחמי גטו קרקוב זכו להישאר בחיים ונמצאים אתנו בישראל".

מחתרת נוספת, בבנדין-סוסנוביץ', עסקה בהצלה דרך הגבול הסלובקי ובהכנות ללחימה בגטו. אולם יהודי הגטו לא תמכו ברעיון הלחימה, ומדיניות ההטעיה וההפתעה של הנאצים בגירוש היהודים צמצמה את ההתנגדות הלוחמת שם לקרבות ספורים בלבד. סיפורים אלו לא זכו לחשיפה במשך שנים רבות, הן מפאת מיעוט הניצולים, והן מפאת הבחירה במחתרת בזהות שאולה, ללא הזדהות יהודית גלויה – החלטה שנבעה גם מחוסר תמיכה יהודי וגם מרצון המחתרת להימנע ככל האפשר מפעולות נקם גרמניות כלפי יהודי הגטו, בגלל פעולות המחתרת היהודית.

בשתי הערים הנמצאות בחבל הדרומי-מערבי של פולין היו קהילות יהודיות משגשגות. החבל סופח בשעתו לרייך השלישי והיה בו יישוב גרמני צפוף. ארגון אי"ל שיגר לשם את אנשיו, בהם גם מרדכי אנילביץ', שהסתובב בין בסיסי המחתרת השונים. בין ראשי המארגנים ויוזמי המאבק במקום היו: צבי בראנדס (השומר הצעיר), הרשל שפרינגר (דרור), יוזק קוז'וך (הנוער הציוני) ושלמה צימרמן (גורדוניה) – איש מהם לא שרד. הגרמנים החלו בחיסול הגטאות ב-1 באוגוסט 1943. אז, ירדו חברי הארגון לבונקרים, כדי להצטייד בנשק, אולם לא כולם הספיקו לעשות כן.

נשמית ממשיכה ומספרת בספרה על המרד שלא צלח: "ב-3 באוגוסט 1943 ניגשו הגרמנים לחיסול הבונקר החמישי, שבו נמצאו ברוך גאפטק ופרומקה פלוטניצקה. משקרבו הגרמנים וקראו להם לצאת, פתחו החברים ביריות מאקדחיהם והרגו שני אנשי ס.ס. בחמת-זעם התחילו הגרמנים מטילים לתוך הבונקר רימונים ולהזרים לתוכו סילוני מים. כאשר נדם הכול, הוציאו מתוך הבונקר את גופותיהם של הלוחמים. פרומקה, חרוכה במחצית גופה החזיקה עדיין באצבעותיה המכווצות אקדח, בו ירתה את הכדור האחרון".

מרד גטו ורשה ייזכר לנצח כאחד מסיפורי הגבורה הידועים של התקופה, אולם חשוב לזכור גם את אלה שנחבאים בין דפי ההיסטוריה. "משקיעים הרבה כסף במוזיאון בוורשה ובתצוגות חדשות, אבל אסור לשכוח את המקומות האלה שהם חשובים לא פחות", מסכם מייזלמן.

לפניות לכתבת מיכל רשף: michalresh@walla.com