ברק וההפתעות: איש המבצעים המיוחדים של הפוליטיקה

(בווידאו: ברק מקים את "עצמאות", מאי 2012)

הודעת הפרישה של אהוד ברק, מוקדם יותר היום (שני), לא הייתה הפצצה הראשונה שהטיל לזירה הפוליטית בישראל, וגם לא השנייה או השלישית. האיש שהחל את דרכו כתקווה הגדולה של מחנה השמאל, נבחר לראשות הממשלה ב-1999 כשהוא נישא על כנפי הבטחה ל"שחר של יום חדש" - אך כבר לאחר שנתיים התרסק והובס. מאז, הוא המשיך לשרוד ולהפציע שוב ושוב במרחב הציבורי, כבר לא ככוכב עולה, אלא כשועל קרבות ותיק ומנוסה, שמצליח בכל בכל פעם למצוא את התכסיס וה"קומבינה" שיצעידו אותו אל היעד הפוליטי הבא - בין אם מדובר בכיסא בממשלת שמאל, אחדות או ימין. שוב ושוב הוא הוספד, ואף פרש ו"עשה לביתו" - ושוב ושוב חזר אל מוקדי קבלת ההחלטות ואל לשכת שר הביטחון החביבה עליו. האם פרישתו הנוכחית היא האחרונה? ימים יגידו.

לאחר התבוסה המוחצת לאריאל שרון בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בחודש פברואר, מיהר ברק והודיע כבר באותו הלילה על פרישה "מהעשייה הפוליטית והמדינית". אלא שעד מהרה התברר שכמעט באותה נשימה, המשיך ברק לנהל מגעים על כניסה לממשלתו של שרון כשר ביטחון. לשם כך, שלח את מקורבו גיורא עיני לדון בנושא עם שמעון פרס, שמונה לממלא מקומו בראשות המפלגה. המגעים הללו כשלו סופית מקץ עשרה ימים, לאחר ששרון עצמו הטיל וטו על כניסת ברק לממשלה. ברק פרש סופית, ובילה את השנים הבאות ב"עשייה לביתו".

אחרי קרוב לארבע שנים במדבר הפוליטי, שבמהלכן התעשר מעסקים והרצאות ברחבי העולם, הודיע ברק בנובמבר 2004 על שובו לחיים הפוליטיים ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה. באותו חודש היה ברק שותף לפארסת "ליל המיקרופונים" בוועידת המפלגה בה נדון קיום בחירות לראשות המפלגה. ברק חטף אז את המיקרופון מידי יו"ר הוועידה, משה שחל, וקרא לערוך את ההצבעה בו במקום ולקיים הצבעה חשאית. הצעתו לא התקבלה והפריימריז נדחו, ושחל אמר לאחר מכן כי "ברק זקוק לטיפול". כעבור שנה, לקראת קיומן, הבין שאין לו סיכוי לזכות בהנהגה, פרש מהמרוץ וקרא להתאחד מאחורי שמעון פרס.

לאחר בחירות 2006 ניסה ברק שוב להיכנס כשר לממשלת קדימה בראשות אהוד אולמרט, אך המהלך סוכל על ידי יו"ר המפלגה עמיר פרץ שמונה לשר ביטחון. לאחר מלחמת לבנון השנייה ופרישתו של פרץ, חזר ברק להתמודד על הנהגת המפלגה - והפעם ניצח, ונכנס לממשלה במקומו של פרץ, כשר ביטחון. עוד לפני שנבחר, התחייב ברק לפרוש מהממשלה מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת כשלי המלחמה, אם אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו‏. ואולם, לאחר פרסום הדו"ח הסופי בפברואר 2008, הכריז ברק כי לא יפרוש מהממשלה "בשל האתגרים שבפניהם ניצבת ישראל", והוסיף כי הוא "נשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים".

לאחר התבוסה הצורבת בבחירות 2009, בה זכתה מפלגת העבודה בראשותו ל-13 מנדטים בלבד והייתה למפלגה הרביעית בגודלה, מיהר ברק להודיע כי "דין הבוחר" גזר על המפלגה ללכת לאופוזיציה. ההצהרה לא הפריעה לו להתחיל לנהל, כמעט באופן מיידי, מגעים על כניסה לממשלה בראשות בנימין נתניהו. ברק עוד הספיק להודיע במהלך המשא ומתן, אחרי פגישה עם נתניהו, כי המגעים נכשלו והמפלגה הולכת לאופוזיציה - אך כעבור ימים נחתם ההסכם הקואליציוני. ברק מונה שוב לשר הביטחון - וחזר למשרד אותו למעשה לא עזב לרגע.

הצטרפות העבודה לממשלת נתניהו גררה ביקורת נוקבת מתוך המפלגה, והקדנציה לוותה במחלוקות פנימיות עזות בתוך הסיעה המצומקת, סביב נושא ההישארות בקואליציה. לאחר שח"כ דניאל בן-סימון הגיש בקשה רשמית לפרוש מהסיעה, הבין ברק סופית שהוא אינו יכול להשתלט עליה, והודיע על פרישה מהמפלגה בצוותא עם ארבעה ח"כים נוספים, והקמת מפלגת "עצמאות" - שנותרה חברה בממשלה. יתר שמונת חברי העבודה פרשו מהקואליציה. "אנחנו עוזבים מפלגה ובית שאנחנו אוהבים ומכבדים את חבריו", אמר ברק בהודעת הפרישה. "רבים מהחברים הללו חוו יחד איתנו את קשיי היומיום במפלגה, והיו גם הם קורבן לריב האינסופי בתוכה. הגענו למסקנה שהאנומליה הזאת בחיים הפוליטיים, בה היו למעשה שתי סיעות עבודה - חייבת להיפסק".

את התרגיל הפוליטי הגדול האחרון שלו עשה ברק כמתווך, ולא כצד בעניין. במאי 2012 היה ברק השושבין העיקרי של הסכם האחדות בין נתניהו לקדימה בראשות שאול מופז, כשתיווך וגישר בין מנהיגי שתי המפלגות. הפרשנים העריכו אז כי מטרתו העיקרית במהלך הייתה להביא לדחיית הבחירות, כדי לאפשר למפלגתו עוד כמה חודשי התארגנות. בסופו של דבר התפרקה ממשלת האחדות אחרי חודשים ספורים, והבחירות הוקדמו שוב. למרות שהסקרים האחרונים ניבאו בעקביות מרשימה שברק ו"עצמאות" יצליחו ככל הנראה בסופו של דבר להיבחר לכנסת - הטיל ברק את הפצצה האחרונה, והודיע היום על פרישה. עד הפעם הבאה.