פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גם מעדר וגם פטיש לא יעזרו לי לתפור חולצה

      בסקר שהתפרסם השבוע עולה כי רוב התלמידים טוענים שמוריהם אינם מעודדים יצירה. רועי פרלשטיין-דביר, מורה לאזרחות והיסטוריה, סבור שעל המערכת לבצע את ההתאמות הנדרשות

      ביום רביעי פורסמה באתר זה ידיעה לפיה בסקר "ללמוד עם טכנולוגיה", שנערך על ידי בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל, נמצא בין היתר כי 80% מהתלמידים דיווחו ש"מוריהם 'אף פעם' לא מעודדים אותם ליצור ולהעלות לאינטרנט מידע ותוכן שקשור בשיעור". למרות שהסקר עסק בשימוש בעזרים טכנולוגיים בהוראה, אותי תפס דווקא משהו אחר. התלמידים דיווחו, כי המורים שלהם "לא מעודדים אותם ליצור". למה? כי יצירתיות קשה למדוד; קשה לכמת; קשה לתת עליה ציון. משום שמערכת החינוך לא מכוונת לשם - לא בכלים הטכנולוגיים שלה, ולא בתכנים אותם היא מקדמת. אנחנו, כמורים, מתקשים מאד לעודד את תלמידינו ליצור, משום שהמערכת בה אנחנו עובדים איננה מעודדת אותנו ליצור בעצמנו.

      דוגמה? בבקשה. בדיקה של מבחן אמריקאי באזרחות תיקח לי חמש דקות לבחינה, כלומר מעט פחות משלוש שעות לכיתה של 35 תלמידים. בדיקה של מבחן פתוח עם שאלות ידע תיקח לי כעשר דקות לבחינה, כלומר כמעט שש שעות לכיתה. בדיקה של מבחן פתוח המורכב משאלות הבנה ויישום, תיקח לי כ-20 דקות לבחינה. כן, מדובר ב-12 שעות עבודה לבדיקת מבחנים של כיתה אחת. אם ארצה להעריך ברצינות, תוך התייחסות אישית ואמיתית לכל ילד וילדה, עבודות יצירתיות הנוגעות לחומר הלימוד, תידרש לי כחצי שעה לכל עבודה. גם אם אתן לתלמידים להכין את העבודה בזוגות, כדי שיתנסו גם בעבודת צוות, זה עדיין ידרוש כתשע שעות עבודה. ויש לי שלוש כיתות ללמד. אה, כמעט שכחתי – אני צריך גם להכין אותם לבחינת הבגרות.

      להתחיל להתמודד עם המציאות החדשה

      כל זה לא אומר שאין לי אחריות כמורה לעשות שימוש בכלים חדשים וחדשניים על-מנת לשפר את ההוראה שלי ואת הלמידה של תלמידיי. אבל כאשר מתבוננים בתוצאות נוספות באותו הסקר, זו כבר שאלה של נקודת מבט. משום שכאשר אני מתבונן בשיעור התלמידים שדיווחו כי מישהו מלמד אותם כיצד למצוא מידע ברשת, אני רואה למעלה משני שלישים מהתלמידים בחטיבות הביניים שענו בחיוב. אני רואה מאות ואלפי מורים, שמבינים היטב את הזירה בה הם פועלים ומבינים את האחריות המוטלת עליהם להדריך את תלמידיהם בעולם חדש וסבוך זה. עולם שבו, דרך אגב, רוב המורים עצמם לא גדלו. אז זה לוקח זמן, וזה דורש מכולנו, כציבור, זמן ומאמץ למצוא את הדרכים הנכונות לעשות זאת. אבל זה קורה. וזה קורה לא בגלל שהמערכת דורשת זאת מאיתנו, אלא למרות שהמערכת מקשה עלינו לעשות זאת. זה קורה למרות שמורים אינם מקבלים את התנאים הדרושים להם ללמוד ולהתפתח בתחום, שלא לדבר על התנאים הבסיסיים לעשות שימוש בכלים הטכנולוגיים הללו בכיתותיהם.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      איך נבין אותם אם לא נהיה שם? (אילוסטרציה: ShutterStock)

      הלוואי שהייתי יכול לשלוח את תלמידיי לערוך מחקרי שטח באזרחות באמצעות הרשתות החברתיות. אבל המערכת כולה מציבה לי מגדלור אחד ויחיד – בחינת הבגרות וציוני התלמידים בה. בזה נמדדים התלמידים, ובזה נמדד אני כמורה. לא על יצירה, לא על הכנת התלמידים לחיים. אינני יודע אם צריך לבטל את בחינות הבגרות, אך צריך להתחיל להתבונן במערכת כמכלול – אם רוצים להכניס כלים טכנולוגיים למערכת החינוך, בואו נכניס אותם גם להערכה המסכמת של התלמידים; אם רוצים להפנות מאמצים רבים יותר לחינוך ערכי ולעיצוב האישיות, בואו נעצב את המערכת, כך שתאפשר לתלמידים לחוות חינוך כזה, ותאפשר למורים העובדים בה להנחות את תלמידיהם בתהליך הזה.

      איך? בואו נתחיל מהתמודדות אמיתית עם המציאות החדשה, שמשתנה לנו מול העיניים מדי יום. שר החינוך אסר על מוריו להיות חברים של תלמידיהם בפייסבוק. אנחנו, כמורים, יודעים שאין לנו הזכות להיעדר מהזירה הזו, אם ברצוננו לחנך את תלמידינו באופן אמיתי. כיצד אוכל להסביר לתלמידיי על היתרונות והסכנות שברשתות החברתיות, אם אינני פוגש אותם שם? תפקידה של מערכת החינוך הוא לעסוק בחינוך. כלים רבים יכולים להתאים לכך, אם יודעים להשתמש בהם נכון. בשביל לדעת באלו כלים להשתמש ואיך, חייבים לשאול את אלו שעושים זאת יום-יום.

      הכותב הוא מורה לאזרחות ולהיסטוריה בבית-הספר התיכון 'ברנקו וייס' בבית-שמש, ממקימי תנועת המורים