(צילום: רויטרס; עריכה: יותם בן דוד)
כבר למעלה מעשור משמש רג'פ טייפ ארדואן כראש ממשלת טורקיה, ומצבו מעולם לא היה טוב יותר. למרות לא מעט חריקות ביחסי החוץ, הוא ממשיך להצעיד את ארצו אל תור זהב כלכלי, ותחת הנהגתו ממשיכה טורקיה להציג מדי שנה נתוני צמיחה מהגבוהים בעולם - בניגוד משווע לדעיכת האיחוד האירופי, שאליו עדיין שואפת אנקרה להתקבל.
השאיפה להתקבל לאירופה היא אחד הנושאים המרכזיים שהכתיבו ועדיין מכתיבים את מדיניותו של ארדואן בנושא רגיש: דת ומדינה. אף שהוא עומד בראש "מפלגת הצדק והפיתוח" האיסלמית (AKP), ושלטונו נשען על ציבור בוחרים דתי מוצק שמהווה כיום רוב ברור במדינה, הוא רחוק בינתיים מהגשמת חזון הבלהות שניבאו רבים כשעלה לשלטון: מהפכה איסלמית בסגנון אירן, והקמת מדינת הלכה. הבסיס החילוני המוצק של הפרדת דת ממדינה, שעליו הקים כמאל אתאטורק את טורקיה המודרנית לפני כמעט מאה, אמנם התערער לא מעט בשנים הללו, אך הוא עדיין איתן. המהפכה של ארדואן התמקדה עד כה בהיבטים שדווקא זכו לקריאות עידוד מבירות אירופה: פירוק מנגנונים טוטליטריים, הגברת חופש הביטוי וצמצום מעורבות הצבא בפוליטיקה.
ממשלת ה-AKP אמנם "טפטפה" לאורך הדרך שינויי חקיקה, ששיאם ב-2010, עם ביטול סעיף החוקה שאסר על נשים לעטות רעלות באוניברסיטה - מהלך שגם באירופה התקבל בהבנה ואף בהצדקה, מטיעוני זכויות אדם. באחרונה גם עברו מספר חוקים מקומיים בניחוח איסלמי, כגון איסור צריכת אלכוהול בפומבי במחוזות מסוימים ואיסור על מתן חסות של משקאות אלכוהוליים לקבוצות ספורט, והציגה באחרונה יוזמה להפעיל אוטובוסים לנשים בלבד. כל אלו ניתנים להסבר גם במניעים לא דתיים, אולם על יוזמה אחרת שהציג ב-2004 - לאסור בחוק מין מחוץ לנישואים - נאלץ ארדואן לוותר לאחר שראשי האיחוד הבהירו לו שזו אינה הדרך לקרב את הקבלה המיוחלת.
אולם מאז חלפו שמונה שנים, ואל המגעים המתחדשים על קבלה לאיחוד האירופי מגיעה טורקיה מעמדת כוח לא מבוטלת: אירופה השקועה במשבר לוטשת עיניה אל הכלכלה הטורקית, הצומחת בקצב של 4% בשנה. תחושת הביטחון הזו ודאי תרמה להחלטתו האחרונה של ארדואן לקחת את המהפכה שלו צעד אחד קדימה, ולסמן כעת את המטרה הבאה: הפלות.
"לפחות שלושה ילדים למשפחה"
ההפלות בטורקיה חוקיות מאז 1983, עד השבוע העשירי להריון, וכ-15 מכל 1,000 הריונות בטורקיה מסתיימים בהפלה מרצון (כחצי מהנתון העולמי). ארדואן הציג השבוע חוק האוסר הפלה אחרי השבוע הרביעי להריון, למעט מקרי חירום רפואיים (אפילו במקרה של הריון מאונס), ובנאום חוצב להבות בפרלמנט קבע כי "כל הפלה היא רצח".
גם במקרה הזה, הנימוק - הגלוי לפחות - אינו דתי. ארדואן נסמך כאן על עוד אחד מעמודי התווך של הפופולריות העצומה שלו - הלאומיות הטורקית הפופוליסטית, שמכתיבה במידה רבה גם את מדיניותו כלפי ישראל. ההפלות, טוען ארדואן, אינן אלא מזימה להגביל את הילודה של העם הטורקי. הוא קורא לכל משפחה ללדת לפחות שלושה ילדים, ומתנגד נחרצות גם לניתוחים קיסריים, שמגבילים כל אישה לשתי לידות בלבד (אם כי בעניין זה טרם הציג יוזמות חקיקה).
כצפוי, המהלך התקבל בקרירות באיחוד (שכולל גם את פולין ואירלנד הקתוליות, האוסרות בחוק הפלות), אך מאידך גם לא עורר מחאה רמה מדי מכיוון בריסל. המחאה הקולנית ביותר נשמעה דווקא באיסטנבול, שם נערכה בתחילת השבוע הפגנת מחאה של כ-3,000 נשים, שנשאו שלטים וקראו קריאות כגון "ראש הממשלה, תוריד את הידיים שלך ממני". ברשת נפוץ במהרה קמפיין תחת הסיסמה "הגוף שלי - ההחלטה שלי", ובפרלמנט קבע ראש האופוזיציה מהשמאל, כמאל קילצ'דאוגלו, כי ארדואן הוא "דיקטטור פוסט-מודרני".
אך ארדואן יודע שזהו קולו של מיעוט חילוני וליברלי ההולך וקטן, ואינו מתכוון לסגת. "אנשים לא הגונים שואלים למה ראש הממשלה מתערב בעניינים הללו", אמר בשבוע שעבר, בהתייחסו לסוגיית ההפלות. "במדינה הזו, אני אחראי על כל דבר", הוסיף במידת מה של מגלומניה. "כראש ממשלה, הכל הוא ענייני".
