כש"הטייס הנאצי" עזר לישראל לקנות 200 טון אורניום

בשנות ה-60 הוביל אליהו סחרוב מבצעים נועזים להשגת חומרים נדירים עבור תכנית הגרעין של ישראל. מתוך ספרם של יוסי מלמן ודן רביב "מלחמת הצללים: המוסד וקהילת המודיעין"

  • גרעין
  • אליהו סחרוב
יוסי מלמן ודן רביב

לאחר שחתמה ישראל על ההסכם החשאי עם צרפת לספק לה כור גרעיני ב-1957, החליט אדריכל ההסכם, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, להקים יחידה סודית מיוחדת במשרדו, שתעסוק באבטחה הפיזית של הכור, במניעת זליגתו של מידע ובהמשך גם באספקת הציוד החיוני הדרוש לשם כך.

עוד בוואלה! NEWS

זה האתגר הכי גדול לחברות הייטק קטנות - אז איך מתגברים עליו?

לכתבה המלאה
הקריה למחקר גרעיני בדימונה ב-2004 (צילום: GettyImages)

ליחידה היו כמה שמות, עד שנקבע סופית ששמה יהיה "הלשכה לקשרי מדע" (לק"ם). בראשה הועמד בנימין בלומברג (ורד), קצין הביטחון של המשרד שהיה גם בכיר בשירות הביטחון הכללי.

תוך זמן קצר, הצליח בלומברג להקים יחידה כה סודית שאת דבר קיומה ניסו להסתיר אפילו מראש המוסד דאז, איסר הראל. בלומברג גם הצליח לזכות בקרב בירוקרטי עם משרד החוץ ולקבל אישור לשלוח נציגים מטעמו, במעמד של "נספחים מדעיים", לכמה משגרירויות ישראל בבירות המרכזיות במערב אירופה ובצפון אמריקה. אלה נבחרו בקפדנות מתוך המאגר של מהנדסים, פיזיקאים וכימאים שעבדו בתעשיות הביטחוניות ובמוסדות מחקר ממשלתיים, בעיקר של משרד הביטחון. אחדים מהם עבדו בוועדה לאנרגיה אטומית ובמרכזים שלה בכור הגרעיני בדימונה ובכור בנחל שורק. בצד פעילות מדעית רגילה ושגרתית, הם נדרשו לפקוח עין ולקלוט כל התפתחות מדעית-טכנולוגית חדישה ומעניינת במדינה שבה הם אומנו. מעת לעת הם גם הופעלו למשימות ריגול חשאיות של ממש.

לצד כל זאת, ידע בלומברג גם להסתייע באנשי עסקים ישראלים שיכול היה לבטוח בהם. אחד מהם, שזהותו נחשפה לפני כמה חודשים בספר בארצות הברית, הוא ארנון מילצ'ן, כיום מפיק על בהוליווד ושותף בערוץ 10. בשנות ה-60 היה מילצ'ן איש עסקים צעיר, שירש חברת כימיקלים משפחתית. בהמלצת פרס, היה מילצ'ן לסוכן חשאי של הלק"ם, שרכש עבור הכור סרכזות וציוד חיוני אחר.

סוכן אחר, ששמו נחשף לראשונה והיה אחד החשובים בסייענים של בלומברג, מעמודי התווך של פעולת הרכש של הלק"ם עבור תוכנית הגרעין, היה אליהו סחרוב.

מעמודי התווך של פעילות הרכש. אליהו סחרוב (צילום: יותם רונן)

סחרוב נולד בירושלים ב-1914 למשפחת סוחרים אמידה. הוא הצטרף בשנות ה-30 להגנה ואחר כך נתמנה, בין השאר, להיות עוזרו האישי של שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב'. במסגרת זו, הוא פעל גם בתחום "הרכש" להשגת נשק עבור ההגנה ואחר כך עבור צה"ל. סחרוב פעל בארצות הברית, במקסיקו ובמדינות בדרום אמריקה. חלק ממבצעי רכש אלה נעשו בסיוע של אנשי מאפיה אמריקאים, יהודים ולא יהודים. כמו כן, היה מעורב במגעים שהובילו ב-1948 לעסקת הנשק החשובה שסייעה להשיג הכרעה במלחמה וכללה קניית מטוסי קרב מצ'כוסלובקיה.

סחרוב השתחרר מצה"ל בתום מלחמת העצמאות בדרגת סגן-אלוף. הוא הצטרף לעסק המשפחתי, שהתמקד בייבוא עץ וכימיקלים שונים לתעשיית הרהיטים. יום אחד, בראשית שנות ה-60, בעת שהיה בטיסה מגרמניה לישראל, הוא פגש את ראש השב"כ, עמוס מנור. בשיחה שהתפתחה ביניהם, ציין סחרוב כי זה עתה פגש בכמה תעשיינים מערב-גרמנים, שקשורים לתעשיית הכימיקלים. מנור גילה עניין רב ואמר שאפשר שהוא יחזור אליו לליבון הנושא בעוד זמן מה.

אך לא היה זה ראש השב"כ שהתקשר כעבור ימים אחדים לסחרוב, אלא דווקא בנימין בלומברג. הם נפגשו במשרדו החדש של בלומברג, שם שאל אותו "בנימין", כפי שסחרוב המשיך לקרוא לו שנים רבות, אם יסכים להתנדב למשימה רגישה וחשובה מאין כמותה. בלומברג ביקש מסחרוב לפנות אל התעשיינים הגרמנים שפגש, ולשכנע אותם להשיג כימיקלים שהלק"ם לא מצליחה להשיגם. סחרוב השיב שהוא יעשה כמיטב יכולתו, אך לא התחייב שיצליח. בלומברג הציע לשלם לסחרוב החזר הוצאות, אך התעשיין רק הודה לו וסירב. הוא לא חשב שצריך לקבל תמורה כספית עבור משימות לאומיות, מה עוד שהיה יכול להרשות לעצמו לשאת בנטל הכספי.

במסווה של טיפול רפואי

מתברר שלתעשיינים גרמנים אלה היה עבר נאצי. אך גם כאן, כמו במקרים אחרים, זה לא הטריד במיוחד את קהילת המודיעין של ישראל. המטרה – להשיג לישראל נשק גרעיני – קידשה את כל האמצעים. לגרמנים שפגש סחרוב הייתה חברה ושמה "אסמרה צ'מי" (כימיקלים אסמרה) על שם בירת חבל אריתריאה. אחד השותפים בחברה פתח בה את העסק לאחר שעזב את גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה מחשש שיתגלה עברו הנאצי. החברה סחרה בעצם בכל דבר שניתן היה להרוויח ממנו: נשק, סחורות מסוגים שונים ובעיקר כימיקלים. כשסחרוב פגש באנשי החברה, משרדה הראשי היה כבר בעיר ויסהאדן שליד בון.

איש הקשר המרכזי של סחרוב היה הרברט שולצן, טייס בחיל האוויר הגרמני ובעברו חבר המפלגה הנאצית, שנפצע כאשר התרסק עם מטוסו במהלך פעילות מבצעית בדנמרק. שולצן היה טיפוס מוחצן וססגוני, לא פחות משהיה איש עסקים חריף ומתוחכם. היו לו גם קשרים טובים עם צבא גרמניה המערבית ועם הוועדה לאנרגיה אטומית שלה.

על פי הנחיית בלומברג, פנה סחרוב לשולצן ואמר לו שיש לו עניין לקנות מ"אסמרה" סוגים שונים של דבק בכמויות גדולות עבור עסקי העץ שלו. שולצן, ששום עסקה שבה אפשר להרוויח ולהרוויח טוב לא הרתיעה אותו, גילה עניין. סחרוב הציע לו להגיע לישראל להמשך שיחות, כך גם יוכל לנצל את הביקור כדי לעבור בדיקות רפואיות, ולבדוק אם ניתן לסייע לו בשיקום הפציעה שממנה סבל זה יותר משני עשורים. סחרוב הסביר לשולצן, כי למרבה הצער, בשל מלחמותיה, יודעת הרפואה הישראלית לטפל בפצועי קרב.

שולצן התלהב מההצעה, גם משום שחש מוחנף מכך שמדינת היהודים אינה סולדת מעברו. עבורו הייתה ההזמנה בבחינת קבלת מחילה היסטורית. השימוש בטיפול רפואי ככיסוי, אמיתי או מדומה, למבצע גיוס מודיעיני עתיד להיות אחד מדפוסי הפעולה המקוריים, האופייניים והיעילים ביותר של המודיעין הישראלי. שולצן הגיע לביקור בישראל וזכה ליחס מיוחד מצד הלק"ם. הם דאגו לארח אותו כמיטב יכולתם וסייעו לו לקבל את האבחון הרפואי שהיה דרוש לו. במהלך הביקור הפגיש סחרוב את שולצן עם בלומברג, כדי שזה יוכל לתהות על קנקנו. מאחורי גבו, ברגעים מבודחים, כינו אותו הישראלים "הטייס הנאצי", אך זה לא הפריע להם, כמובן, להוציא אותו למסעדות, לבילויים ולסיורים ברחבי הארץ.

אחד הישראלים שהכירו במרוצת השנים את שולצן ואת חבריו נשאל מדוע נאצים לשעבר היו מוכנים לסייע למדינת היהודים. תשובתו, לא בלתי-מפתיעה, הייתה: "אחדים מהם עשו את זה מתוך אהדה לישראל, אחרים ממניעים כספיים גרידא. בכל מקרה, אנו ידענו היטב איך לפרוט על רגשות האשם שלהם. ניצלנו זאת עד תום".

מאחורי הגב קראו לו "הטייס הנאצי". מטס של חיל האוויר הגרמני בתום ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, ספטמבר 1933 (צילום: AP)

חברת "אסמרה" של שולצן ושותפיו שימשה למעשה כ"חזית", חברת קש שבאמצעותה רכשו בלומברג ולק"ם את החומרים הדרושים, ובתמורה נהנו חברי הרשת הגרמנים מעמלות שמנות. משלוחים של כימיקלים, מתכות וחומרים אחרים החלו להגיע מ"דגוסה", לרוב דרך נמלים אירופיים. המטענים הוסוו כמיועדים לעסקי העץ והרהיטים של סחרוב. אפשר רק להעריך, ששולצן לא ידע מהו יעדם של המטענים, אך גם אם היה יודע, ספק אם היה הדבר מפריע לו.

חביות קופצניות

מבצעי הרכש כמעט באו לסיומם בנסיבות חמורות בסוף 1966. מטען של קלציום הוכנס לחביות והוטען על האונייה "צפת" של חברת צים – אז בבעלות ממשלת ישראל. "צפת" הפליגה מגרמניה לנמל רוטרדם בהולנד, כדי להטעין שם עוד מטענים כלליים, שלא היו קשורים למבצע. בעת עגינתה ליד אחד המזחים ברוטרדם, שהוא אחד הנמלים הסואנים ביותר בעולם, פרצה בספינה שריפה. מכבי האש של הנמל מיהרו להציף את המחסנים בספינה כדי לכבות את הדליקה. המגע בין המים לקלציום גרם לתגובה כימית והחביות החלו להתעופף באוויר. צוותי צילום של תחנות טלוויזיה וצלמי עיתונות מיהרו לצלם את החיזיון הבלתי-שגרתי של עשן סמיך הבוקע מהספינה ומבעדו נראות חביות קופצניות.

בסופו של דבר, המטען ניצל וכמעט לא ניזוק וגם הנזק לספינה היה קל, אך הצוות מיהר לנטוש אותה בבהלה. ספינות אחרות, שעגנו בקרבת מקום, סירבו להתקרב אליה, קל וחומר להסכים לקבל את המטען המוזר. במבוכה, בבלבול ובתשומת הלב שהתעוררו, היה חשש שייחשף אופיו האמיתי של המטען.
כשסחרוב שמע מפי סוכן המטענים הגרמני על מה שמתרחש בהולנד, הוא מיהר לעלות על הטיסה הראשונה לפריז, ומשם יצא ברכבת המהירה ביותר לרוטרדם, כדי להציל את המצב.

כבר בהיותו בפריז, הוא שמע בטלפון מבלומברג שמומחים ישראלים חוששים שהמצב עלול להחמיר ואולי יהיה צורך להודיע לראש עיריית רוטרדם לפנות את השכונות הסמוכות לנמל. סחרוב היה נחוש בדעתו שיש למנוע את ההידרדרות. הוא התעלם מעצות המומחים והחליט שיעשה הכול כדי להציל את המטען היקר והחיוני, מבלי לשתף במהלך את השלטונות ההולנדיים, דבר שהיה חושף את אופיו האמיתי של המטען ואת השימוש האמיתי שישראל התכוונה לעשות בו.

להציל את המטען היקר מבלי לחשוף את זהותו. נמל רוטרדם ב-2006 (צילום: AP)

בהגיעו לנמל, הוא הציג את עצמו כבעלים של המטען וטען בתוקף שהוא אינו מסוכן. הוא הסביר לכבאים ולפקידי הנמל שהחומר שבחביות נחוץ לייצור דבק מיוחד עבור מפעל הרהיטים שלו בישראל. אך עם זאת, הוא התעקש שלא לחשוף בפניהם את הרכבו הכימי המדויק של החומר, בטענה שמדובר בנוסחה שהיא סוד תעשייתי.

כדי להפיג את החששות, עלה סחרוב בעצמו על הספינה. בסופו של דבר, סחרוב שכנע את פקידי הנמל, בדיבורו ובמעשיו, וגם תשלום נוסף שעבר מיד ליד לא הזיק, שמדובר בתקרית לא חשובה ולא מסוכנת, ושמוטב שהכול ישכחו ממנה. הוא ארגן בזריזות את שיגורה של ספינת סוחר ישראלית אחרת, שהוסטה ממסלולה והגיעה תוך יום אחד לנמל ההולנדי. כל המטען הועבר מ"צפת" והועמס על הספינה החדשה, כולל החביות הריקות. עובדים שגויסו במיוחד למשימה גם ניקו את הספינה ואת המזח משרידי החומר ולא הותירו כל סימן למה שהתרחש.

לאן נעלם רבע טון אורניום?

ככל שהקלציום והחומרים הכימיים האחרים שסיפקה הרשת של סחרוב היו חשובים, מיזם דימונה לא יכול היה להתפתח בלי החומר החיוני ביותר – האורניום.

צרפת קיימה את הבטחתה והעבירה את המשלוחים הראשונים של האורניום, כפי שנקבע בהסכם בין שתי המדינות, אך ככל שהורעו היחסים עם צרפת, חששו אנשי הוועדה לאנרגיה אטומית שהם ייוותרו בעתיד הלא-רחוק ללא החומר.
בחמשת העשורים שעברו מאז הושלמה בנייתו של הכור, הצליחו בלומברג ואנשי הלק"ם להבטיח ארבעה מקורות אספקה של אורניום. המקור הראשון היה צרפת. אחר כך באו כמה חברות אמריקאיות ואירופיות, ובהמשך, בשנות ה-70, שימשה דרום אפריקה כמקור האספקה העיקרי לפעילות הגרעין הישראלית. המקור הרביעי היה ישראל עצמה, עם מאגרי הפוספטים העשירים שלה בנגב, שגם מהם הופק אורניום.

באחד המבצעים החשאיים המוצלחים של הלק"ם והמוסד, הצליחה ישראל לרכוש אורניום מנומא"ק, ראשי תיבות של "תאגיד הציוד והחומרים הגרעיניים". המפעל שכן בעיר הקטנה אפולו במדינת פנסילבניה, והיה בבעלותו של ד"ר זלמן שפירו. שפירו נולד באוהיו ב-1921, בן למשפחה יהודית-אורתודוקסית, שאחדים מבניה נספו בשואה. עת השלים את הדוקטורט שלו בכימיה באוניברסיטה, הוא חווה כמה הערות אנטישמיות קשות שעיצבו עוד יותר את זהותו היהודית. התקריות האלה אירעו בצומת זמנים היסטורי חשוב. הקמת מדינת ישראל הפכה אותו לציוני ותומך מובהק של המדינה. הוא הצטרף לכמה ארגונים ציוניים בארצות הברית, ובהם גם ל"אגודת ידידי הטכניון", שגייסה כספים בארצות הברית עבור המוסד בחיפה.

לאחר שהקים את חברת נומא"ק, הוא זכה בחוזים של הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית, וסיפק אורניום לכורים גרעיניים ברחבי המדינה. ד"ר שפירו ראה ברכה בעמלו והעסק שגשג. גם כשבמחצית הראשונה של שנות ה-60 ביקרו במפעל כמה מבקרים זרים, הדבר לא עורר שום חשד וקשריו עם הממשלה האמריקנית לא נפגעו. המבקרים הגיעו בעיקר מצרפת ומישראל.

החומר החיוני ביותר. כורה מציג אורניום גולמי במכרה בצ'כיה (צילום: AP)

רק לימים גילו מפקחים מטעם הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית שבספרים של נומא"ק נרשם חסר משמעותי של כרבע טונה של אורניום מועשר. זו כמות שניתן לייצר ממנה כעשר פצצות גרעין וההיעלמות המסתורית, שלא ניתן לה הסבר מניח את הדעת, עוררה דאגה אצל גופי החקירה ואכיפת החוק באמריקה. מאותו הרגע, ובמשך 15 השנים הבאות, היה נתון זלמן שפירו והמפעל לחקירה מאומצת של ה-FBI ושל חוקרים מטעם הוועדה לאנרגיה אטומית.

החוקרים התמקדו בקשריו של שפירו עם ישראל, אך לא יכלו להגיע למסקנה נחרצת ופסקנית באשר למה שעלה בגורל האורניום. הם צותתו למכשירי הטלפון שלו, חקרו אותו חקירות ממושכות ונוקבות, אך הוא הכחיש בתוקף כי מכר אי פעם או העלים או הסיט אורניום לגורם כלשהו. למרות זאת, בכירים ב-FBI וב-CIA האמינו, מאז שנות ה-70, כי החומר מצא את דרכו לישראל ושימש אותה כחומר בקיע להרכבת פצצות גרעין.

שפירו הודה, עם זאת, שנפגש עם אברהם חרמוני, "הנספח המדעי" משגרירות ישראל בוושינגטון. חרמוני היה למעשה ראש שלוחת הלק"ם בארצות הברית באותן שנים.

עודפי "עוגה צהובה"

מקור נוסף לדלק של הכור הגרעיני בדימונה היה במבצע אחר, חובק עולם, של הלק"ם ושל הרשת הגרמנית של סחרוב. המבצע, שהתפרש? מאפריקה לאירופה ומשם לים התיכון, זכה לכינוי "פרשת פלומבאט". זו הייתה פעולה שהעידה על עבודת מודיעין רבת תעוזה, ששימשה השראה למחבר מותחני הריגול קן פולט, בספרו "טריפל" (משולש). היא גם יכולה להיות תזכורת ולקח, כיצד אנשי מודיעין מיומנים יכולים להונות רשויות מכס וגופי פיקוח נגד הפצת חומרים גרעיניים. ישראל עשתה זאת בשנות ה-60 וה-70. אירן מנסה לפעול באופן דומה במאה ה-21.

מהות המבצע היא שישראל הצליחה ב-1968 לרכוש בעורמה כמות גדולה מאוד של אורניום, מסוג "עוגה צהובה". הוא הוכנס לחביות שעליהן נכתב "פלומבאט", וזאת כדי ליצור רושם שהחביות מכילות עופרת. אספקת החומר נעשתה על ידי חברה בלגית, והמטען הועבר באופן בלתי-חוקי, מתחת לחוטמו של "יורואטום" – גוף הפיקוח הגרעיני של מדינות אירופה, ואז נעלמו עקבותיו.

הכול החל בדצמבר 1965, כאשר סחרוב סיפר לבלומברג ולבכירים במשרד הביטחון ובוועדה לאנרגיה אטומית על דברים ששמע מפי איש עסקים בלגי, שעמו נמצא בקשרים. הלה סיפר לו על מטען עודף של אורניום הממתין לרוכש. מרבית הבכירים היו ספקניים באשר לסיכויים לרכוש את האורניום, אך בלומברג, שהאמין לסחרוב, החליט להפקיד בידיו גם את המשימה הזו.

נדרשו עוד שלוש שנים כדי לגבש את התכנית ולהביאה לכדי בשלות מבצעית. לאחר שהסתיימו כמעט כל ההכנות, וניתן האור הירוק לביצוע, פנה סחרוב לשולצן, ידידו הגרמני, שכמו תמיד שמח לסייע תמורת עמלה נאה. שולצן הסכים להעמיד את חברת "אסמרה" לרשות הרכישה ולהציג אותה כמי שהאורניום מיועד לה.

האורניום נכרה בקונגו, שהייתה עד 1960 מושבה בלגית. מקונגו, אגב, הגיע גם האורניום ששימש חומר בקיע להרכבת פצצות הגרעין האמריקניות הראשונות. מי שכרתה את האורניום והחזיקה אותו כבר כמה שנים במחסניה הייתה חברה בלגית בשם SGM, ראשי של Societe Generalle de Minerais.

אדם נכנס למנהרה באתר בקונגו שבו נכרה האורניום לפצצות הגרעין הראשונות (צילום: AP)

החברה הייתה להוטה להיפטר מהחומר, כ-200 טונות של "עוגה צהובה", ולמכור אותו כמעט לקונה הראשון שיהיה מעוניין בו. המחיר שהיא דרשה לא היה גבוה במיוחד – ארבעה מיליוני דולרים.

"אסמרה" מסרה ל-SGM וליורואטום, שהאורניום ישמש לתהליך כימי של ייצור אריגים צבעוניים. "אסמרה" הייתה המתווך, והאורניום היה מיועד למשתמש הסופי – "סאיקה", חברה איטלקית ממילנו שהתמחתה בצביעת בדים. מנהל החברה האיטלקית היה ידיד טוב של שולצן. יורואטום אישרה את העסקה לאחר שהשתכנעה שהחומר הרדיואקטיבי אמור לעבור מיד אירופית אחת (החברה הבלגית) דרך תיווך אירופי ("אסמרה") ליד אירופית אחרת (החברה האיטלקית), ולא לעזוב את גבולות אירופה, וכל זאת כדי לשמש בייצור תעשייתי. המפקחים ביורואטום לא העלו על דעתם ולא ניסו גם לברר על טיבה של החברה האיטלקית, שהייתה כבר אז על סף פשיטת רגל ונעדרת מתקנים תעשייתיים ראויים, שלא לדבר על ההסבר המוזר שנמסר להם באשר לשימוש שייעשה באורניום.

בינתיים, צו?ו?ת סחרוב לרפי איתן, שהיה אז מראשי שלוחת מטה המבצעים הקדמי (מוקד) של המוסד באירופה. משימתו העיקרית של איתן הייתה למצוא ספינה מתאימה להובלת המטען ולרשום את הבעלות עליה, כך שיהיה קשה לאתר את בעליה. את מלאכת הרישום הטיל איתן על דן ארבל (ארט), איש מבצעים של קיסריה. כשהם נעזרים במתווך טורקי מסתורי ובסוכן ספנות נורווגי, נרשמה אצל עורך דין בשווייץ חברה בשם "ביסקיין טריידינג קורפוריישן". החברה הרשומה רכשה ספינת מטען קטנה ובלתי-מרשימה, ששמה היה "שירסרבג אי", שנבנתה בגרמניה ונשאה, לצורכי נוחות, דגל של ליבריה.

על פי הרישום, הבעלים של הספינה היה אותו ארבל-ארט, שחמש שנים לאחר מכן נעצר בנורבגיה בשל מעורבותו במבצע החיסול הכושל של המוסד בעיר לילהאמר. ארבל-ארט נולד בדנמרק, וכנער שרד בשואה. הוא עבד כסוכן של חברת רהיטים, ולאחר שעלה לישראל, בראשית שנות ה-60, הקים יחד עם שותף את חנות הרהיטים היוקרתית, "טולמנ'ס".

כבר בדנמרק ב-1962, הוא גויס למוסד והשתתף בכמה מבצעים באירופה. על מעורבותו בפרשת ספינת האורניום הוא סיפר לאחר מעצרו בלילהאמר. ארבל-ארט סבל מקלאסטרופוביה מאז שהוסתר במרתף בתקופת השואה. כשהוכנס, כאמור, לחדר במרתף במתקן המעצרים בנורבגיה, הוא ביקש מהחוקר להעבירו משם. בתמורה סיפר לו על מעורבותו בחיסול המלצר המרוקני אחמד בושיקי, אבל גם על כך שהיה בעליה של ספינת האורניום.

שינוי כיוון בלב ים

על אף מורכבותה של קנוניית פלומבאט, היא התנהלה ללא כל בעיות. בנובמבר 1968, האורניום נארז והוכנס ל-560 תופים במחסני החברה הבלגית. משם הוא שונע ברכבת לנמל אנטוורפן בבלגיה, והועמס על ה"שירסברג אי". רב-חובל ישראלי שהמוסד נתן בו את אמונו, מונה לשמש כקפטן של הספינה. בספר הספינה הוא כתב שהיעד להפלגה הוא נמל ג'נובה. אבל הספינה מעולם לא הגיעה לחוף האיטלקי.

על פי התכנית, הספינה שינתה את נתיבה ופנתה לכיוון צפון-מזרח, לאזור שבין קפריסין לטורקיה. שם היא פגשה בספינת סוחר ישראלית אחרת, שלוותה על ידי שתי ספינות טילים של חיל הים הישראלי. איתן וסחרוב היו אחראים גם על רכישת הספינה הזו, שרב-החובל שלה היה איתי בארי, בנו של איסר בארי (הגדול), המפקד הראשון של המודיעין הצבאי.

בתוך כמה שעות, הועברו בעזרת מנופים תופי "העוגה הצהובה" מספינה אחת לרעותה, ואז נפרדו דרכיהן. הספינה, ועליה האורניום, הפליגה לנמל אשדוד. שם על המזח המתינו להם בלומברג וסחרוב, כדי לצפות בשלב הסופי של המבצע המוצלח. התופים נפרקו מהספינה והועמסו על משאיות, שהובילו אותם לכור הגרעיני בדימונה.

כשבועיים לאחר שהיתה צריכה לעגון בג'נובה, נרשמה "שירסברג אי" במעגן קטן של נמל במזרח טורקיה. היא היתה ריקה ממטען ורב-החובל וצוותה ירדו לחוף ונעלמו. סוד המבצע נשמר במשך חמש שנים, עד שנחשף בגלל הקלאסטרופוביה של ארבל-ארט. אבל גם אז, זה לא ממש עניין את החוקר הנורבגי וגם לא את הממונים עליו. הפרשה בעצם נחשפה רק מאוחר יותר, בשורה של תחקירים עיתונאיים וכמה ספרים שנכתבו עליה, שלא נזכרים בהם שמותיהם של בלומברג או סחרוב, אף שבכל התיאורים הודגש במפורש כי המבצע נוהל על ידי המודיעין הישראלי. ישראל מעולם לא הודתה במעשה ודוברים רשמיים שלה אף פעם לא התייחסו אליו.

המודיעין הגרמני מתעורר

להרברט שולצן ולחברת "אסמרה" ארבה סכנה. שירות הביטחון הגרמני החל לחקור את פעולותיה הבלתי-חוקיות של החברה ושל מנהליה. שולצן טרח ליידע בפרטי החקירה את ידידו ושותפו העסקי, אליהו סחרוב. זה מיהר לטוס לגרמניה כדי לתאם גרסאות, לבל תיחשף האמת או לפחות למען מזעור הנזקים.

בשובו לישראל, הוא טיכס עצה עם בלומברג, ובמקביל יידעו את ראש הממשלה גולדה מאיר, שהביעה חשש כי חשיפת המעורבות של הרשת עלולה לגרום למבוכה לממשלת גרמניה המערבית ולפגוע ביחסיה עם ישראל. הוחלט להפעיל את כל הקשרים האפשריים כדי לעכב או לסגור את החקירה ולסתום עליה את הגולל.

שוב הייתה זו תושייתו של סחרוב שעמדה לה למדינת ישראל. סחרוב נזכר שהוא מכיר תעשיין גרמני, גם הוא טייס נאצי לשעבר, שיכול אולי לסייע. הקשר של סחרוב אל אותו תעשיין, שהתגורר בציריך שבשווייץ, נוצר בזכות אהבתם המשותפת למוזיקה קלאסית. סחרוב נפגש עם התעשיין, שנודע בזכות קשריו ומהלכיו עם ראשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, שהיתה אז בשלטון, כולל עם הקנצלר וילי ברנדט. אבל חשובה עוד יותר הייתה ההיכרות שלו עם הורסט אמקה, השר לענייני קהילת המודיעין הגרמנית. סחרוב שכנע את בן שיחו להפעיל את אמקה, כדי שזה יורה לסגור את החקירה נגד שולצן ו"אסמרה", שכן אם הפרשה תדלוף לתקשורת ותיחשף ברבים, עלולה להתפתח סערה פוליטית, שתוביל לנפילת הממשלה. הטייס הנאצי השתכנע ושכנע את אמקה, שמצ?דו, בתיאום עם הקנצלר, הורה לשירות הביטחון הגרמני לחדול מהעיסוק בנושא.
(עדכון ראשון: 18:17 4/8/12)

הכתבה מבוססת על ספרם החדש של יוסי מלמן ודן רביב "מלחמת הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", שיצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות".

עוד מתוך "מלחמת הצללים":
כשהמוסד ניסה לתפור תיק למנכ"ל סבא"א

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully