השיחות שייפתחו בבוקר בבגדד בין אירן למעצמות ה"5+1" - חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם (ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין) וגרמניה, הן חשובות ביותר. וזו לא קלישאה. הן נועדו לבדוק אם באמת ניתן להגיע להסכם עם אירן ש"יבטיח" למערב כי תכנית הגרעין האירנית אכן מיועדת לצרכים אזרחיים, וכי היא איננה מתכוונת לייצר פצצה גרעינית.
גם ההסכם שהשיג בטהרן מנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, יוקיה אמאנו, תורם למאמץ בכיוון זה. זאת על אף שמרבית פרטיו לא ידועים, ועל סמך תקדימי העבר וטקטיקת המשא ומתן האירנית, צפויים קשיים רבים ביישומו.
אירן הגיעה לשיחות בטהרן, ומגיעה גם לשיחות בבירת עירק, בעמדת חולשה: הסנקציות אשר הופעלו נגדה בחודשים האחרונים, בעיקר על ידי ארצות הברית והאיחוד האירופי, נותנים אותותיהם בכלכלה ויוצרים תדמית שלילית לשלטון בקרב העם האירני. בחודש יולי, צפוי גל נוסף של סנקציות האמור לפגוע במקור ההכנסה העיקרי של אירן - יצוא ויבוא הנפט. החשש בקרב השלטון באירן מפני החרפת הסנקציות קיבל ביטוי בהצהרתו של שר החוץ, עלי אכבר סאלחי, בחודש שעבר. הוא אמר כי "אם במערב מעוניינים בצעדים בוני אמון, כדאי שיתחילו בתחום הסנקציות. בכוחה של פעולה מעין זו להאיץ את תהליך המשא ומתן ולהביא לתוצאות". במילים אחרות, אירן מבקשת שבשיחות בבגדד יוכרז על הפסקת הסנקציות נגדה או לפחות על הפסקת חלק מהן.
אירן "חזרה לסורה" אחרי הסכמים בעבר
אירן גם מודעת לכך שבתמורה, יהיה עליה לשלם בוויתורים למערב. עמדת מדינות המערב היא כי אם השיחות לא יניבו את התוצאות הרצויות, ובעיקר הפסקת העשרת האורניום לרמה של 20% , העברת החומר המועשר למדינה אחרת והפסקת הפעילות באתר ההעשרה בפורדו לא רק שהסנקציות לא יוקלו אלא שהן יוחרפו. כל זה מוביל לאפשרות שבשיחות בבגדד יושג הסכם פשרה. האינטרס האירני ברור "להרוויח זמן", להראות למערב מצג כי היא משתפת פעולה, על מנת להקל את לחץ הבינלאומי ולמנוע את החרפת הסנקציות עליה. במקביל, אירן לא תוותר על "זכותה" לקיים מעגל דלק אוטונומי על אדמתה, כפי שדחתה הצעות דומות בעבר. מכאן, כל הסכם שיושג, בין אם בשיחות בבגדד או בסבב השיחות הבא, יהיה בבחינת "פסק זמן" אירן תקבל חלק מהדרישות על מנת להקל את לחץ הסנקציות, אך תמשיך לפעול בערוצים חשאיים לקידום ייצור מתקן גרעיני.
הבעיה היא שגם בעבר אירן חתמה על הסכמי פשרה שאפשרו לה להמשיך לשמר את הידע שלה, ולהפעיל את "מעגל הדלק הגרעיני" (כריית אורניום, המרתו והעשרתו) במלואו, גם אם מדובר בהעשרה ברמה נמוכה של 3%-5%. לדוגמא, בנובמבר 2004, נחתם עמה הסכם בפריז, ולאחר תקופת זמן מסוימת "חזרה אירן לסורה" והמשיכה בפעילותה בתחום הגרעין.
גם אם יושג בבגדד הסכם "פשרה", אירן תמשיך לשמר את הידע ליצור דלק גרעיני, ואת כלל המתקנים המשמשים לפעולה זו. מצב כזה יאפשר לטהרן להמשיך לחפש נתיבים לפעילות חשאית בתחום ה"גרעין הצבאי", כמו המתקן להעשרת אורניום שנחשף לפני כשנתיים וחצי בפורדו. למצער, שימור הידע והמתקנים יאפשר לאירן, בהינתן החלטה, לעבור בזמן קצר יחסית להעשרה ברמה גבוהה (93%) לצורך השגת החומר הדרוש לבניית מתקן גרעיני.
הסכם יגביל את ישראל
אם יושג הסכם, הוא יגביל את יכולת הפעולה של ישראל: ישראל לא תוכל לטעון בפומבי כי ההסכם אינו נותן מענה לצרכיה ולא תוכל לפעול צבאית נגד אירן. לפיכך, על ישראל "לקבל" את ההסכם, אך להמשיך לעקוב בקפדנות אחר המהלכים האירנים, בדגש על מהלכים חשאיים להמשך הפעילות לייצור מתקן גרעיני, על מנת לדעת מתי חל שינוי עליו ניתן יהיה להצביע כעל "אקדח מעשן".
התפתחות זו מחזקת את עמדות ראשי הצמרת הביטחונית הקודמת - דגן, דיסקין ואשכנזי, אשר טוענים כי הדרך המועדפת לפעולה נגד אירן היא הפעלת לחצים כבדים אשר יגרמו לה לעצור את הפעילות לבניית מתקן גרעיני. עמדה זו מצאה ביטוי נוסף במאמר שהתפרסם בימים האחרונים, אשר חובר על ידי דגן, ראש ה-CIA לשעבר וראש ה-BND לשעבר, ובה טוענים הכותבים כי הדרך "הנכונה" להתמודד עם אירן היא באמצעות סנקציות אשר יאלצו את ההנהגה בטהרן לחדול מפעילותה.
הכותב הוא תא"ל במיל' ובעשור האחרון מילא שורת תפקידים בכירים בקהילת המודיעין.