פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דת ומדינה באירן: מי הם האייתוללות?

      מי בעצם שולט באירן? האם זו דיקטטורה של חמינאי או תיאוקרטיה של כוהנים שיעים? כמו בכל דבר ברפובליקה האיסלמית, התשובות סבוכות. מסדרונות השלטון בטהרן - כתבה חמישית

      "מדינת האייתוללות", או "שלטון האייתוללות" – אלו צירופי מילים החוזרים לעתים קרובות במהלך הסיקור התקשורתי, בארץ ובעולם, של הנעשה ברפובליקה האיסלמית של אירן. זהו אינו תיאור מופרך. אירן היא בהחלט תיאוקרטיה, מדינה בה הדת – האיסלם השיעי – היא הערך העליון שממנו נגזר הכל, והתואר הדתי-שיעי "אייתוללה" מקפל זאת בתוכו היטב. אולם מאחורי הקביעה הפשוטה לכאורה הזו מסתתר עולם סבוך ומורכב, כמו כל היבט אחר של המדינה הכל-כך אניגמטית הזו.

      וואלה! חדשות סוקר בסדרת כתבות את מוקדי הכוח והאישים הבולטים בהנהגת הרפובליקה האיסלמית של אירן. לכתבות קודמות בסדרה:
      ברווז צולע בטהרן: החיסול הפוליטי של אחמדינג'ד
      יוצא לאור: קאסם סולימאני, איש הצללים של הטרור האירני
      היורש: מוג'תבא חמינאי, בנו של מנהיג אירן, מושך בחוטים
      "משפחת קנדי האירנית": היועץ, התליין - והנשיא הבא?

      הנהגת הממסד הדתי של האייתוללות בעיר קום מארחת את המנהיג העליון של אירן, נובמבר 2010 (יח"צ , אתר המנהיג העליון באירן)
      מי כאן השליט? בכירי האייתוללות במפגש בקום עם המנהיג העליון חמינאי (משמאל, בטורבאן שחור), נובמבר 2010 (צילום: אתר המנהיג העליון באירן)

      כאן המקום להעיר שתי הערות חשובות. האחת: אף שרבים מבלי התפקידים הבכירים בשלטון בטהרן נושאים בתואר אייתוללה, לפחות באופן רשמי, לא האייתולות הם השולטים באירן. המדינה נשלטת ידי מערכת דתית-מדינית-פוליטית-צבאית-כלכלית סבוכה, כשבראש הפירמידה ניצב המנהיג העליון, שמעמדו במידה רבה כשל דיקטטור. במסגרת זאת, הממסד הדתי אכן מחזיק בעוצמה רבה ונהנה מאוטונומיה מוחלטת, אולם הוא אינו מקבל את ההחלטות השלטוניות, ואין זו חובה להתגאות בתואר אייתוללה כדי להגיע למעמד בכיר במשטר – כשהדוגמה המוכרת והבולטת ביותר היא הנשיא הנוכחי, מחמוד אחמדינג'ד, שכלל אינו איש דת.

      הערה שנייה וחשובה לא פחות: עד לפני 33 שנה, המונח אייתוללה כלל לא היה מוכר לאוזניים מערביות, ואף לא לאוזניהם של כאלו המעורים בעולם האיסלם. את העולם השיעי ואת מונחיו החדשים הציב על המפה אדם אחד: האיש שייסד ב-1979 את הרפובליקה האיסלמית של אירן ועמד בראשה עד למותו, האייתוללה רוחאללה חומייני. עד אותה נקודה, לאורך כל ההיסטוריה, הייתה השיעה האגף הדחוי, המוכה והנרדף בעולם המוסלמי, שמעולם לא החזיק ולו בפיסת עוצמה פוליטית. חומייני חולל מהפך תפיסתי שמציב אותו ללא ספק כאחד האישים המשפיעים ביותר על דמותה של המאה ה-20, כשלראשונה העמיד את השיעים בעמדת כוח ושליטה. "האביב השיעי" הזה הפך את אירן באחת לאחד הצירים המרכזיים בעולם המוסלמי, אותו היא שואפת בגלוי להנהיג, והשלכותיו מורגשות עד היום גם בארצות ערב – בין היתר בשותפות הבכירה של השיעים לשלטון בעירק, ב"מדינה בתוך מדינה" שהולכים ומקימים בהדרגה השיעים בלבנון בהנהגת חיזבאללה, ובהתעוררות השיעית בבחריין, שנמשכת בימים אלו ממש.

      כשהמנהיג הוא נציג האל עלי אדמות

      נפתח בהבהרת המונח "אייתולה" (בתרגום חופשי - "המופת האלוהי"). מדובר בדרגה דתית בשיעה אליה מגיעים אלו אשר הוכיחו את בקיאותם בהלכות הקוראן, המסורת, ההלכה וההנהגה הדתית. בשרשרת הדרגות השיעית, עובר איש הדת כמה שלבים עד להפיכתו לבכיר בקרב בני עדתו: החל מדרגת ת'קה אל-איסלם, עבור דרך חוג'ת אל-איסלם, חוג'ת אל-איסלם ואל-מוסלמין, אייתוללה, ולבסוף – אייתולה עוזמא, כלומר אייתוללה בכיר. אדם המגיע למעמד כזה הוא לרוב לכל הפחות בשנות ה-70 לחייו, ומאחוריו מאות חיבורים דתיים ופסקי הלכה.

      אין נתונים רשמיים בנושא, אולם לפי ההערכות, כ-20 בני אדם באירן, לכל היותר, מחזיקים כיום בתואר אייתולה עוזמא. לכך מצטרף עוד כינוי שיעי, לא דתי אלא חברתי, שניתן רק למתי מעט (לפי ההערכות, כיום מתגאים בו בין שמונה ל-15): זהו "מרג'ע תקליד", שניתן לתרגם ל"מקור חיקוי", מנהיג דתי העומד בראש חצר מאמינים ההולכים לאורו – מעין "אדמו"ר", בהקבלה גסה.

      מנהיג אירן עלי חמינאי במפגש עם סטודנטים בטהרן, 2 בנובמבר 2011 (רויטרס)
      "הוקפץ" מדרגת חוג'ת אל-איסלם הישר לדרגת אייתוללה - וחוטף ביקורת עד היום. חמינאי (צילום: רויטרס)

      הממסד הדתי באירן מורכב מעשרות ואף מאות אלפי כוהני דת בדרגות שונות, כשמאות מהם מחזיקים, בין אם באופן רשמי ובין אם על דעת עצמם, בתואר אייתוללה – ובהם גם כאלו שלא הוכיחו את הכישורים הנדרשים לכך על פי מסורות העדה. אחד מאלו, באופן שעשוי להפתיע רבים, הוא המנהיג העליון של אירן, סייד עלי חמינאי. כשנבחר חמינאי לתפקיד עם מותו של חומייני ב-1989, הוא היה כבר שנים מחוץ למעגל הדתי ועמוק בביצה הפוליטית (באותה עת כיהן כנשיא אירן), ודרגתו הדתית הייתה "רק" חוג'ת אל-איסלם. ובכל זאת, הוא "הוקפץ" באחת – בין אם על ידי חומייני לפני מותו, ובין אם על ידי אלו שמסיבות פוליטיות שונות רצו בו כמנהיג העליון – הישר לדרגת אייתוללה.

      מאז, הספיק חמינאי "להתקדם" לדרגת אייתוללה עוזמא, ויש אף המכנים אותו "מרג'ע תקליד" – למרות שגם במקרה זה, הוא רחוק מלעבור את "דרישת הסף" לקבלת התואר: כתיבת חיבור דתי מעמיק ומקיף בתחום מסוים. בכך גם טמון שורש המחלוקת בין חמינאי לאנשי הממסד הדתי, שראשיו מזלזלים בפחיתותו הדתית, וקובלים על אובדן האידיאלים הדתיים שמשלו בכיפה בימי חומייני והחלפתם ב"עסק משפחתי" של המנהיג, שנתיניו מצייתים לו בגלל עוצמתו הפוליטית ולא בזכות סמכותו הרוחנית. רבים מהם אף מותחים על חמינאי ביקורת גלויה וחריפה על רקע זה – גם אם זו ביקורת "בסגנון הפרסי", כלומר "מתחת לשפם", אף פעם לא בהתקפה ישירה אלא בהבעת מרמור פסיבי-אגרסיבי.

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      כיצד ייתכן, אם כן, שהמנהיג העליון של תיאוקרטיה איסלמית, השולט בה ללא מצרים כבר 23 שנה, הוא אדם שרבים מראשי הממסד הדתי בזים לו? התשובה טמונה במושג שיעי נוסף שטבע חומייני במהלך שנות ה-60 ופורסם בספרו בשנת 1970. זהו מושג ה"ולאיית פקיה" – "שלטון חכם הדת" – העיקרון הבסיסי שעליו מושתתת הרפובליקה האיסלמית, והבסיס לאותו מהפך תודעתי שנתן לראשונה בהיסטוריה את הגה השלטון בידי השיעה. לפי עקרון זה, המנהיג העליון הוא למעשה נציגו של האל עלי אדמות, וכל החלטה שהוא מקבל מגיעה ישירות מאללה. חומייני נהנה ממעמד זה, ומרגע שנבחר חמינאי ליורשו – גם המעמד עבר אליו. ערעור על כך נתפס כערעור על סמכות האל – וכדי שזה יקרה, צריך לקרות משהו דרמטי ביותר. יש הסבורים כי המצב התקרב לכך פעם אחת, במהלך מהומות הענק נגד השלטון בעקבות הבחירות לנשיאות ב-2009 ודיכויין האכזרי – אולם בסופו של דבר נותרה ידו של חמינאי על העליונה, ומעמדו כיום איתן מאי פעם.

      חילוני? אין דבר כזה

      כדי להסביר את תפקידו המרכזי של הממסד הדתי באירן, יש לומר קודם כל כמה מילים על מערכת איזוני הכוחות שממנה בנויה החברה האירנית. עד למהפכה, היו במדינה ארבעה מוקדי כוח: המונרכיה (השאה), הבזאר (כלומר, בעלי ההון), הממסד הדתי והעם. כיום, המרובע הפך למחומש. שלושה מקודקודיו נותרו על כנם – העם, הבזאר והממסד הדתי – ואת השאה שהודח החליף המנהיג העליון. הקודקוד החמישי שהצטרף למשוואה הוא משמרות המהפכה – אותו "צבא פרטי" שנאמנותו נתונה ישירות למנהיג, ועוצמתו אף עולה על זו של הצבא הסדיר.

      בתוך מארג הכוחות הזה, נהנה הממסד הדתי מאוטונומיה מוחלטת בכל הקשור לענייני דת, עוד מימי השאה. העומדים בראשו, אותם "אדמו"רים", יושבים ברובם בעיר הקדושה קום, ומיעוטם בערים הקדושות משהד וחורסטן. הם עוסקים בלימוד, בכתיבה ובהטפה במסגדים, ובמשימה הגדולה מכולם: העמדת הדורות הבאים של תלמידים שימשיכו את המסורת. הם מקיימים מפגשים עיתיים בינם לבין עצמם, מעין "מועצת גדולי התורה" שיעית (אם כי מדובר בפורום נזיל למדי), ומקיימים קשרי גומלין ענפים עם גופים מקבילים ביתר העולם השיעי, בעיקר בעירק ובלבנון.

      האייתוללה מוחמד-תקי מסבאח-יזדי, אירן (יח"צ , מהתקשורת האירנית)
      גדול בדת, אך אינו בוחל גם בפוליטיקה. האייתוללה מסבאח-יזדי עם תלמידים (צילום: מהתקשורת האירנית)

      רובם הגדול של אותם כוהני דת מורמים מעם כלל אינו עוסק, לפחות לא באופן רשמי, בפוליטיקה ובמדיניות ברמה היומיומית. ובכל זאת, העוצמה שהם מרכזים היא אדירה. הכיצד? בראש ובראשונה, התשובה לכך תמונה בהשפעתם המכרעת על צלע אחרת במחומש הכוחות: העם. חשוב להבין שבחברה האירנית אין דבר כזה "חילוני". גם הצעירים הליברלים ביותר מתחנכים על ברכי השיעה, ולכל אירני יש את ה"מרג'ע תקליד" שלו, אותו חכם דת שהוא "הולך לאורו", ומילתו קודמת עבורו לכל מנהיג פוליטי. אפילו אותם אלפי סטודנטים שיצאו לרחובות וניסו להוביל ב-2009 "מהפכה ירוקה" נזקקו לשם כך לאישור הלכתי מאייתולות משלהם, שתמכו במועמד הרפורמיסטי, מיר חוסיין מוסאווי.

      יתרה מכך, היות שאותו עם, המציית בראש ובראשונה לציווי הדתי, מרכיב למעשה גם את סוחרי הבזאר ואת לוחמי משמרות המהפכה, הרי שמנהיג שיאבד את אמונם של כוהני הדת עשוי למצוא עצמו לפתע ללא תמיכתם של ארבעה מתוך חמשת קודקודי המחומש.

      "מועצת המומחים" במפגש עם המנהיג העליון של אירן, עלי חמינאי, ינואר 2012 (יח"צ , אתר המנהיג העליון באירן)
      יורש אפשרי של המנהיג? האייתוללה שהרודי (בטורבאן שחור) לצד יורשו בראשות מערכת המשפט, צאדק לריג'אני, במפגש של "מועצת המומחים" השנה (צילום: אתר המנהיג העליון באירן)

      בין אותם "גדולי הדור" היושבים בקום ניתן למנות כמה בולטים במיוחד, ובהם למשל האייתוללה עוזמא קאסם חוסייני הא?ירי והאייתוללה עוזמא לוטפוללה סאפי גולפאיגני, שחצו כבר את שנתם ה-90 ונהנים מיוקרה על גבול הקדושה.

      דמות בולטת וצעירה יותר הוא האייתוללה (יש הרואים בו כבר כיום אייתוללה עוזמא) מחמוד האשמי שהרודי בן ה-64, שלצד פיתוח סמכותו הרוחנית לא בחל במשך השנים גם בפעילויות נוספות, ובין היתר שימש במשך עשור כיו"ר הרשות השופטת. הוא נחשב למקורב מאוד לחמינאי, ובתקופה האחרונה מתלווה אליו לכל מפגש ופעילות – ושמו נמצא גבוה ברשימת המוזכרים כמועמדים אפשריים לרשתו אותו אחרי מותו (לצד בנו של המנהיג, מוג'תבא חמינאי, שמקדיש כיום את עיקר מרצו ללימודי דת בקום, במטרה לרכוש את הסמכות הדתית הנחוצה).

      האייתוללה מוחמד-תקי מסבאח-יזדי (מימין) עם נשיא אירן מחמוד אחמדינג'ד (יח"צ)
      ה"תלמיד" אחמדינג'ד (משמאל) ו"מקור החיקוי" שלו מסבאח-יזדי חלוקים בשאלות של היחס הראוי בין דת ללאומיות (צילום: מהתקשורת האירנית)

      "מקור חיקוי" נוסף שאחריו הולך צבא תלמידים עצום הוא האייתוללה עוזמא מוחמד-תקי מסבאח-יזדי בן ה-78, שאחד ההולכים לאורו, ככל הידוע, הוא הנשיא אחמדינג'ד. למסבאח יזדי שלל תארים ותפקידים אותם הוא ממלא, ובין היתר הוא משמש כראש המכון ללימוד ומחקר על שם מורו ורבו, חומייני, שבבית מדרשו למד שמונה שנים. מסבאח-יזדי מהווה בראש ובראשונה סמכות דתית, אולם כמו שהרודי, גם הוא אינו בוחל בפוליטיקה. גם הוא מקורב כנראה לחמינאי, וחולק עמו תפיסות משותפות הרואות הרואה בדת ערך עליון ללאומיות האירנית (תפיסה שאחמדינג'ד הוא מהמערערים עליה).

      הפוליטרוקים של כוהני הדת

      אולם תפקידם של האייתוללות בשלטון אינו מסתכם רק בסמכותם הרוחנית והשפעתם על העם. הממסד הדתי גם הוציא מתוכו במהלך השנים אייתוללות רבים שנטשו את עמדת תלמיד החכם, עזבו את קום והביאו עמם לטהרן את המטען הדתי אל השדה הפוליטי. חלקם, כמו חומייני בימיו וחמינאי בעקבותיו, התמנו לתפקידי הנהגה בכירים, ועוד רבים ממשיכים לעשות זאת בימינו, בעיקר במסגרת חברות במגוון המועצות הפוליטיות-דתיות הממלאות פונקציות שונות במנגנוני השלטון – מעין "פוליטרוקים" שממלאים תפקיד מפתח, גם אם לרוב אינו גלוי, במערכת האיזונים-ובלמים המורכבת.

      מימין: נשיא אירן לשעבר אכבר האשמי רפסנג'אני, האייתוללה אחמד ג'נתי, נשיא אירן מחמוד אחמדינג'ד (ספק 500 , מהתקשורת האירנית)
      המקום בו דת ופוליטיקה נפגשות. הנשיא לשעבר רפסנג'אני (מימין), האייתולה ג'נתי והנשיא אחמדינג'ד (צילום: מהתקשורת האירנית)

      הגוף החשוב ביותר מבין אלו הוא "מועצת המומחים". זהו גוף בן 86 חברים, רבים מהם אנשי דת, הנבחר ישירות בידי העם מדי שמונה שנים, ותפקידו הוא בראש ובראשונה לבחור את המנהיג העליון, ובמידת הצורך להדיח אותו – דבר שמעולם לא קרה. בראש המועצה עומד מאז מרץ 2011 האייתוללה מהדווי כ?ני, וגם שהרודי ומסבאח-יזדי חברים בה (אף שהם ממשיכים לשבת בקום ולעסוק בעיקר בלימודי דת). למועצה אמנם סמכות להדיח את המנהיג, אולם היא במידה רבה גם שואבת את כוחה ממנו, שכן למנהיג נתונה הסמכות לאשר את המועמדים להיבחר למועצה – עוד אחד מהפרדוקסים הרבים המרכיבים את הפסיפס השלטוני האירני.

      גוף מרכזי נוסף הוא "מועצת שומרי החוקה", שתפקידה העיקרי הוא להעניק תוקף דתי לחוקים שמחוקק המג'לס, הפרלמנט האירני, ולמעשה לאשר אותם. היא מורכבת מ-12 חברים (שישה חכמי דת הממונים בידי המנהיג העליון ושישה משפטנים הנבחרים בידי המג'לס). גוף שלישי הוא "המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר" בת 44 החברים, שתפקידה ליישב מחלוקות בין המג'לס למועצת שומרי החוקה.

      הבוחשים: מלך הפיסטוקים והתליין של אנשי השאה

      בין אותם "כוהני דת בדימוס" שרכשו השפעה גדולה בטהרן ראוי לציין שניים בולטים במיוחד. הראשון, העומד כיום בראש המועצה לאבטחת האינטרסים של המשטר, הוא אחד האישים האירנים המוכרים ביותר בעולם: אכבר האשמי רפסנג'אני בן ה-78. מבחינה דתית, רפסנג'אני מעולם לא עבר את דרגת חוג'ת אל-איסלם, שכן כבר בגיל צעיר, בעקבות המהפכה, עבר לפוליטיקה, כיהן כיו"ר המג'לס, ושימש כנשיא אירן בין 1989 ל-1997 (הוא ניסה להתמודד שוב על הנשיאות ב-2005, והפסיד לאחמדינג'ד). בתפקידו הנוכחי הוא משמש מאז 1998, ובין 2007 ל-2011 כיהן במקביל גם כראש מועצת המומחים.

      עוצמתו של רפסנג'אני ניזונה גם מהמעמד הבכיר ביותר ממנו הוא נהנה בקרב סוחרי הבזאר, בהיותו גדול מגדלי הפיסטוקים של אירן. הוא היה מהתומכים הבולטים במינויו של חמינאי למנהיג העליון ב-1989, אולם בשנים האחרונות התקררו היחסים בין השניים, וקרנו של רפסנג'אני נמצאת בירידה – בין היתר בשל העמדה העמומה שנקט במהלך מהומות 2009, כשלא צידד בשלטון או ברפורמיסטים, ולכן הוקע על ידי שני הצדדים. בעקבות זאת הודח במרץ 2011 מראשות מועצת המומחים לטובתו של כ?ני, וכיום, בגילו המפולג, גם הוא עצמו נוהג כבר לומר שהוא "עייף" ממאבקי השלטון.

      רפסנג'אני פורש מראשות "מועצת המומחים" (רויטרס)
      מעמדו כבר לא מה שהיה פעם, וגם הוא מודה שהוא כבר "עייף" מהמאבקים. רפסנג'אני פורש מראשות מועצת המומחים, מרץ 2011 (צילום: רויטרס)

      אייתוללה חשוב נוסף שראוי להזכיר הוא אחמד ג'נתי בן ה-85, שעומד כיום בראש מועצת שומרי החוקה וחבר גם במועצת המומחים. הוא ידוע בדרשות יום השישי בהן הוא משמש לסירוגין כמוביל התפילה, ובמקרים רבים הוא בוכה על בימת הנאומים. הוא מחזיק בדעות שמרניות בדומה למסבאח-יזדי, והיה מגדולי המבקרים של משטר השאה והתומכים של חומייני. הוא בילה בכלא ובגלות, ולאחר המהפכה, מונה על ידי חומייני לאחד הבודדים שקיבלו סמכות לשפוט באופן מהיר את אנשי משטר השאה ולגזור עליהם דין מוות. ג'נתי הוא יציר הממסד הדתי בקום, אך כיום נע על הציר שבינה לטהרן, שם הוא נמצא באופן תדיר לרגל עיסוקיו ותפקידיו השונים. הוא ידוע כאחד מתומכיו הבולטים של אחמדינג'ד.

      כשחמינאי הולך לקום

      מערכת היחסים בין המנהיג העליון להנהגה הדתית ידעה לאורך השנים עליות ומורדות. במשך חלק ניכר משנות כהונתו, הזניח חמינאי את הקשר עם אנשי הממסד הדתי, ותחת זאת השקיע בטיפוח "הבייבי שלו", שהוא למעשה המציא – משמרות המהפכה. אולם בשנים האחרונות הוא החל להבין כנראה שזה לא יספיק, בין היתר גם לנוכח צמיחתם של אנשי "הדור השני והשלישי" בתוך משמרות המהפכה – ובהם גם אחמדינג'ד – שנאמנותם כבר אינה נתונה לו בלעדית.

      הנהגת הממסד הדתי של האייתוללות בעיר קום מארחת את המנהיג העליון של אירן, נובמבר 2010 (יח"צ , אתר המנהיג העליון באירן)
      עשרה ביקורים בשנתיים. חמינאי (מימין לדגל) עולה לרגל לפגוש את חכמי הדת בקום, נובמבר 2010 (צילום: אתר המנהיג העליון של אירן)

      קו פרשת המים הגדול היה מהומות 2009, אז התעורר כנראה חשש ממשי אצל חמינאי כי חכמי הדת יפעילו באופן חסר תקדים את השפעתם במועצת המומחים, כדי להדיחו מהשלטון. מאז, הוא עומל רבות על איחוי קשריו עם המנהיגים הבכירים של הממסד הדתי, כפי שניתן לראות למשל בקירבה ההולכת וגדלה בינו לשהרודי.

      את היפוך המגמה ניתן להדגים על נקלה במספרים פשוטים: במהלך העשור הראשון של המילניום, ערך חמינאי ביקור אחד בלבד אצל חכמי הדת בקום (זו הדרך היחידה לפגוש בהם – היות שהם עצמם יראו פחיתות כבוד בצורך לנסוע לטהרן אל המנהיג). אולם מאז תחילת 2010, כבר הספיק לקיים כעשרה ביקורים כאלו, רשמיים ובלתי רשמיים, בהם נועד עם אישים בודדים או עם קבוצות של אייתוללות – ביקורים שזוכים לפרסום והבלטה. האחרון שבהם (ביקור בלתי-רשמי במקרה זה) היה רק לפני כשבוע, אז עלה המנהיג לרגל אל "מקור החיקוי" מסבאח-יזדי, כדי להתברך מאורו. אין ספק, המנהיג העליון הבין מאיזה צד מרוחה פרוסת הלחם שלו – ומי שמורח אותה יושב בקום.