פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הבדואים זקוקים לאופק מקדם מוחשי

      ח"כ טאלב א-סנע קרא להתקוממות אלימה נוכח אישור התכנית להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. רמי שני סבור שהסכמה עם התכנית תגרור פגיעה בכבוד ותציג את הבדואים ככנועים לשלטון הישראלי

      מחסומי אבנים, שהם סממן של התקוממות (אינתיפאדה) עממית, אינם חיזיון נדיר בנגב. נערים בדואים נשפטו באחרונה על ניסיון פגיעה במכוניות בדרך זו. ח"כ טאלב אל סנע, נתן השבוע אות להמשיך בפעילות הזאת ולהעצים אותה עוד הרבה יותר. הוא קרא להתקוממות רחבה, ממשית, אלימה וכוחנית נוכח אישור התכנית להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. במובן המופשט, הוא אומר דברה של התנועה האיסלמית וככזה, הוא לכאורה הקול שלה במסדרונות הסמוכים לשלטון המרכזי. רק לכאורה כי בשדרות, ברחובות, בסמטאות ובתוך חדרי ההסבה של מי שהוא חושב כתומכיו, סבורים אחרת. שם יודעים, שתהיה התנגדות מסוימת לתכנית הזאת, אפילו בשלב המעשי, אבל בסופו של דבר היא תצא לפועל.

      "אנחנו ממש מתנגדים לתכנית הזאת והיא תביא בסופו של דבר להתנגשות חזיתית", קבע נחרצות חאמד אבו דאבעס, מנהיג הפלג הדרומי של התנועה האסלמית, "זה טרנספר של 30 אלף בדואים ו-13 כפרים ערביים בנגב". הוא משתמש בכוונה רבה במונחים שנטבעו בסביבה הישראלית של הסכסוך הערבי–יהודי ורוכב גם על הזרם שמגיע מאסיה הקטנה (טורקיה): "אל תתבודדו מהעם, כמו שאתם מתבודדים מהעולם". בתשובה לשאלה בדבר הסיבות להתנגדות, הוא הצביע על עשייה בחוסר הידברות מוחלט עם הבדואים בנגב.

      אפשר להבין מדוע הבדואים מתנגדים לתכנית

      אודי פראוור היה הרבה יותר סבלני ממנו ומבלי להתעמת עמו, דחה את הטענה הזאת בהצביעו על הידברות כבסיס ליישום התכנית: "אין שום קביעה של מספרי כפרים שיועתקו, של מספר אנשים או בתים", הוא הסביר, "הכל יעשה נקודתית עם האנשים בשטח". פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה, שעמד בראש הצוות ליצירת המתווה ליישום המלצות דו"ח גולדברג בעניין התיישבות הבדואים בנגב, מתח בתכנית שהגיש את ההמלצות עד קצה גבול היכולת כמעט של יישומן.

      יחד עם זאת, די להתבונן בצוות הבכיר שהוקם לצורך יישום ההמלצות, כדי להבין מדוע הבדואים כל כך מתנגדים להן: אין שם אף שם שנשמע כמו מישהו משלהם. ההתנגדות היא תולדה של חוסר הסכמה עם ממשלת ישראל כריבון השלטוני על הבדואים בנגב. התנגדות כזאת הובעה לאורך השנים פעמים רבות והיא התגברה עתה נוכח התמורות בעולם הערבי מסביב. הסכמה עם התכנית, תגרור פגיעה בכבוד ותציג את הבדואים ככנועים לשלטון הישראלי, השולל את זכויותיהם. בין שהדברים יאמרו בפה מלא ובין שהם ילחשו או ישללו לחלוטין, כך הם נשמעו השבוע מפי אישים שונים, המייצגים עמדות עממיות או מנהיגותיות.

      בתכנית המוצעת, קשה לראות דבר נוסף: "אופק מקדם". פראוור יכול היה להסביר באדיבות רבה, שיש במתווה תקציבים שנועדו לקידום מקצועי ומנהיגותי. על גאווה יישובית, היה לו הרבה יותר קשה לדבר: "אני לא יודע לייצר כזאת", הוא הודה. בתפיסת היישוב הישראלי יש הרבה מאוד מוקדים כאלה. במתווה התכנית, הם אינם קיימים. למשל: מוסד תרבותי להאדרת התרבות והמסורת הבדואית. למשל: מוסד אקדמאי באחד היישובים, שימשוך אוכלוסייה איכותית וישנה את פני התדמית של סביבתו: "האופק המרכזי שאנחנו עוסקים בו, הוא תעסוקה. השני הוא תשתית והתיישבות סביב השתייכות שבטית. אנחנו משקיעים גם סכום כסף במעורבות נוער ומנהיגות עתידית. יש גם השקעה רבה מאוד בחינוך הבלתי פורמלי. כמעט עשרה מיליון שקלים בשנה, יועברו לפיתוח קבוצות מנהיגות, קבוצות הצטיינות ויצירת תשתית שממנה חברה יכולה להתקדם".

      להתקדם לאן? חסרונם של מוקדי המשיכה שהם מעבר לתשתיות רשות והתיישבות, מורגש מאוד במתווה. אם באמת רוצה התנועה האיסלמית סיבה להתנגד לתכנית, היא יכולה להישען על חסרון זה. היא יכולה גם למנף אותו למונחים ביצועיים, במקום ללכת על קריאה התנגשות כוללת. נוכח הצלחותיה המזעריות במאבק על אל עראקיב, קשה לראות המונים נוהרים אחר קריאה שכזאת. עם התנועה האיסלמית ובלעדיה: הבדואים זקוקים לאופק מקדם מוחשי. הצבה של אופק כזה, יצמצם וימזער את ההתנגדות העתידית לתכנית ויתרום גם להידוק הקשר בין האוכלוסיות.