לפני 20 שנה ויום, ב-4 באוקטובר בשעה 18:36, התרסק מטוס תובלה בואינג 747 של אל-על בשכונת מגורים באמסטרדם. 51 בני אדם נהרגו באסון, הנחשב לאסון התעופה הקשה ביותר בהולנד, ולשני בחומרתו עבור חברת התעופה הלאומית של ישראל: הראשון הוא הפלת מטוס אל-על על ידי מטוסי קרב של חיל האוויר הבולגרי ב-1955.
עם ההרוגים באסון בהולנד נמנו שלושת אנשי הצוות - הקברניט הוותיק ועתיר הניסיון יצחק פוקס, ששירת בשנות ה-50' בחיל האוויר, הקצין הראשון אוהד ארנון, ומהנדס הטיסה גדליה סופר. כמו כן, נהרגה הנוסעת היחידה במטוס המטען - ענת סלומון, אשתו של עוזר בכיר לקצין הביטחון של תחנת אל-על באמסטרדם, שתפסה טרמפ לישראל. סיפור האסון לווה גם בחרושת שמועות ותיאוריות קונספירציה שלפיהן המטוס הוביל מטענים סודיים של חומרים מסוכנים, כולל אורניום.
"איבדנו מנוע מספר שלוש"
טיסה מספר 1862 המריאה מנמל התעופה על שם קנדי בניו יורק לנמל התעופה בן גוריון, עם חניית ביניים מתוכננת בנמל התעופה סחיפהול, ליד אמסטרדם. במהלך הטיסה הבחין הצוות בכמה בעיות מכניות וטכניות, כולל רעידות ותזוזות לא ברורות במנוע מספר שלוש ובקשר הרדיו שלו. עם הנחיתה בסחיפהול, בשעה 14:30 (שעון מקומי), דיווח הקברניט על הבעיות לצוות הקרקע, וזה טיפל בהן ומסר שהן תוקנו, לפחות זמנית. על המטוס הועמסו מטענים נוספים באישור אנשי המכס ההולנדי, שבדקו את הניירת אך לא ערכו בדיקה פיזית של התכולה. בשעה 6:22, לאחר איחור של כ-50 דקות, המריאה הטיסה 1862 ממסלול מספר אחת ליעדה הסופי בישראל.
חמש דקות לאחר ההמראה, בגובה של כשני קילומטרים, פנה הקברניט ימינה, על פי תכנית הטיסה המוגדרת. כאשר המטוס היה מעל אגם חומיר (Gooimeer), נשמע רעש עז ממנוע מספר שלוש. המנוע נפרד מהכנף והתפרק, ובנפילתו פגע גם במנוע מספר ארבע, אף הוא נפרד מכנף המטוס ונפל. כמה בעלי יאכטות ששטו באגם הבחינו במתרחש ודיווחו למשמר החופים ההולנדי על חפצים שנופלים מהשמים.
בשעה 18:28 אמר הקברניט פוקס בקשר למגדל הפיקוח: "טיסת אל-על 1862, איבדנו מנוע מספר שלוש ומנוע מספר ארבע". הוא חזר על הנוסח פעם נוספת. קולו היה שקט ובוטח, ולא ניתן היה להבחין בו בחרדה או בפאניקה.
מחקירת האסון התברר בדיעבד, כי הפקח במגדל הפיקוח לא הבין את חומרת העניין. בעגת הקשר התעופתי, למילה lost - אבדן - בהקשר למנוע יש משמעות כפולה. לרוב הפירוש הוא שהמנוע חדל לפעול, אך גם כי המנוע ניזוק, התפרק או נפל. ועדת חקירה של הפרלמנט ההולנדי שחקרה את האסון התרשמה כי אפשר שגם צוות המטוס לא היה מודע לחומרת המצב ולא הבין כי שני מנועיו התפרקו ונפלו.
הקברניט ביקש וקיבל ממגדל הפיקוח אישור לנחיתת חירום, אך נאלץ לבצע תמרון כדי להגיע בזווית ובמהירות הנדרשים לנחיתה. משום כך הלכו לאיבוד כמה דקות יקרות ערך, והמטוס החל לצלול בזווית של 90 מעלות. בשעה 18:35 דיווח הקצין הראשון בקשר: "אנו נופלים, טיסה 1862 נופלת, טיסה 1862 נופלת. חוזר טיסה 1862 נופלת". ברקע נשמע קולו של הקברניט מנחה את הקצין הראשון, ארנון, לנקוט פעולות היגוי מסוימות.
מגדל הפיקוח ניסה נואשות ליצור קשר עם המטוס, אך לא הצליח. מטוס הבואינג הענק התרסק על שני בנייני מגורים בשכונת ביילמר והם עלו בלהבות וקרסו.
כוחות ההצלה מכבי אש ואמבולנסים - הגיעו תוך דקות אחדות לזירת האסון. בדיווחים הראשונים מסרו שלטונות הולנד על 1,500 נעדרים, ובתי החולים באמסטרדם הוכנו למצב חירום ולאפשרות של מאות הרוגים ופצועים. בסופו של דבר מניין הקורבנות הצטמצם, ובסוף התברר כי על הקרקע נהרגו "רק" 47 בני אדם. הקופסה השחורה של המטוס שנמצאה בין ההריסות לא נפגעה, ואפשרה לחוקרים לשחזר את רגעי האימה האחרונים.
אלמונים בסרבלים לבנים
בהולנד הוקמו ועדות בדיקה מטעם רשות התעופה וועדת בדיקה פרלמנטרית. שר התחבורה הישראלי, ישראל קיסר, מינה את מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף עמוס לפידות, לבדוק את הנושא. במקביל נפוצו בתקשורת ובציבור בהולנד שמועות על כך שהמטוס נשא חומרים מסוכנים ורדיואקטיביים לתכנית הגרעין של ישראל. אחת השמועות גרסה כי "אלמונים בסרבלים לבנים" הגיעו לאזור האסון והחלו לאסוף ציוד וחומרים.
השמועות הוזנו גם על ידי שתיקה ממושכת של גורמים ישראליים. אמנם חברת אל-על ומשרד התחבורה הודיעו כי ישתפו פעולה עם שלטונות הולנד, אך דוברים רשמיים של ישראל לא הצליחו לטהר את האווירה ולהפיג את החששות. הייתה תחושה שלישראל יש מה להסתיר. גם העובדה שמערכת ההקלטה של הקשר הפנימי בתא הטייס נהרסה, להבדיל מהקופסא השחורה, תדלקה את השמועות.
דיירי השכונה והאזור נתקפו בהלה. התושבים חשו שהם לקו או עלולים ללקות במחלות קשות, בגלל חומרים לא ידועים שהיו על המטוס. מדיווחי התקשורת בהולנד נותר רושם של פסיכוזה המונית: אנשים פנו למרפאות ולרופאים והתלוננו על כאבי ראש, עייפות כרונית וחולשה כללית, וייחסו זאת למטען הסודי של מטוס אל-על.
ראשי מערכת הבריאות של הולנד ניסו להרגיע והודיעו רשמית כי במטוס לא היו שם חומרים רעילים או מסוכנים לבריאות; אך הציבור והתקשורת מיאנו להירגע. מבדיקה יסודית יותר עלה כי 67% מהפונים למרפאות סבלו מתסמיני "תסמונת מלחמת המפרץ", שעליה התלוננו ותיקי הפלישה הראשונה של ארצות הברית ובנות בריתה לעירק, פחות משנתיים קודם לכן. תסמיני המחלה הם בעיקר של עייפות כרונית, ומחקרים העלו כי אפשר שחשיפה לחומרים רעילים היא שגרמה להופעת התסמונת בקרב החיילים האמריקנים.
רק כשנה לאחר ההתרסקות גילה מכון מחקר בנושאי גרעין כי בזנב המטוס היו כ-280 קילוגרמים של אורניום מדולל. העובדה שהחומר נמצא בכל מטוסי הג'מבו של בואינג לא ניחמה את הציבור בהולנד. להיפך. החששות שלהם מפני הגרוע מכל רק התחזקו, שהרי התברר כי דברי ההרגעה המוקדמים של ממשלת הולנד, ובעיקר של פקידי מערכת הבריאות, לא היו מדויקים. ובכל זאת, שלטונות הולנד המשיכו להתעקש שאין קשר בין התסמינים והתלונות של התושבים להתרסקות.
רק בחלוף ארבע שנים קבע מומחה כי אפשר שחומרים מסוכנים בכל זאת השתחררו לאוויר כתוצר לוואי מהאורניום המדולל בזנב המטוס. בעקבות זאת החלה מערכת הבריאות בהולנד להתייחס ברצינות גדולה יותר לתלונות התושבים. הם הוזמנו לבדיקות חוזרות והתגלה כי לפחות בעשרה מקרים הייתה סבירות שהסימפטומים בעיקר פגיעה במערכת החיסונית נגרמו עקב השתחררות החומר הרדיואקטיבי, אף שההערכה הייתה שהסבירות שהנפגעים יחלו בסרטן נמוכה.
190 ליטרים של חומר מסוכן
מיד לאחר האסון טענו דוברים ישראלים והולנדים כי המטוס נשא מטען של ציוד למחשבים, פירות, בשמים וציוד קוסמטי מסוגים שונים. לא נאמרה ולו מילה אחת על מטען חריג או מסוכן. ממשלת הולנד קיבלה את ההודעות של ממשלת ישראל כפי שהן. דובר רשמי של הממשלה פסק כי המטוס לא הוביל שום ציוד צבאי. אך כלי התקשורת בהולנד המשיכו לחטט בפרשה, ותוך כשנה חשפו כי ממשלתה אינה דוברת אמת. התגלה כי בין שאר מטעניו, הוביל המטוס גם ציוד שהיה מיועד למשרד הביטחון. ישראל, כהרגלה, לא הגיבה דבר שרק הגביר את החשדות נגדה.
רק כשש שנים לאחר האסון אישר דובר חברת אל-על כי במטען היו גם מכלים שהכילו 190 ליטרים של חומר מסוכן. החומר נרכש כחוק בארצות הברית על ידי המכון הביולוגי בנס ציונה, הנמצא בפיקוח של משרד הביטחון. המכון נחשב לאחד המוסדות החשאיים ביותר בישראל והוא זוכה להגנת הצנזורה הצבאית. בשנים האחרונות הותר מעט הרסן, בעיקר בשל גילויים על מעורבות המכון ואנשיו בניסויים שנעשו בחיילים בניגוד לחוק, והתקשורת בישראל החלה לדווח מעט יותר על הנעשה מאחורי חומות המכון, השוכן בלב פרדסים בנס ציונה. אך לפני כשני עשורים ניתן היה לכתוב על אודותיו מעט מאוד. לפי פרסומים זרים, במכון הביולוגי מפתחים ומייצרים תרופות, חיסונים ואמצעים לניטור כלי נשק כימיים וביולוגיים. לפי אותם פרסומים, מפתחים שם גם אמצעים התקפיים: כלי נשק ללוחמה כימית וביולוגית.
החומר שטיסה 1862 הובילה היה חומר-מוצא לסינתזה של גז עצבים (סרין). החומר היה מיועד למעבדה במכון הביולוגי, שבה נבדקה עמידות וחדירות של אריגים לגז עצבים. גז העצבים פוגע בבני אדם בעיקר דרך דרכי הנשימה אך גם חודר לגוף דרך העור. לפיכך במקרה של מתקפה של גז עצבים נדרשים צוותי ההצלה וכוחות הפיקוח והניטור ללבוש בגדים שגז לא יחדור דרכם. ישראל נאלצה להבהיר כי החומר לא היה רעיל, נרכש כחוק, קיבל את כל האישורים מממשלת ארצות הברית ונרשם כדין בשטר המטען, ועל כן דווח בניירת שהוגשה לשלטונות הולנד.
ועדות הבדיקה והחקירה בישראל ובהולנד קבעו כי סיבת התאונה הייתה ליקויים טכניים ולא טעויות אנוש. "אנשי הצוות לא היו אחראים לתאונה", קבע האלוף לפידות, והוסיף בדו"ח שלו: "התאונה אירעה בגלל תכנון לקוי של מתלה מנוע המטוס מתוצרת בואינג".