צבא שיש לו מדינה: משמרות המהפכה באירן

ב-1 בפברואר 1979 ירד האייתוללה חומייני מכבש מטוס אייר פראנס בנמל התעופה של טהרן. אירן, שעליה הוא עתיד לשלוט, הייתה אז מדינה שסועה. ניצניה של המהפכה, שהחלו להראות את אותותיהם שנים קודם לכן, הביאו לשיאים חדשים את היריבות שהתפתחה בין העם האירני לכוחות הצבא – צבאו של השאה השנוא – שאכפו את שעות העוצר שהלכו והתרבו, ערכו גלי מעצרים וירו אש חיה לעבר מפגינים.

הצבא האירני נקרע מבפנים בימי המהפכה. מחד, נקראו החיילים לשמור על אחדותה של הממלכה ולבצר את שלטונו של השאה, כראוי בכל מונרכיה. מנגד, החיילים, שהיו מכל שכבות העם, חשו גם הם צורך להיות שותפים למהפכה שקרמה עור וגידים לנגד עיניהם. המהפכה, שמטרתה הראשונית הייתה חברתית, קראה להפיל את שלטון הרהב של השאה, שהפגין עושר מופלג, בעוד שלאזרחיו לא היה כסף לצרכים הפשוטים ביותר. כך היה גם בקרב חיילי צבאו, שגם משכורותיהם היו מדולדלות.

לאחר המהפכה, היה הצבא מדולדל, מפורק, שסוע בין נאמנויות ונתון לביקורת מבחוץ ומבפנים. רבים ממפקדיו איבדו את חייהם בהוצאות ההמוניות להורג בימים הראשונים של שלטון האייתולות. לאיבה של השלטון החדש לצבא הייתה סיבה בולטת נוספת: תורת הלחימה שלו הייתה מערבית, ובמידה רבה ממש ישראלית, פרי שיתוף הפעולה מימי טרום-המהפכה. בחיל האוויר האירני, למשל, אפשר למצוא עד היום פנטומים עם טכנולוגיה ישראלית.

לחומייני היה ברור, לפיכך, שחלק מרכזי מתהליך הקמתה של רפובליקה איסלמית יש מאין, יצטרך להיות הקמתו של כוח צבאי חדש, שלא יהיה מזוהה עם המשטר הישן אלא נאמן לגמרי לערכי המהפכה, ובו בזמן יוכל להמשיך להבטיח את ביטחונה של אחת המעצמות האזוריות של המזרח התיכון. כך נולד "כוח משמרות המהפכה האיסלמית", או בכינוי היומיומי "משמרות המהפכה".

ה"ס?פ??אה", כפי שנקראות המשמרות בפרסית, סיפקו לחומייני פתרון לבעיות הביטחון והיציבות, ועוד הרבה יותר מכך. 32 שנים לאחר הקמתן, משמרות המהפכה אינן רק הזרוע הביצועית החשובה ביותר של יורשו, עלי חמינאי, בתחום הביטחון. היא גם אחד העמודים המרכזיים – אם לא המרכזי ביותר – שעליהם ניצב שלטונו, מבחינה פוליטית וכלכלית.

וואלה! חדשות סוקר בסדרת כתבות את מוקדי הכוח והאישים הבולטים בהנהגת הרפובליקה האיסלמית של אירן. לכתבות קודמות בסדרה:
ברווז צולע בטהרן: החיסול הפוליטי של אחמדינג'ד
יוצא לאור: קאסם סולימאני, איש הצללים של הטרור האירני
היורש: מוג'תבא חמינאי, בנו של מנהיג אירן, מושך בחוטים
"משפחת קנדי האירנית": היועץ, התליין - והנשיא הבא?
דת ומדינה באירן: מי הם האייתוללות?

משמרות המהפכה והצבא פועלים כשני גופים מקבילים. לשניהם יש חילות יבשה, ים ואוויר. לצבא יש מסות גדולות בהרבה של טנקים, כלי שיט ומטוסים, בעוד שבמשמרות מפותחים יותר תחומי המודיעין, המחקר והפיתוח (ובכלל זה מעורבות גם בתוכניות הגרעין והטילים הבליסטיים) כמו גם הכוחות המיוחדים. הידוע בכוחות אלו הוא "כוח קודס" האמון על "ייצוא המהפכה" מחוץ לגבולותיה של אירן, מלבנון ובוסניה דרך עירק ועד סוריה בימינו. גם ניסיונות הפיגוע האחרונים בשגרירויות ישראל מיוחסים לכוח זה.

בכך בעצם מתבטא ההבדל הבסיסי: תפקידו של הצבא הוא להגן על גבולותיה של אירן המדינה, בעוד שתפקיד משמרות המהפכה הוא להגן על "המהפכה" – ובעצם על השלטון. הגיוס לצבא הוא גיוס חובה, והשירות נמשך שנה וחצי. חיילים ש"הוכיחו את נאמנותם למהפכה" יכולים להמיר את השירות בצבא בשירות במשמרות. רובם המוחלט הם אירנים שיעים, אם כי גם במשמרות ישנם מספר גדודי מילואים של מיעוטים, כגון ערבים או טורקמנים, וידועים אף מקרים של יהודים ששירתו במשמרות המהפכה.

הכוח הסדיר של המשמרות מונה כיום לפי הערכות כ-120 אלף חיילים, לעומת סדר גודל של 815-950 אלף בצבא. אך בניגוד לצבא, למשמרות יש מערך עתודה עצום: "כוח ההתקוממות של משמרות המהפכה", המוכר בשם ב??ס?יג' ("גיוס" בפרסית, קיצור של "בסיג' מוסתזעפין", "גיוס המדוכאים"). זהו מערך עממי הכולל חיילי מילואים ומתנדבי "משמר אזרחי".

הבסיג' מונה לפי ההערכות 10-11 מיליון חיילים (וגם חיילות), המוכנים ליום פקודה. ימי פקודה כאלו הגיעו במלחמת אירן-עירק, אז יצאו למערכה גדודי מתאבדים של הבסיג' – ושוב לאחר הבחירות ב-2009, כשבריוני הבסיג' יצאו לרחובות ודיכאו באכזריות את ההפגנות נגד השלטון, בעוד שחיילי המשמרות נשלחו להטיל עוצר על בתיהם של מנהיגי האופוזיציה.

כשקמו המשמרות ב-1980, העמיד חומייני בראשן את שר ההגנה, ד"ר מוסטפא צ'מראן, אחד מאנשי האקדמיה המובילים במדינה שלפני שבוע צוין יום השנה למותו במלחמת עירק. צ'מראן החזיק בשני התפקידים כאות לחשיבות הרבה שהעניק המנהיג העליון למשמרות. סגנו, שהחליפו לאחר מכן בתפקיד שר ההגנה, היה עלי חמינאי – כיום מנהיג אירן.

המשמרות המשיכו מאז להצמיח את דור העתיד של ההנהגה האירנית, ויוצאיהן תופסים עמדות כוח בכל מקום. מפקדן השני, מוחסן רזאאי, הוא כיום מזכיר "המועצה לקביעת האינטרס", ובעבר (וייתכן שגם בעתיד) אחד המתמודדים על הנשיאות. מבין שרי הממשלה, בשנים האחרונות בין שליש לחצי הם יוצא המשמרות. כיום למשל, מכהן כשר ההגנה אחמד וחידי, שהיה מפקד "כוח קודס" של המשמרות וממשיך ללבוש את מדיהן גם כיום; גם שרי הפנים והמודיעין היו בכירים במשמרות, וגם הנשיא מחמוד אחמדינג'ד הגיע בהן עד לדרגה המקבילה לאל"מ, לפני שפנה להנדסה ולאחר מכן לפוליטיקה.

מבחינה היררכית, כפופים משמרות המהפכה למפקד "הכוחות המזוינים". זהו בעצם המטכ"ל האירני, הממונה על שלוש זרועות – הצבא ("ארת?ש", בראשות עטאאללה סאלחי), משמרות המהפכה וכוחות השיטור והשמירה על הסדר (נאג'א).

בתפקיד הרמטכ"ל נושא מאז 1989 ד"ר חסן פירוזאבאדי בן ה-61, שמונה אישית על ידי חמינאי וכפוף לו ישירות. לכאורה, פירוזאבאדי – רופא במקצועו ללא רקע צבאי, שקנה את עולמו כבן טיפוחיו של חומייני לפני המהפכה – הוא הדמות הצבאית השנייה בחשיבותה למנהיג העליון. בפועל, הוא ממלא תפקיד טקסי מעיקרו, ומפקדי הזרועות מדווחים ישירות למנהיג.

מפקד משמרות המהפכה הנוכחי, מוחמד עלי ג'עפרי, הוא לעומת זאת בעל עבר צבאי עשיר. הגנרל, בן 54, שכינויו הצבאי הוא "עזיז" ("חביב"), עשה דרך ארוכה מאז השתתף כסטודנט בהשתלטות על השגרירות האמריקאית ולקיחת בני הערובה ב-1979. הוא לחם בכמה מחזיתות הלחימה בעירק ובכורדיסטן, בהן נפצע לא פעם.

ג'עפרי התקדם בהתמדה בסולם הדרגות, ובספטמבר 2007 מינה אותו חמינאי למפקד משמרות המהפכה, במקומו של יחיא רחים ספווי שהפך ליועצו הקרוב של המנהיג לענייני ביטחון לאחר עשור בראש המשמרות.

ג'עפרי הוביל רפורמה מבנית נרחבת במשמרות, ובין היתר הכפיף אליו לחלוטין את הבסיג'. עדות לכוח הרב שהוא מרכז בידיו ניתן ללמוד מאחד המברקים של מחלקת המדינה האמריקאית שנחשפו בידי ויקיליקס, בו מדווח גורם דיפלומטי על תקרית בישיבת מועצת הביטחון העליונה של אירן. לפי הדיווח, ג'עפרי הזועם כיבד את הנשיא אחמדינג'ד בסטירת לחי, משום ש"זעם על תמיכתו בחופש העיתונות".

כוח רב נוסף מרוכז בידי שני אישים בולטים במשמרות. האחד הוא מפקד "כוח קודס", קאסם סולימאני, הנחשב לבן טיפוחיו האישי של חמינאי, ולו מנבאים גדולות.

השני הוא מפקד הבסיג', מוחמד רזא נקדי. נקדי נכנס לתפקיד מיד לאחר המהומות ב-2009, בין היתר על בסיס הצלחתוו בתפקידו הקודם, כראש אגף הריגול הנגדי בנאג'א, בדיכוי מהומות הסטודנטים בשנות נשיאותו של מוחמד חאתמי. מאז, הצליח הבסיג' בראשותו כבר כמה פעמים, ביעילות ובמהירות, לדכא ניסיונות לחדש את ההפגנות.

לנאמנות המוחלטת של המשמרות למנהיג יש מחיר, והוא גדול. משמרות המהפכה יצרו מעמד אוליגרכי, שדומה לו קיים בכל דיקטטורה, הנהנה ממנעמי השלטון ובתמורה מבטיח את הישרדותו. השיטה האירנית של הון-שלטון היא פשוטה: אנשי משמרות המהפכה ויוצאיהן זוכים, בין היתר באמצעות שורה של חברות החזקות וחברות קש, באלפי מכרזים "תפורים" (בוועדות המכרזים יושבים בין היתר יועציו של חמינאי, רובם ככולם יוצאי המשמרות בעצמם), וכך ריכזו בידיהם בהדרגה רבים מנכסי המדינה.

תהליך צבירת הכוח החל עם סיום מלחמת אירן-עירק. עם הצורך לבנות מחדש את המדינה ההרוסה, החל השלטון לחלק מחדש את העוגה לנאמניו, אנשי המשמרות. כיום הם שולטים בכל הבנקים הגדולים של אירן, בחלק ניכר מהתעשייה ומענף האנרגיה והדלק, בחברת התעופה האירנית, בחברת הסלולר הגדולה במדינה, אפילו ביותר מחצי מקבוצות הכדורגל בליגת העל האירנית.

שדולת UANI ("מאוחדים נגד אירן גרעינית") פירסמה באחרונה את הרשימה המפורטת ביותר של אחזקותיהן של משמרות המהפכה, שהסחר עמן אסור במסגרת העיצומים הבינלאומיים על אירן. על בסיס רשימה זו ניתן להעריך כי אנשי המשמרות שולטים, ישירות ובעקיפין, בהון ובנכסים שהיקפם נע בין שליש לשני שלישים מהמשק האירני – בשווי עשרות מיליארדי דולרים.

הזרוע העיקרית שמווסתת את השיטה היא "חאתם אל-אנביה" – אגף ההנדסה של משמרות המהפכה. על פי הערכות מסוימות, זוהי החברה הגדולה ביותר באירן כיום. 812 חברות-בנות שלה מעסיקות כ-40 אלף עובדים, והיא זכתה בלמעלה מ-17 אלף הצעות מחיר ללא חוזים, בעיקר בענפי האנרגיה והבניין (למשל – בניית המתקן הגרעיני התת-קרקעי בפורדו).

אך בכך לא מסתיימים הדברים. מתחת לפני השטח, נמצא אחד הקופונים השמנים ביותר שגוזרים בכירי המשמרות – שוק שחור של הברחות דלק, סמים ובני אדם (זנות ופועלים זרים) לתוך המדינה, שנשלט בלעדית בידי קציני משמרות המהפכה, ובייחוד אנשי "כוח קודס".

תמורת הדיבידנדים הנאים הללו, מבטיחים אנשי המשמרות והבסיג' את נאמנותם למנהיג לא רק בשדה הקרב ובעימותי הרחוב עם הסטודנטים הרפורמיסטים, אלא גם בימי פקודה אלקטורליים: בבחירות לנשיאות ולפרלמנט, הם מצביעים כאיש אחד עבור המועמדים המועדפים על המנהיג. נוכחותם אף מורגשת בקלפיות, והם הואשמו לא פעם בהטיה של התוצאות.

כך, העלו אנשי המשמרות לשלטון ב-2005 את הנשיא מחמוד אחמדינג'ד, ועמדו מאחוריו גם בבחירות ה-2009, אז הואשמו בהטיית התוצאות; והם היו גם אלו שווידאו את חיסולו הפוליטי של אותו אחמדינג'ד בבחירות האחרונות לפרלמנט, כשדאגו לדחוק החוצה את כל אנשיו. אחת הסברות היא שחמינאי הפעיל נגד אחמדינג'ד את כובד משקלו משום שהחל להיות מודאג מהכוח הרב שצבר הנשיא, בעיקר בקרב עמיתיו לשכבת קצונת הביניים במשמרות.

תומכיו של אחמדינג'ד טוענים כי אנשי המשמרות הפנו לו עורף משום שהעז לפעול נגד אותו מנגנון של הון-שלטון, במטרה להיטיב עם כלל העם האירני. האיש שנבחר תחת הסיסמה "לשים את הדלק על השולחן" (קרי, לאפשר לעם כולו ליהנות מהמשאב היקר), אכן העניק לעם סובסידיות דלק נרחבות (אלו הומרו בהמשך בכסף מזומן ממש). זו הייתה גולת הכותרת של תקופת נשיאותו – אך היא פגעה בכיס של מי ששולט באותו דלק.