חוות הבודדים בנגב - האם הגשמנו את החזון?

עונות השנה, בציר הגפן והחורף מזמינים מבט נוסף מבעד לשלכת על פרויקט חוות "דרך היין" ברמת הנגב. הקושי של הגפן להתאקלם בקרקעות הלס, הדהד במהלך השנים בקושי של המתנגדים לעכל את חוות הבודדים ואת השינויים שתוכנית דרך היין עתידה ליצור. השנים בהן טיפחנו הדלייה והשקיה לגפן רזה ושברירית היוו מטפורה ליחסי סימפטיה-אנטיפתיה בין המבקרים בפועל למבקרים מרחוק. הגפן התחזקה. הכרם ששימש תחילה תפאורה יקרה, או בהקשר האזורי, פרויקט שנחשד תחילה כעלי תאנה למדיניות חתרנית, מניב היום ענבי יין וזורם בבקבוקים הנפתחים לאור ירח ולאור ההצלחה.

למדתי להסתדר עם השמש הקופחת אך אור הזרקורים של התקשורת תפס אותי לא מוכנה ועורר בי אי שקט. העיתונות הציגה סדרה של התנגדויות מול האפשרות להוביל שינוי בהר הנגב באמצעות צורת חיים נוספת - לא עוד התעקשות על "עיבוי הישובים הקיימים", שהרי זו הייתה המנטרה של כל ממשלות ישראל במשך 50 שנה, אלא הקמה של 30 חוות לאורך כביש 40 ולצידיו.

צצו שאלות כמו: האם יש זכות קיום לחוות בודדים בארץ? האם צורת חיים זו מתאימה למטרות שייעדו לפרויקט? למה דווקא אנחנו נבחרנו? האם יש ממש בפגיעה הנופית כתוצאה מעלייתנו על הקרקע? האם ההתיישבות הזו באה לחסום את השתלטות של בדואים על קרקעות מדינה? מדוע משקיעה המדינה באנשים פרטיים ולא בעיירות הפיתוח, ביישובים ובבדואים שהיו כאן קודם?

הפניה אל בתי המשפט לא איחרה לבוא. בזה אחר זה צעדו ארגונים שונים שניסו לפסול את דרך היין בנגב וראו בה מפגע נופי וחברתי. מהחברה להגנת הטבע דרך עמותת אדם טבע ודין, הקשת המזרחית, עמותת עדאללה ועד מנהל מקרקעי ישראל שיזם בעצמו את המהלך באמצע שנות התשעים וב-2006 הצטרף לתהלוכה ויצא נגדנו.

לא רק מבחוץ נשמעו הקולות הרמים, רובם כעוסים, חלקם רוויי שנאה, אלא גם קולות פנימיים הציפו בי חוסר ודאות אישית לגבי היכולת שלי להיות חלק מפרויקט כל כך טעון. אני, ששנים נמנעתי מלהשמיע קול וחמקתי מכל במה אפשרית, מצאתי עצמי מתמודדת עם שאלות שלא הערכתי את חשיבותן להתפתחותי האישית. האם לענות למתנגדים? למה כל כך מפריעה לי ההתנגדות? האם לשתוק מול החד צדדיות בה אנחנו מוצגים?

איך קרה שבאנו לחיות בחווה בנגב ומצאנו את עצמנו יושבים בצומת עצבים מרכזי כל כך לעם ישראל: מי מנהל את המדינה? הממשלה שיצרה איגוד משאבים יפה בין משרדיה הרבים כדי לאשר את הפרויקט או הפרקליטות שהתעוררה ביום בהיר אחד והחליטה לעשות "נו נו נו" לממשלה על הגב שלנו?

בצומת נוסף עלתה השאלה של מי הנגב הזה? של יהודים או בדואים? ככל שנמנעתי להגיב כך, ההתנגדות החיצונית גברה והפכה עבורי לסיוט. ביום שהיישרתי מבט והסכמתי לראות איך החיים בחווה אפשרו לי להתפתח כאישה וכאם יכולתי לנשום עמוק ולהתחבר למקום אותנטי וטוב בתוכי שאמר: עבורך החווה הזו היא קודם כל הזדמנות לפתח שורשים באדמה, לתרגם מחשבות למעשים, לבחור בחופשיות ולתרום.

אין לי ספק ששנים של עבודה קשה וחיים בצמצום, ייסורים של הקמה, חקירה עצמאית של השטח, טעויות שעשינו ומציאת פתרונות חלופיים, כל אלה השילו מעלי את מעטפת השריון ופינו מקום להתהוות פנימית חדשה. אני שמחה על הזכות שניתנה לי להיות שותפה ליוזמת דרך היין בנגב. אני רואה בעשייה המתרחשת בחוות כאחד הכוחות הפועלים בהר הנגב ומעודדים את התפתחותו של האזור. המנדט שנתנה המדינה לעסוק בחקלאות ותיירות בחוות פרטיות (השונות בין החוואים), ההשקעה בתשתיות ופיתוח המבוססים על הון עצמי, הקול האישי והיצירתיות - כל אלה העלו את רמת הנגב על מפת התיירות של מדינת ישראל. משפחות המטיילות בסביבה או תיירים המגיעים באוטובוסים יכולים ליהנות מתחנות דרכים חדשות המציעות גבינות עזים, שמן זית, ביקור ביקבים, לינה ועוד. כמו כן, ההצלחה התיירותית תרמה מאוד להרחבות בשכונות החדשות ביישובים כמו: אשלים, טללים, מדרשת בן גוריון, שהרי איזור המצליח תיירותית מושך אליו גם תושבים.

עיירות הפיתוח אימצו את דפוס החוות ופרויקט "שפת מדבר" יצא לא מכבר לדרך ומאפשר להקים חוות תיירותיות חקלאיות סביב מצפה רמון. כתושבת מצפה רמון לשעבר, אני רואה את השינויים העוברים על העיירה מבחינה תיירותית, עשרות צימרים שנוספו בשנים האחרונות, מלונות חדשים ומגוון עשיר של אפשרויות אירוח ופעילויות. שכנינו הבדואים מזהים בחלקם את הפוטנציאל הטמון באירוח אותנטי ולאחרונה אנו עדים לאוהלים הנפתחים לאירוח והסעדה גם אצלם.

שנים של ניסיונות לפרוץ קדימה את משולש הכוחות: יישובי רמת הנגב, עיירות הפיתוח והפזורה הבדואית עלו בתוהו. כל אחד מהם על צרכיו השונים נקלע למבוי סתום. כוחות פנימיים בוששו להתאחד. ההתחדשות התאפשרה דווקא מן ההיקף, תוך הוספת צורת חיים חדשה להר הנגב ולא ממרכזי הכוח של ההתיישבות הותיקה.

דעות נוספות בנושא זה:
הבדואים זקוקים לאופק מקדם מוחשי
כמה בודד להיות בעל חוות בודדים