רומני פיספס נוק-אאוט: אובמה הוא המנצח האמיתי

ניצחון, אפילו ניצחון יפה - אבל לא ניצחון גדול, ובטח שלא נוק-אאוט. כך יכול היום (רביעי) מיט רומני, לשעבר מושל מסצ'וסטס, לסכם את "יום שלישי הגדול" של הפריימריז במפלגה הרפובליקנית, שבתומו הוא עדיין מוביל את המרוץ למועמדות המפלגה לנשיאות, ואף הגדיל במעט את פער ההובלה. אך איש משלושת המועמדים האחרים לא פרש, ולפחות אחד מהם, הסנאטור לשעבר מפנסילבניה, ריק סנטורום, עדיין חזק במרוץ. המשמעות המיידית היא שהמרוץ הרפובליקני הפנימי עדיין לא נגמר, ילווה אותנו לפחות עוד כמה שבועות, וייתכן אף שייגרר ממש עד לוועידת המפלגה בחודש יוני, אז יוותרו חמישה חודשים בלבד לבחירות לנשיאות.

מספר הצירים שצבר רומני עד כה במרוץ המפלגתי עדיין לא מבטיח לו דבר. הוא עבר רק במעט את שליש הדרך אל 1,144 הצירים הנחוצים לניצחון, וגם הניצחון הנוכחי שלו, בשש מתוך עשר המדינות שהצביעו ב"יום שלישי הגדול", אינו מהווה עבורו בשורה יוצאת דופן, מה גם שסנטורום ניצח שוב, כמו בחודש שעבר, בשלוש מדינות לא קטנות, ועדיין מהווה פקטור משמעותי. אפילו ניוט גינגריץ', עם הניצחון בג'ורג'יה, עדיין נמצא בעניינים, לפחות תיאורטית. אך את הסיבה העיקרית שלו לאופטימיות, יכול רומני לשאוב מדבר אחד: הניצחון במדינת אוהיו, ולא רק בשל חשיבותה הנומינלית (66 צירים, שנייה רק לג'ורג'יה בין המדינות שהצביעו אתמול), אלא בעיקר בשל מעמדה כמדינת מפתח.

מדוע אוהיו היא מדינת מפתח? משום שבניגוד לרוב המדינות, היא אינה מזוהה פוליטית עם אף צד, ואינה "נמצאת בכיס" של איש מהמתמודדים - שלא כמו, למשל, ארבע המדינות הליברליות-יחסית בחוף המזרחי שבהן ניצח אתמול רומני, וארבע המדינות השמרניות, בהן ניצחו סנטורום וגינגריץ' (כולן בדרום או במערב התיכון). האוכלוסייה באוהיו מגוונת, ונחלקת בין אזורים כפריים לערים גדולות, כגון קליבלנד וטולידו. לאורך ההיסטוריה, הייתה אוהיו אחת המדינות ש"התנדנדו" תמידית בין רפובליקנים לדמוקרטים ובין שמרנים לליברלים, ובדרך כלל נטתה בסופו של דבר לצד המנצח - ולכן היא נחשבת ל"ברומטר" לרמה הלאומית, והייתה פעמים רבות לשון מאזניים.

כמו אוהיו, ישנן עוד כמה מדינות "מתנדנדות" כאלו, שמי שמנצח בהן יכול להתגאות בהישג גם בקרב אוכלוסיה שבדרך כלל אינה מזוהה עמו. בשתיים מהן, פלורידה ומישיגן, כבר נערכו פריימריז, ובשתיהן ניצח רומני. במבט קדימה, דוגמאות למדינות מתנדנדות בולטות נוספות, שבהן ייערכו הבחירות המקדימות בשבועות הקרובים, הן אילינוי, אינדיאנה וגם פנסילבניה - מצד אחד מדינה הנחשבת לליברלית יחסית, אך מצד שני זוהי מדינת הבית של סנטורום. לצד אלה, ישנה כמובן חשיבות רבה למדינות הגדולות יותר, ובעיקר לשלוש המדינות המעניקות את מספר הצירים הגדול ביותר - טקסס (שכנראה תלך עם אחד השמרנים), ניו יורק וקליפורניה (שרומני אמור להיות מסוגל לבנות על תמיכת המצביעים בשתיהן).

אך לרומני יש סיבה נוספת לחייך היום. נדמה שהמסר המרכזי שלו עובר, ועם כל מדינה נוספת שנופלת לידיו, הוא יכול לומר שהוא מצליח להחזיר את המפלגה הרפובליקנית אל הזרם המרכזי בארה"ב, מהמסלול השמרני הקיצוני אליו נטתה בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז הקמת תנועת "מסיבת התה" לאחר הבחירות הקודמות. המודל של רומני הוא רפובליקנים מתונים וליברלים, שזכו בנשיאות והיו למנהיגים דגולים ואהובים: דווייט אייזנהאואר, למשל. מצד שני, רומני עדיין סובל מאותן בעיות שימשיכו להעיב על הקמפיין שלו: בהיותו "צפוני" ליברלי, יש לו "בעיית ערכים"; דתו המורמונית מרחיקה ממנו בוחרים דתיים; ולאחרונה הולכת ומתבלטת על סדר היום בעיית ה"ניתוק מהעם" של איש העסקים המיליונר, שנתפס שוב ושוב בהתבטאויות חסרות רגישות כלפי השכבות החלשות בחברה.

גם סנטורום, מצדו יכול להסתכל על אוהיו בחיוך. הוא אמנם הפסיד בסופו של דבר, אבל לא לפני שהצליח לגרור את רומני לקרב על כל קול למרות שהיה בעמדת נחיתות משמעותית: בגלל תקלות בניהול הקמפיין שלו, חסרו לו כמה חתימות, והוא כלל לא עמד לבחירה בכמה מהמחוזות במדינה. עם מעט יותר רוח גבית - מה שכמעט עבד באוהיו - יוכל סנטורם להצליח, אולי, באינדיאנה, באילינוי או בפנסילבניה.

עבור סנטורום, פרישה בוודאי שאינה עומדת כעת על הפרק - ולמרבה הפלא, גם הם הדברים גם מבחינתו של גינגריץ'. יו"ר בית הנבחרים לשעבר אמנם ניצח עד כה רק בשתי מדינות דרומיות (גדולות למדי), אך הוא בהחלט עשוי לשחזר את ההישג בכמה "שכנות" נוספות, שיצביעו בשבועות הקרובים - אלבמה, מיסיסיפי וקנזס. אולם גם אם זה יקרה, ניתן להעריך שזו תהיה לכל היותר שירת הברבור שלו. המועמד האידאולוגי אמנם ימשיך כנראה עד הסוף המר, אבל ניצחון לא נראה כרגע כמו אפשרות ריאלית. רונלד רייגן וג'ורג' בוש הבן הם דוגמאות למועמדים שהצליחו להתנער מדימוי "מנהיג השמרנים הדרומיים", ולזכות בנשיאות, אבל לא נראה שגינגריץ' מסוגל בעצמו לעשות את הקפיצה הזו. בינתיים, הוא ממשיך לשחק את דמות "האיש הכועס" - האנדרדוג נטול הכספים והמשאבים, שסובל מנחת זרועה של "התקשורת הליברלית", ומתויג כמי שמשחק בניגוד לכללים.

ומה עם רון פול? כשהפריימריז קרובים לאמצע הדרך, לחבר בית הנבחרים מטקסס, בן 76, עדיין אין אף מדינה באמתחתו, ונראה כי "יום שלישי הגדול" ניפץ את סיכוייו האחרונים. אך עבור האיש שכנראה נמצא במרוץ ממילא בשביל תשומת הלב וההזדמנות להביע את דעותיו החריגות, זה לא באמת משנה. דמותו הצבעונית תמשיך ללוות את הפריימריז, ולגרוף את קולות בסיס התמיכה הטבעי שלו - האגף הליברטריאני במפלגה, שסייע לו להגיע למקום השני בכמה מדינות. ככל שמתקדם הזמן, מופיעים עוד ועוד רמזים לכך שהוא עשוי בסופו של דבר למצוא את עצמו בכל זאת בדרך לבית הלבן, כמועמד לסגנו של רומני. זו אפשרות שבהחלט לא ניתן לפסול על הסף.

בסופו של דבר, "סופר טיוזדיי" היה רק עוד פרק בפריימריז צפויים ומשעממים, בהם התמודדות אוסף של אנשים מפוצלים בינם לבין עצמם; בין המרכז לימין השמרני, ללא דבר שמאחד ביניהם. ככל שהפריימריז מתמשכים, הרושם הזה הולך ומתקבע גם אצל הבוחר האמריקאי הממוצע, וסיכויי המועמד הרפובליקני לנשיאות, יהיה אשר יהיה (וזה יהיה כנראה רומני), הולכים ומצטמצמים.

הנשיא ברק אובמה כמובן מביט על כל זה בהנאה, ומקווה שהפריימריז לא ייגמרו לעולם. בסקרים האחרונים, הוא מוביל בלפחות 5% על כל מועמד רפובליקני. זהו אמנם לא פער גדול, מה גם שהנשיא אינו נהנה מדעת קהל אופטימלית וסובל מפער קבוע בין הרטוריקה המרשימה שלו לביצועיו הבינוניים למדי - אבל בכל זאת, ניתן להעריך שאם לא יחולו בשמונת החודשים הקרובים שינויים משמעותיים במדינה, כלכליים או פוליטיים, ואם אובמה לא יצליח לקלקל לעצמו את החגיגה, לא יימצא מועמד רפובליקני מספיק כריזמטי שיוכל בכוחות עצמו לחולל מהפך בקרב הבוחרים. כהונתו השנייה של אובמה מעולם לא נראתה כה קרובה כפי שהיא נראית היום.

פרופ' אייל נווה, מרצה להיסטוריה של ארצות הברית באוניברסיטת תל אביב ובמכללת סמינר הקיבוצים