רפובליקנים 2012: הלו, מישהו פה רוצה להיות נשיא?

"חדשות מרעישות מהמרוץ הרפובליקני לנשיאות", הכריז הקומיקאי ג'ון סטיוארט בפתח אחת מתוכניותיו בתחילת החודש. "בעימות הפומבי הראשון של מועמדי המפלגה לנשיאות, הערב בדרום קרוליינה, יתייצבו זה מול זה... טים פולנטי ורון פול!". הבדיחה הזאת לא ממש הייתה זקוקה לפאנץ'-ליין, אבל סטיוארט בכל זאת המשיך, תקע את הסכין וסובב אותה: "כך תוכרע אחת ולתמיד השאלה, מי יגיע למקום הרביעי בפריימריז של המפלגה...".

בינתיים התקרבו בחירות 2012 בעוד שבועיים, והבדיחה מתחילה לאבד מהרלוונטיות: בקצב שמועמדי המפלגה פורשים מהמרוץ, פול ופולנטי – האחד הוגה תנועת "מסיבת התה" הימנית-שמרנית שמחזיק בדעות הנחשבות להזויות בנושאים שונים ובין היתר תומך בלגליזציה של זנות והרואין, השני מושל מינסוטה לשעבר שלפי סקר אחרון פחות מחצי מהאמריקאים שמעו את שמו – עוד עשויים למצוא את עצמם מתמודדים על המקום הראשון, המקנה את הכרטיס להתמודדות בבחירות לנשיאות נגד מועמד המפלגה הדמוקרטית. שם אין בינתיים ממש פריימריז. אלא אם יקרה דבר מה בלתי צפוי בעליל, המועמד הדמוקרטי יהיה הנשיא ברק אובמה, שכבר הכריז רשמית על הקמפיין, ולא נראה בינתיים שהוא צפוי להיתקל בהתנגדות כלשהי במפלגתו.

בזה אחר זה פרשו בשבועות האחרונים מהמרוץ הרפובליקני לבית הלבן שלושה מהמועמדים הבולטים ביותר: מושל מיסיסיפי היילי ברבור, שהסביר כי אין לו את ה"אש בבטן" (באנגלית זה נשמע יותר טוב) הנחוצה כדי להתמודד; מייק האקבי, מושל ארקנסו לשעבר שהיה התקווה הגדולה של הימין השמרן ונחשב למועמד המוביל עד להודעתו המפתיעה; וכמובן איל הנדל"ן דונלד טראמפ, שכנראה מעולם לא היה באמת מועמד רציני, אבל ללא ספק הוסיף הרבה צבע ועניין לפריימריז.

הם הצטרפו לעוד שניים שנחשבו למועמדים לגיטימיים והספיקו עוד קודם לקבל רגליים קרות – הסנאטור מדרום דקוטה ג'ון ת'יון, וחבר בית הנבחרים מאינדיאנה מייק פנס. על הפרק כלל לא עמדה מועמדות נוספת של ג'ון מקיין, שהצליח לתת פייט לאובמה בבחירות 2008, וכך גם לגבי עוד כמה שמות מוכרים שהוזכרו, אך כבר ברור שלא ירוצו הפעם: סקוט בראון (סנאטור ממסצ'וסטס), ג'ב בוש (מושל פלורידה ואח של), כריס כריסטי (מושל ניו ג'רזי), ג'ורג' פטאקי (מושל ניו יורק לשעבר) ופול ראיין (חבר בית הנבחרים מוויסקונסין).

ההתרסקות של טראמפ הייתה מרשימה במיוחד. האיש שזכה לאהדה רבה באגף הימני של הציבור האמריקאי בגלל נטייתו לתקוף ללא חשש בצורה בוטה את הנשיא ברק אובמה, חטף ממנו בחודש האחרון נוק-אאוט אחרי נוק-אאוט – בפרשת תעודת הלידה, בדרישתו המגוחכת לראות את ציוניו של אובמה מהקולג', וכמובן עם חיסולו של אוסמה בן לאדן, שאילץ אותו לברך את אובמה על הישגו. הנשיא הזחוח קינח בסבב בדיחות על חשבונו של טראמפ חמוץ הפנים בסעודת הכתבים המסורתית בבית הלבן (בין היתר הציג את "הבית הלבן תחת הנשיא טראמפ", שנראה כמו קזינו בווגאס). את הפרק האחרון בחייו של טראמפ אפשר לסכם בספר שכותרתו "איך לא": בתוך שבועיים הוא הצליח לצנוח מ-26% תמיכה במחנה הרפובליקני ל-8% בלבד.

כך או כך, הוא לא באמת נחשב בשום שלב למועמד רציני. עדות הבולטת לכך ניתנה לפני שבוע, כשהעניק ראיון נרחב למגזין "רולינג סטון", בו פרש את משנתו – אבל הכותרת שבחרו העורכים, כמו גם רבים מכלי התקשורת שדיווחו על הראיון, דווקא התמקדה בקטע קטן וזניח ממנו, שעסק בחידה ארוכת שנים: "דונלד טראמפ חושף בראיון את סודות התסרוקת", הידהדו הכותרות. "טראמפ מגלה: כן, אני משתמש במסרק".

זה כנראה הספיק לו, וכמה ימים לאחר מכן הוא הודיע שבמקום להתמודד על קולו של הציבור האמריקאי, הוא ימשיך גם בשנה הקרובה להתמקד בהנחיית תוכנית הריאליטי שלו, "המתמחה – סלבז".

אז מי כן נמצא כבר במרוץ? המועמד הראשון הנתפס כרציני שהכריז רשמית על התמודדות עשה זאת ממש לפני כמה ימים – ניוט גינגריץ'. לזכותו של חבר בית הנבחרים הוותיק, שאף היה יו"ר הבית במשך עשור, עומד עברו הפוליטי המזהיר, בין היתר כאיש החתום יותר מכל אחד אחר על תחיית הרפובליקנים בקונגרס בשני העשורים האחרונים. הבעיה שלו היא שהוא סוחב עמו יותר מדי התבטאויות בעייתיות וסותרות וגם בעיות אישיות, כמו היסטוריה של שלוש נשים (בשתיים הראשונות בגד, למרות דבקותו ב"ערכי משפחה", והשלישית עושה לו בושות עם חובות שופינג של מאות אלפי דולרים). הוא גם הצליח להסתבך קשות עם מפלגתו השבוע, מיד אחרי ההכרזה, כשבראיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את תוכנית הקיצוצים שהציע עמיתו פול ראיין (הוא כינה אותה "קיצונית"), ומיד הואשם בשמאלנות. הוא עשה פליק-פלק מיידי, התנצל והודיע שהוא בעצם תומך בתוכנית.

בינתיים, לפחות רשמית, זהו פחות או יותר. נמצאים שם כאמור גם רון פול וטים פולנטי, וישנם עוד כמה מועמדים שהם בגדר קוריוז, אך חסרי סיכוי ממשי גם בעיני עצמם. השווה אזכור מביניהם הוא פרד קרגר, יועץ פוליטי יהודי עתיר הישגים, שעשה היסטוריה קטנה כשהפך למועמד הראשון אי פעם לנשיאות שהוא גם הומוסקסואל מוצהר (ועוד מהמפלגה הרפובליקנית). יש גם עוד כמה שמות שלא אומרים הרבה: גארי ג'ונסון (מושל ניו מקסיקו לשעבר), אנדי מרטין (ממובילי התנועה להוכחת זהותו הלא-אמריקאית של אובמה) וג'ימי מקמילן (פעיל פוליטי שחור מניו יורק).

הרשימה הזו ככל הנראה בכל זאת תתרחב קצת בימים הקרובים. יש עוד שורה ארוכה של פוליטיקאים שעדיין מחשבים את צעדיהם, ורובם הבטיחו לתת תשובה סופית עד חודש יוני. הבולט ביותר הוא מיט רומני, מושל מסצ'וסטס שהיה האחרון להישאר במרוץ מול מקיין בפריימריז ב-2008. רומני כבר עשה את הצעד הראשון, הקמת "ועדת חיפוש" (exploratory committee) לתורמים, ומוערך כי בקרוב יכריז רשמית על מועמדות (מצד שני, זה גם מה שאמרו על האקבי). בסקרים, רומני כבר מוביל את המרוץ המפלגתי (אחרי פרישת האקבי), עם 20%, והוא ללא ספק נראה בשלב זה כאחד המועמדים האטרקטיביים שיש למפלגה להציע. הבעיה הגדולה שלו: ביטוח הבריאות שהנהיג במדינתו, כמושל, הדומה דמיון מפתיע למהפכת ביטוח הבריאות של הנשיא אובמה, שנואת נפשם של הרפובליקנים. רומני מנסה בחודשים האחרונים למצוא הסברים פתלתלים מדוע מה שטוב ברמה המקומית לא טוב ברמה הלאומית, אבל רק מסתבך ומואשם בזיגזוג. מה שבטוח, בירושלים ודאי אהבו לשמוע אותו תוקף את הנשיא אובמה אחרי נאומו האחרון, ומאשים כי "זרק את ישראל מתחת לאוטובוס".

מאחורי רומני בסקרים נמצאים עוד שניים בולטים שכבר הקימו "ועדת חיפוש", ונמצאים על סף כניסה למרוץ: ריק סנטורום, חבר בית הנבחרים לשעבר מפנסילבניה שכיום מנחה תוכנית ברשת פוקס (כמו עוד כמה מעמיתיו למפלגה), ואדם נוסף, שעלול להתברר כ"סוס השחור" של המרוץ – ולא רק בגלל צבע עורו. הרמן קיין, איש עסקים ומנחה תוכנית רדיו פופולרית מג'ורג'יה, נתפס בידי רבים כתשובה הרפובליקנית לברק אובמה, והצבעה עבורו היא הזדמנות עבור מצביעי הימין להוכיח שאינם גזענים. הוא גם ממלא את משבצת איש העסקים המצליח, שטראמפ הותיר פנויה. סנטורום וקיין השתתפו גם הם באותו עימות בדרום קרוליינה, למרות שרשמית הם עדיין לא מועמדים, והוכתרו על ידי כמה פרשנים למנצחים הגדולים שלו.

לצדם, יש שורה ארוכה של כאלו שעדיין "שוקלים ברצינות" להתמודד, ו"בקרוב יודיעו על צעדיהם", בהם גם שתי הנשים הבולטות במרוץ, המגיעות שתיהן מהקצה הימני-שמרני ביותר של המפה: שרה פיילין הבלתי נגמרת, שממשיכה לנהל יחסי אהבה-שנאה עם הציבור האמריקאי (היא הפוליטיקאית הרפובליקנית המוכרת ביותר בציבור ומדורגת כרגע שלישית במפלגה בסקרים, אך בו זמן גם דורגה כפוליטיקאית השנואה ביותר באמריקה), וגם מישל בכמן – מעין תואמת-פיילין ממינסוטה, מהדוברים הקולניים של "מסיבת התה" ותומכת נלהבת של תיאוריית ה"בריאתנות".

מבין אלו שעדיין מחכים למוצא פיהם, שווה להזכיר עוד ארבעה שיכולים להפוך למתמודדים רציניים: מיטש דניאלס (מושל אינדיאנה), ג'ון האנטסמן (מושל יוטה ושגריר ארה"ב בסין לשעבר), פיטר קינג (חבר בית הנבחרים מניו יורק) וגם ג'ון בולטון (עד לאחרונה שגריר ארה"ב באו"ם). יש גם מי שמתעקש להזכיר את מושל טקסס, ריק פרי, שבינתיים עומד בסירובו אבל עשוי עוד להפתיע עם כניסה מאוחרת.

תשובות ראשונות נשמע כנראה כבר בימים הקרובים, והן יגיעו מאיווה. אל המדינה השמרנית במערב התיכון, הנחשבת למדינת מפתח בשלבים המוקדמים של מרוץ לנשיאות (לצד ניו המפשייר), מגיעים השבוע בזה אחר זה גינגריץ', סנטורום, קיין, רומני ובכמן. הראשון כבר בפנים, וכעת מחכים למוצא פיהם של הארבעה האחרים.

אז למה כולם מחכים בעצם? בשלב הזה ב-2006, פחות משנה וחצי לפני בחירות 2008, כבר היה המרוץ במפלגה שוקק הרבה יותר, עם שורה של מועמדים רציניים. אמנם נכון שבשלב זה עדיין קשה מאוד לנבא, וגם לסקרים אין ערך רב (במאי 2006 הוביל את המרוץ הרפובליקני לנשיאות רודי ג'וליאני, עם כמעט פי 3 תמיכה מג'ון מקיין בסקרים, ואילו את המחנה הדמוקרטי הובילה בבטחה הילרי קלינטון), אבל בכל זאת, מגמה אחת מאוד ברורה: טרם נמצא המועמד הרפובליקני שמצליח אפילו לדגדג את אובמה. היחיד שהתקרב אליו בסקרים הוא רומני, וגם זה היה לפני חיסול בן לאדן.

הפעולה בפקיסטן, שמלבד הארכי-טרוריסט הצליחה לחסל גם את יומרות הנשיאות של מייק האקבי ודונלד טראמפ, הותירה את הרפובליקנים בהלם מגומגם. אמנם נכון שהזינוק המיידי העצום שהוסיף החיסול לתמיכה באובמה ודאי עוד יישחק ככל שהכלכלה תתפוס מקום מרכזי יותר על סדר היום, אבל המהפך שחל בדימוי של הנשיא בנושאים של ביטחון לאומי, בהם נחשב תמיד לחלש, נראה כמו משהו פרמננטי.

להססנות הרפובליקנית יש גם סיבות נוספות. היסטורית, האמריקאים פשוט אוהבים המשכיות ויציבות, ורק שלוש פעמים מאז מלחמת העולם השנייה מנעו מנשיא מכהן להמשיך לעוד קדנציה. מלבד זאת, הכוכבים העולים של המפלגה הרפובליקנית הם אלו שהביאו לה את הניצחון הסוחף בבחירות לקונגרס בשנה שעברה. הם נמצאים באמצע כהונתם עכשיו, ויהיו בשלים להתמודד על הנשיאות רק ב-2016.

ואולי מעל הכל, מרחף משבר הזהות של המפלגה המחפשת את דרכה בחברה האמריקאית, שבה הולך וגדל השסע בין ליברלים לשמרנים. כך קורה שהמועמדים הפופולריים ביותר בקרב הגרעין הקשה של הציבור הרפובליקני, כמו האקבי, טראמפ או פיילין, הם כנראה גם אלו המרחיקים את המפלגה מהבית הלבן.

ב-2008, ג'ון מקיין היה צריך את שרה פיילין לצדו כדי לנצח בפריימריז, אבל במידה רבה היא זו שבסופו של דבר הפילה אותו. גם עכשיו, ממשיכות הדמויות ה"צבעוניות" מהאגף הימני של המפלגה (בעידודה הנלהב של רשת פוקס) ליצור את הרושם שבעוד הנשיא פותר את בעיות האומה, הרפובליקנים פשוט עוסקים ב"שטויות" – כפי שהגדיר אובמה עצמו את ההתעסקות בתעודת הלידה שלו, רגע לפני שחיסל את המבוקש מספר 1 בעולם. כמה ימים אחר כך, כבר מצאו הרפובליקנים נושא חדש לתקוף בו את הנשיא: המסרים הלא-חינוכיים המופיעים (או לא מופיעים) במילות שיריו של הראפר קומון, שהוזמן לערב הקראת שירה בבית הלבן.

"מה אם יהיו בחירות ואף אחד מהמפלגה לא יתמודד?", תהה השבוע, ספק בדאגה ספק בצחוק, קורט אנדרסון, עורך סקרים ותיק של המפלגה הרפובליקנית, בראיון לסוכנות AP. "זה די המצב כרגע".