הסופר הצרפתי ז'ול וורן כתב במאה-19 את "80 ימים מסביב לעולם", שנחשב אז לרומן של מדע בדיוני. זה פחות או יותר מרחב הזמן שעומד לרשות ישראל באחד הרגעים המכריעים בהיסטוריה שלה. 80 הימים הבאים הם חלון ההזדמנויות שבו תוכל ישראל לתקוף באירן, עד לסוף אוקטובר, פחות או יותר. אחר כך, גם אם ישראל תרצה, יתקשה חיל האוויר לבצע את המתקפה בשל מזג האוויר. תנאי האקלים באירן בתקופת סוף הסתיו ותחילת החורף הם בעיקר עננות ולכן אינם נוחים לבצוע תקיפה אווירית.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נחוש יותר מתמיד להורות על תקיפה נגד מתקני הגרעין של אירן. חלק מהפרשנים מייחסים לכך "אידאולוגיה". הם סבורים כי ראש הממשלה מונע בעניין אירן מהשקפת עולם סדורה. הוא חושש לדעתם, שאם לאירן יהיה נשק גרעיני היא תשתמש בו וחותר בכל מאודו למנוע שואה שנייה. אך לנתניהו מעולם לא הייתה "אידאולוגיה" של ממש. הוא רק עוטף את החלטותיו בטיעונים, הסברים וצידוקים אידאולוגיים. כך זה למשל בעניין הכלכלה, כך ביחס לעמדתו כלפי המדינה הפלסטינית וכך זה לגבי אירן.
בניגוד לתכונתו הבסיסית כמנהיג הססן שחושש מנטילת סיכונים, בעניין אירן הוא מוכן להמר ולהסתכן. זאת משום שהוא מאמין כי תקיפה תכניס אותו לפנתיאון הלאומי של ישראל, עם מנהיגים כמו דוד בן גוריון ומנחם בגין, שהורה על תקיפת הכור הגרעיני בעירק.
אין ויכוח, לא בישראל ולא בין ישראל לארצות הברית, לגבי הצורך למנוע מאירן נשק גרעיני. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הכריז כמה וכמה פעמים כי לא יסבול נשק גרעיני בידי אירן. לפי מאיר דגן, הצורך למנוע מאירן נשק גרעיני הוא אינטרס אמריקאי מובהק. אפילו בשמאל הישראלי סבורים שאסור שלמשטר כוהני הדת בטהרן יהיה נשק גרעיני. השאלה היא איך למנוע זאת מהם, מתי ומי צריך לבצע את המשימה.
לנתניהו אין ספק כי ישראל צריכה לעשות זאת ובהקדם לפני שהעננות תכסה את שמי אירן. הגוף שיכריע בסוגיה זו הוא הקבינט המדיני-ביטחוני שבו חברים 14 שרים. כמעט מחצית מ-29 שרי הממשלה. לצד נתניהו פועל פורום מצומצם של שמונה שרים המכונה "השמינייה", אך אין לו מעמד משפטי מחייב, ולכן ההכרעה צריכה להיות בקבינט. בנוסף לכך, נתניהו חש שסיכוייו להשיג רוב להחלטה בעד התקיפה גבוהים יותר בקבינט מאשר בשמינייה. זו אגב, אחת הסיבות שהשר מיכאל איתן, הציע השבוע שהממשלה תפקיע מהקבינט את סמכות ההכרעה ותאציל אותה על השמינייה. סיכויי הצעתו של השר איתן להתקבל נמוכים ביותר.
אם נתניהו יביא הצעת החלטה לקבינט לתקוף באירן צפוי לו רוב. רק שלושה שרים מזוהים כמתנגדים מובהקים: דן מרידור, בני בגין וסילבן שלום. הם סבורים כי אסור לישראל לפעול בניגוד לעמדתה המובהקת של ארצות הברית וסבורים כי יש לתת לעיצומים הבינלאומיים על אירן הזדמנות לפעול. זה לא מפתיע שארצות הברית מפעילה מכבש לחצים עצום כדי לבסס את משטר העיצומים. רק השבוע חשפו פקידים אמריקאים מידע לפיו הבנק הבריטי "סטנדרט צ'רטר", הפר בזדון את העיצומים וסייע לאירן לעקוף אותם.
התוצאה המידית הייתה שמניות הבנק ירדו ב-30% ועוד היד נטויה. התקדימים מלמדים כי בטווח הזמן הקצר, משטרים סוררים, ובמיוחד דיקטטוריים, התריסו כלפי העולם והחזיקו מעמד מסוים, אך בטווח הארוך החרם הבינלאומי הכריע אותם. כך זה היה בדרום אפריקה של משטר האפרטהייד, כך בלוב של מועמאר קדאפי וכך אף בצפון קוריאה, שתחת שלטונו של "נכד הינוקא", מתחילה להראות סמנים ראשוניים של שינוי כיוון.
שר רביעי, הרמטכ"ל לשעבר המשנה לראש הממשלה משה (בוגי) יעלון, נמנה גם הוא עם מתנגדי רעיון "תקיפה עכשיו". יעלון מונע גם מאיבתו, סלידתו והתנגדותו לשר הביטחון אהוד ברק ואף רמז כי הוא רואה עצמו מועמד ראוי להחליפו. אך בתקופה האחרונה עושה ראש הממשלה נתניהו מאמצים לקרבו אליו ולשנות את דעתו, בסדרה של מחוות כגון הזמנות לפורומים שונים ולמפגשים עם מנהיגים מחוץ לארץ כמו מזכירת המדינה האמריקאית, הילרי קלינטון.
נתניהו יכול לסמוך, כמעט בעיניים עצומות, על עמדתם של שר האוצר יובל שטייניץ , של שר החינוך גדעון סער ושל שר המשפטים, יעקב נאמן. הוא גם יכול להיות די בטוח ששני נציגי ש"ס, שר הפנים אלי ישי ושר השיכון אריאל אטיאס, שאת תמיכתם בתקציב הבטיח בתמורה לעוד כמה ויתורים והטבות כספיות לציבור הדתי, יצדדו בעמדתו. אלא אם כן, מנהיגם הרוחני, הרב עובדיה יוסף, יורה אחרת והסיכוי לכך בשלב זה די קלוש.
לישראל ביתנו יש בקבינט נציגות של שלושה שרים. שר החוץ אביגדור ליברמן הביע בעבר הסתייגות מתקיפה. אך לא ברור איך ההחלטה הצפויה של היועץ המשפטי לממשלה להעמידו לדין משפיעה על מצב רוחו ועל שיקול דעתו בעתיד הקרוב. השר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ', יצטרף מן הסתם לליברמן. שר התשתיות הלאומיות, עוזי לנדאו, "נץ" מדיני ובטחוני מובהק וחבר עבר בליכוד, יתמוך מן הסתם בנתניהו גם בניגוד לעמדת מנהיגו.
לעמדתו של שר הביטחון ברק תהיה השפעה מכרעת. ברק ונתניהו מתואמים היטב ומבינים איש את שפת הגוף של רעהו כמעט כמו זוג נשוי. לאחרונה הסתמנו, לכאורה, סמנים כאילו ברק מגלה עצמאות מחשבתית בעניין אירן ויש לו מחשבות שניות בנושא זה. ברק ביטא זאת בהתבטאויות ובדיווחים בתקשורת בעקבות שיחות שניהל עם עיתונאים ופרשנים. אלה רואים בו את "התקווה הלבנה" האחרונה של המרכז-שמאל הישראלי, שיכול להוות חלופה לנתניהו ולפעול נגד נתניהו בעניין אירן. אך זו אשליה, הסקרים האחרונים צופים לברק ולסיעת "עצמאות" שני מנדטים בכנסת, אם הבחירות יתקיימו בקרוב. זה אמנם הישג לעומת אפס המנדטים שקיבל בסקרים הקודמים, אך ברק גם יודע שסיכוייו היחידים לשרוד פוליטית הוא בהחלטה על תקיפה באירן. אם זו תצליח, הוא יהיה ל"גיבור ישראל". אם יכשל, מבחינתו לא מדובר באסון. גם כך הקריירה הפוליטית שלו בגיל 70 היא על כרעי תרנגולת.
לכאורה, החלטת השרים בקבינט צריכה להיות מושפעת בעיקר מעמדת אנשי המקצוע הדרג הביטחוני ראשי מערכת הביטחון והמודיעין. אך למעשה בעניין אירן, הדעה הנחשבת היא בעיקר של הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, ובהשפעה מופחתת של מפקד חיל האוויר, אלוף אמיר אשל. לראש השב"כ, יורם כהן, אין כמעט נגיעה לנושא. השפעתו של ראש המוסד, תמיר פרדו, גבוהה יותר, אך גם כאן ארגונו קשור לסוגיה רק באספקת מידע מודיעיני.
מכאן, שדמות המפתח בסוגיה מבחינה צבאית הוא רב אלוף גנץ. שר בכיר אבחן שיחסם של ראשי זרועות הביטחון לדרג המדיני הוא תלוי זמן. בשנה הראשונה לכהונתם, יש על ראשי השירותים החשאיים וצה"ל מוראה מפני השרים והממשלה. בשנה השנייה, לאחר שלמדו להכיר את השרים, הם סבורים כי הם שווים להם. בשנה השלישית הם כבר די מזלזלים בהם, וסבורים שהם עולים בתבונתם על הממונים עליהם. הרמטכ"ל מצוי בשנתו השנייה. יחסם של ראשי מערכת הביטחון לשרים נגזר גם מאישיותם ומתווי האופי שלהם. לאחר שישמיעו את דעתם המקצועית, וגם אם היא מנוגדת למהלך שאליו חותרת הממשלה, הם תמיד יאמרו לקבינט ולממשלה כי יוכלו לבצע את המשימה שתוטל עליהם. ולכן, כל מי שמתנגד לתקיפה באירן ותולה את יהבו בדרג המבצעי שיטרפד את כוונות נתניהו, מוטב לו שלא לשגות באשליות.
בעניין אירן, ראש הממשלה מונע מכוח שכנוע פנימי, שרק הולך ומתחזק מיום ליום ויעידו על כך התבטאויותיו ההולכות ומקצינות. האדם היחיד שמשפיע עליו ועמו הוא מתייעץ (בנוסף לשר הביטחון) הוא ראש המטה לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, שידוע בעמדותיו הניציות ובתמיכתו במהלך התקיפה. אם ראש הממשלה יחליט בינו לבין עצמו להביא לקבינט החלטה לתקוף הוא יזכה לרוב מוחץ. אפשר שאפילו כמה מהמתנגדים יסירו את התנגדותם או לפחות ימנעו. השאלה הגדולה שאין לאיש מלבד נתניהו וברק תשובה עליה, היא האם ראש הממשלה יעשה זאת. האם הוא ירהיב עוז בנפשו ויחליט כי הסכנה שלאירן יהיה נשק גרעיני גדולה יותר מהסיכונים הכרוכים במבצע צבאי נגדה. במילים אחרות, יש לשאול כך - האם נתניהו יגיע למסקנה תוך 80 ימים, כי עימות עם ארצות הברית, סכנת התלקחות אזורית, ירי טילים לעבר ישראל בידי אירן ואולי גם סוריה, החיזבאללה וחמאס, וכמו כן פגיעה קשה בכלכלה, הם מחיר סביר שישראל יכולה לשאת.