ארץ אוכלת מוריה

אלימות נגד מורים היא תוצר של מדינה שהפסיקה לראות בהם שליחי החברה וגימדה אותם לכדי "זבנים" שמספקים מוצר - הכנה לבגרות. אך במקביל לקיצוץ בסמכות, רק הגדילו את האחריות

  • חינוך
  • מורים
רועי פרלשטיין-דביר

ביום שישי האחרון היכה אב את המורה של בנו, בחטיבת ביניים בהוד השרון. המורה, ברוב חוצפתו, העז להחרים לבן את הטלפון הנייד, לאחר שהנער שיחק בו במהלך השיעור. זו לא הפעם הראשונה שאירוע מעין זה קורה. למרבה הצער, זו כנראה גם לא הפעם האחרונה. אפשר לדבר עד מחר על השינויים שעוברת החברה הישראלית, על האלימות הפושה בכל חלקה טובה, על ההידרדרות המוסרית... אפשר, אבל זו תהיה התעלמות מהעובדה שיחס מזלזל ומבטל כלפי מורים כבר איננו החריג, אלא הכלל.

"האב רדף אחרי המורה, הצמידו לקיר והיכה אותו"

עוד בוואלה! NEWS

הטיפים שאתם חייבים לקרוא לפני הקנייה הבאה שלכם בסופר

מערכת וואלה! בייעוץ שני ארד דיאטנית שטראוס
לכתבה המלאה
הקלות שבה ביטא האב מהוד השרון אלימות כלפי המורה של בנו היא תוצר של היחס שמפגינה מדינת ישראל כלפי מוריה ומורותיה. חטיבת הביניים "השחר" בהוד השרון, בה אירע המקרה (צילום: שלומי גבאי)

אין צורך במכות ששולחות אותך לאשפוז בבית חולים כדי לסבול השפלה מהורים. כמעט מדי יום אני שומע על מורה שהואשמה על-ידי הורים בכך שהיא "הורסת" את הילד או הילדה שלהם. בכל פעם נדמה לך ששמעת כבר הכול, ואז אתה שומע על הורה שצועק על מורה "את עובדת אצלי!", או מכריז: 'אני משלם הרבה כסף בשביל שתעשי את העבודה שלך כמו שצריך".

בעיני רבים בחברה הישראלית, מורה כבר איננה מחנכת. היא לא אמורה להשפיע על הילד או הילדה ערכים או לעצב את התנהגותם. המורה היא ספקית שירות, או אף פחות מכך - היא עוד חלק במכונה שנקראת בית ספר, מכונה שהתוצר הסופי שלה - התוצר היחיד שיש בו ערך - הוא תעודת בגרות. כל דבר שאיננו משרת ישירות את תהליכי הייצור של התעודה נחשב למיותר, בזבזני ולא בתחום סמכותם של המורים.

הלימודים כביקור בקניון

אותו אב שהיכה מורה בהוד השרון הוא ללא ספק אדם אלים, וטוב שהטיפול בו עבר לידי המשטרה. אך הקלות שבה ביטא אלימות זו כלפי המורה של בנו היא תוצר של היחס שמפגינה מדינת ישראל כלפי מוריה ומורותיה.

רבות כבר נכתב על השינוי במקומו של המורה בחברה, על אובדן הבלעדיות שהייתה למורים בעבר על הידע. אני עצמי כתבתי בטור קודם כי מוטלת עלינו החובה למצוא דרכים חדשות להיות רלוונטיים לתלמידים. אך אובדן הבלעדיות על הידע איננו גוזר בהכרח את אובדן הסמכות. אובדן הסמכות של המורים נובע מכך שהמדינה אינה רואה בהם עוד שליחים של החברה, בעלי מקצוע אשר מתמחים בעבודה עם ילדים ובני-נוער. ככל שחולפות השנים גוברת הנטייה של המדינה לראות במורים פקידים, שתפקידם מתמצה בהעברה הטכנית כמעט של חומר הבחינה לתלמידיהם.

באופן כמעט בלתי-נתפש, בד-בבד עם אובדן הסמכות של המורים, מגדילה המדינה את האחריות שהיא מטילה על המורים להצלחת תלמידיהם בבחינה. היום כבר אי-אפשר כמעט לומר על תלמיד שהוא לא למד מספיק; אם הוא לא הצליח בבחינה, המורה כנראה לא לימדה כמו שצריך. הזמן ששוהים התלמידים בבית-הספר איננו נתפס עוד כתהליך, שבו לתלמיד ולמורה מטרה משותפת, אלא כביקור בקניון, בו התלמידים הם הלקוחות הצודקים תמיד, המורים הם הזבנים, והמוצר הוא תעודת הבגרות, שנקנית - לא במאמץ ובעבודה קשה, כי אם בכספי המסים של ההורים.

כהורים, כולנו יודעים עד כמה זה קשה לחנך את ילדינו, לגרום להם להקשיב לנו. בעבר, ההבנה הזו תורגמה להערכה כלפי אותם המורות והמורים, שהצליחו לעשות זאת. כיום, אינני מכיר מורה שלא שמע את המשפט: "מה, כל אחד יכול להיות מורה". אולי נראה לכם שהילדים שלכם לא מקשיבים לכם, אבל כשזה המסר שהם שומעים מכם, כשהם יודעים שמה שהם לא יעשו בכיתה, הם יזכו לגיבוי מההורים, איזה סיכוי אתם משאירים למורים שלהם?

כמורים, אין לנו דרך - וגם לא רצון - לחנך את ההורים של תלמידינו. אבל זו אחריותה של מדינת ישראל, ששולחת אותנו למשימה הזו, להבהיר שבתחומי בית הספר, הסמכות היא של המורה. זו אחריותה של המדינה לומר - לא רק במילים, כי אם גם במעשים - שהיא מאמינה באותם שליחים, שהיא רואה במורות ובמורים שלה אנשי חינוך, דמויות ראויות לחיקוי עבור דור העתיד של המדינה. עד שמדינת ישראל לא תשנה מן היסוד את יחסה למורות ולמורים הפועלים בשטח, אנשים אלימים ימשיכו לחשוב שזה בסדר להכות מורים.

הכותב, רועי פרלשטיין-דביר, הוא מורה לאזרחות ולהיסטוריה בבית-הספר התיכון 'ברנקו וייס' בבית-שמש, ממקימי תנועת המורים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully