האסונות של ארדואן

כבר כמה שבועות שהמשבר המחריף בין ישראל לטורקיה תופס לסירוגין את מרכז סדר היום התקשרותי בישראל, וכל ציוץ של ראש הממשלה רג'פ טייפ ארדואן בנושא פותח מהדורות חדשות ותופס את כותרות העיתונים. היות שהתקשורת הישראלית גם מרבה בימים אלו לצטט את פרסומי העיתונות הטורקית בנושא, ניתן היה לחשוב שגם סדר היום הטורקי ממוקד בישראל לפחות באותה מידה.

למעשה, המצב רחוק מכך. ישראל – והפלסטינים – אמנם מעניינים את הטורקים, אך רחוקים מלהיות בראש מעייניהם. דו"ח פאלמר והשלכותיו טורדים את מנוחתם הרבה פחות מההסלמה האחרונה בפעילות המחתרת הכורדית במזרח המדינה, ומהתגובה הנרחבת והנמשכת של הצבא. תשעת הרוגי המשט לעזה מתגמדים לעומת עשרות הטורקים שנספו בשנה שחלפה מאז בפיגועים של המחתרת הכורדית – לפחות 40 רק בחודש יולי – ומאות הכורדים שנהרגו בפעולות התגמול.

משבר עם טורקיה - עוד כותרות:
ארדואן: ספינות קרב בים התיכון - "בכל רגע"
עמוס גלעד: "מול טורקיה יש להתכונן לגרוע מכל"
האמריקאים העבירו מסר חריף לארדואן: ”תירגע”
טורקיה תיירט מטוסים? "הם קונים מאיתנו את המערכות"
זה מה שנשאר: יחסי ישראל-טורקיה - תמונת מצב

העימות הטורקי-כורדי עתיק היומין התחמם מאוד מחדש בחודשים האחרונים, כששדה המערכה מתמתח גם לצפון עירק, שם מסתתרים רבים מלוחמי המחתרת – "מפלגת הפועלים הכורדית", ה-PKK. ממש בימים אלו, פועלים מטוסי קרב טורקיים ללא הרף במרחב האווירי העירקי. לפחות 100 כורדים נהרגו שם, על פי דיווחי הטורקים עצמם, בגל הפצצות נרחב שהחל בעקבות הפיגוע הגדול האחרון במזרח טורקיה, ב-14 ביולי, בו נהרגו 11 חיילים.

למערכה הצבאית נלוות הפגנות יומיומיות של כורדים באיסטנבול ובאנקרה, שמסתיימות לא אחת בהתפרעות אלימה, גז מדמיע וגם הרוגים. במזרח המדינה, פתחו הכורדים במהומות ענק אחרי פסילת מועמדיהם מהתמודדות בבחירות בחודש אפריל האחרון. כל זה כמעט ולא מסוקר בישראל (או בכל מקום אחר בעולם), אבל בטורקיה – אלו הכותרות הראשיות. השבוע אמר שר הפנים הטורקי, אירסיס נעים שאהין, כי טורקיה עשויה אף להרחיב את המערכה, לפלוש לצפון עירק ולפתוח במתקפה קרקעית נגד הבדלנים הכורדים "בכל רגע".

"ישראל מעניינת את הטורקים ברמת החדשות הפיקנטיות היומיומיות, אבל בניגוד לעניין הכורדי, אין למשבר עם ישראל השפעה ממשית על חייהם", מסביר בשיחה עם וואלה! חדשות פרופ' דרור זאבי, מומחה לטורקיה במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון, ועורך התוכן באתר "אפשר לחשוב" לחילופי דעות בנושא המזרח התיכון.

ומה עם התיירים הישראלים שמדירים רגליהם ממלונות ה"הכל כלול" באנטליה? זו טיפה בים. המלונות הללו מלאים כיום עד אפס מקום ברוסים, גרמנים וערבים, ולמעשה, הכנסותיה של טורקיה מענף התיירות הגיעו בימים אלו לשיא של כל הזמנים, ורק ממשיכות לגדול. "למלונאים קצת חבל על התיירים הישראלים שלא באים", מוסיף פרופ' זאבי, "אבל הם בטח לא מאבדים שינה בגלל זה".

רבים בישראל ממהרים לגזור גזירה שווה בין "הבעיה הכורדית" של טורקיה ל"בעיה הפלסטינית" של ישראל, ומתקשים להבין כיצד יכולים הטורקים להטיף מוסר בעניין הפצצת עזה במבצע "עופרת יצוקה", בעודם נוהגים בדיוק באותו אופן במזרח המדינה ובצפון עירק. כמו בעזה, גם שם הצבא מפציץ "מטרות טרור", אך בין הנפגעים יש לא מעט נשים וילדים.

אכן אין ספק שיש דמיון רב בין הסיטואציות, אם כי גם הבדלים לא מעטים. "למעשה, הסיפור של הכורדים בטורקיה דומה הרבה יותר לסיפורם של ערביי ישראל מאשר זה של הפלסטינים בשטחים", מסביר פרופ' זאבי. "הכורדים הטורקים לא חיים תחת כיבוש. האזור הכורדי היה חלק מטורקיה המודרנית מאז היווסדה והגדרת גבולותיה בהסכמי לוזאן ב-1923, וכל העולם מכיר בכך. גם היחס המספרי דומה לזה של ערביי ישראל – הכורדים מהווים קרוב ל-20% מאוכלוסיית טורקיה".

אבל יש בכל זאת הבדל אחד, מהותי ביותר. בעוד ישראל העניקה אוטונומיה תרבותית לאזרחיה הערבים ומכירה בהם כמיעוט לאומי, הטורקים סירבו מלכתחילה להכיר בכורדים כעם בפני עצמו. במשך שנים אף אסור היה לקרוא להם בשמם: לפי האתוס הטורקי, הכורדים אינם אלא "טורקים הרריים", ש"שכחו את השפה", ולכן צריכים לעבור אינטגרציה ולהיטמע. במשך המאה האחרונה התבטאו המאמצים האלו בעיקר בהגירה פנימית עצומה, שפיזרה מאות אלפים מתושבי כורדיסטן הטורקית באיסטנבול ובאנקרה (כשבמקביל נחרבו אלפי כפרים כורדיים במהלך המרידות הרבות) – אבל השאיפה הכורדית הבסיסית להגדרה עצמית נותרה בעינה.

"דווקא מאז שנות ה-90 המאוחרות ומאסרו של מנהיג הכורדים, עבדאללה אוצ'לאן, הדרישה הכורדית לעצמאות הורדה מסדר היום, והם מתמקדים בדרישה לאוטונומיה תרבותית, בחינוך ובשפה", מציין פרופ' זאבי. "בשנים האחרונות, בין השאר בלחץ אירופי, הממשלה אכן הסכימה לכמה פשרות – השפות הכורדיות נלמדות באוניברסיטה, ואף נפתחה תחנת טלוויזיה ממשלתית בשפה הכורדית. אך באופן פרדוקסלי, בעקבות זאת רק הרחיב ה-PKK את הדרישות, לקבל גם אוטונומיה פוליטית".

ממש לפני ההחרפה האחרונה, דווקא התנהל, לפי דיווחים שונים, דיאלוג בין הממשלה לאוצ'לאן עצמו, שיושב בכלא באי מרמרה ליד איסטנבול. ככל הנראה אף הושגה טיוטת הסכם כלשהו, אך המגעים קרסו מעט לפני הבחירות ביוני האחרון, ובעקבות זאת פרץ סבב האלימות הנוכחי.

נקודה נוספת של דמיון למצב בישראל הוא הקונצנזוס הלאומי הרחב לגבי צדקת הדרך, ללא קשר לימין או שמאל. "גם אם תדבר עם אקדמאים שמאלנים מאיסטנבול", אומר פרופ' זאבי, "הם יגידו לך – 'זאת הארץ שלנו'. אמנם יש מיעוט לא מבוטל בשמאל הטורקי שתומך בשאיפות הכורדיות, ויש אפילו פעילי שמאל ואמנים שמצביעים למפלגות הכורדיות, כמו הישראלים שמצביעים לחד"ש – אבל אלו השוליים. לרוב הטורקים אין סנטימנטים כלפי הכורדים, וההצדקה ליד הקשה כלפיהם, בדיוק כמו אצלנו, היא המלחמה בטרור".

הכורדים, אגב, מאוד לא אהבו את "חיבוק הדוב" שקיבלו השבוע משר החוץ אביגדור ליברמן, שלפי פרסום ב"ידיעות אחרונות", גיבש תוכנית שיתוף פעולה עם ה-PKK, כ"נקמה" בטורקיה. בתגובה מיהרו מנהיגי הכורדים להתנער מבעל הברית הלא צפוי, ולהזכיר את התמיכה הישראלית ארוכת השנים במערכה הטורקית נגדם, שמתבססת כיום יותר מכל על המל"טים הישראליים מדגם "הרון". על פי פרסומים השבוע בטורקיה, בצבא הביעו השבוע חשש מפגיעה קשה ביכולת ההתקפית נגד הכורדים, בגלל אובדן התמיכה הישראלית ו"שעות ההדרכה" שסיפק צה"ל למפעילי אותם מל"טים. "הטורקים זקוקים להרונים כאוויר לנשימה", קובע פרופ' זאבי. "זה מאוד מציק להם והם מאוד רוצים אותם בחזרה".

הבעיה הכורדית של טורקיה היא רק נדבך אחד במציאות גיאו-פוליטית סבוכה. גם עירק, אירן וסוריה רואות בעשרות מיליוני הכורדים החיים בשטחן איום על שלמותן הטריטוריאלית, דבר שהיווה לאורך שנים בסיס לשיתוף פעולה בינן לטורקיה. שיתוף הפעולה הזה רעוע היום מאי פעם.

בצפון עירק, למשל, הוקמה בשנים האחרונות ממשלה כורדית אוטונומית, שהיחס שלה לטורקיה הוא אמביוולנטי. מחד, האיבה לטורקים ברורה. מנגד, טורקיה היא למעשה עורק החיים המשמעותי היחיד שלה. "חברות טורקיות בונות היום את כורדיסטן העירקית", מסביר פרופ' זאבי. "המסחר עובר שם, וחברות טורקיות בונות תשתיות ושדות תעופה בצפון עירק. לכן, הממשלה הכורדית מתנערת מה-PKK ומגדירה את פעילי הארגון המסתתרים בשטחה 'פורעי חוק'".

כך, ההפצצות הטורקיות בעירק נעשות בתיאום עם הממשלה הכורדית. המצב הזה מזכיר במידה מסוימת את הסיטואציה כיום בגדה המערבית תחת שליטת הרשות הפלסטינית – פריחה כלכלית שנשמרת בזכות התיאום הביטחוני עם ישראל, נגד מחבלי החמאס. וכמו בגדה, האיזון הזה שביר ביותר.

המצב מסתבך עוד יותר כשעוברים לסוריה. גם שם, האינטרס הכלכלי לצד החשש מהשאיפות הכורדיות היוו כר פורה לשיתוף פעולה אסטרטגי – אך הכל התפוצץ בחודשים האחרונים, כשארדואן, הדואג גם לתדמיתו בעולם המערבי, נאלץ להפנות עורף לידידות האמיצה עם בשאר אסד ככל שגברה התעמרות המשטר הסורי באזרחיו המתקוממים. "ובכל זאת", מציין פרופ' זאבי. "הטורקים היו מאוד זהירים, וחיכו חמישה חודשים לפני שקראו בגלוי להפלת המשטר הסורי. הם מאוד חוששים מהאנרכיה שתיווצר אם אסד ייפול".

ואירן? גם כאן יש מתח גדול, מסיבה אחרת. קוראים לה X-Band. זהו מכ"ם ההתרעה מטילים של נאט"ו, מתוצרת ארה"ב, שמוצב זה שנתיים גם בישראל – וביום רביעי השבוע, נחתם סופית ההסכם להצבתו גם בטורקיה. ההתחברות לרשת הבינלאומית הזו הייתה בלתי נמנעת עבור טורקיה, חברה בכירה בנאט"ו שעדיין לוטשת עיניים גם לחברות באיחוד האירופי, אך היא אינה מתקבלת יפה, בלשון המעטה, אצל השכנים. "אני סבור שאחת הסיבות המרכזיות שהובילו לרטוריקה המתלהמת של ארדואן נגד ישראל היא הניסיון 'להכשיר' את המכ"ם הזה בעיני הערבים ואירן", אומר פרופ' זאבי – אבל באירן בכל זאת מחמיצים פנים. "אחותנו טורקיה, את עושה טעות גדולה", אמר השבוע הנשיא מחמוד אחמדינג'אד בעקבות החתימה על ההסכם.

לצד כל אלו, ישנה גם ארמניה מצפון, שהמתיחות ההיסטורית בינה לטורקיה גברה שוב השנה אחרי תקופת הפשרה; יוון ממערב, שהיריבות הטבעית בינה לטורקיה רק גוברת על רקע המשבר הכלכלי הקשה בו היא נתונה, להבדיל מהכלכלה הטורקית המשגשגת; וכמובן קפריסין, שמסוכסכת עם טורקיה מאז הקמת קפריסין הטורקית ב-1975, וביתר שאת בגלל המאבק הנוכחי על מאגרי הגז הטבעי בים התיכון. הקפריסאים מודאגים לא פחות מישראל מההצהרות האחרונות של ארדואן על הצבת אוניות קרב באזור. "אנחנו מצפים שהקהילה הבינלאומית תגיב בתקיפות אם טורקיה תנקוט בצעד נפשע כזה", אמר השבוע נשיא קפריסין, דמיטריס כריסטופיאס.

גולת הכותרת של מדיניות החוץ שהוביל ארדואן מאז מונה לראש ממשלה הייתה "התקרבות לשכנים". אבל בשכונה בעייתית כמו המזרח התיכון, מי שמנסה להיות חבר של כולם, סופו שירגיז את כולם – וזה בדיוק מה שקרה לארדואן, שניסה ללא הצלחה לרקוד על כל החתונות. אמנם במישור הפנימי מעמדו עדיין איתן כסלע, בעיקר הודות לכלכלה הפורחת – אבל השגשוג הכלכלי הזה תלוי במידה רבה ביציבות האזורית, שהולכת ומתערערת מרגע לרגע.

"מדיניות 'אפס הסכסוכים' של ארדואן נכשלה בגדול", מסכם פרופ' זאבי. "כמעט כל השכנים מצויים עכשיו ביחסים מתוחים עם טורקיה. אפילו במצרים, שם התקבל השבוע בכבוד מלכים, הוא הצליח להסתכסך דווקא עם האחים המוסלמים, לכאורה שותפיו לדרך. המגלומניה שלו הולכת ומחריפה, והניסיון שלו להפוך למנהיג איסלמי כלל-אזורי, 'מהדי' מודרני, עולה לו בנזקים קשים בחצר האחורית שלו".