כמה בודד להיות בעל חוות בודדים

מדינת ישראל נגד חנה ואיל יזרעאל - זו הכותרת שתהיה מן הסתם לכתב התביעה שמכינה נגדנו כרגע מדינת ישראל. למרבה האירוניה, כל פשענו הוא שלפני 10 שנים נענינו לאתגר שהציבה בפנינו המדינה ובאנו ליישב את הנגב.

ומעשה שהיה כך היה: מדינת ישראל החליטה לפני כ–10 שנים להקים את דרך היין בנגב. לצורך כך אותרו 30 נקודות קטנות לאורך כבישי הנגב השוממים ומשפחות מכל הארץ נקראו לאתגר. אנו, משפחת יזרעאל, בניגוד גמור לכל היגיון כלכלי ותוך לקיחת סיכון עצום, החלטנו להגיש מועמדות לפרוייקט. לאחר כשנה של וועדות קבלה של משרדי הממשלה השונים קיבלנו אישור להקים באזור שדה בוקר חווה חקלאית, לטעת כרם ענבים ליין ולקבוע את מגורנו במקום ויש לנו על כך אישורים מסודרים.

חוות רבות סביבנו נותרו ריקות. טיפין טיפין הגיעו אלינו משפחות מכל רחבי הארץ ועל כוס תה מדברי, בשמש הקופחת, ישבנו וניסינו להלהיב אותן בחלום של ההתיישבות בנגב. רובן חזרו כלעומת שבאו, ואנו שראינו שליחות בעשייתנו, נצבט ליבנו. וכך במהלך השנים הגיעו 23 משפחות ואיישו את רוב חוות דרך היין.

במקביל לאישורה של תכנית דרך היין של מנהל מקרקעי ישראל בוועדה הארצית לתכנון ובנייה, התחלנו לבנות את חיינו במקום. לאחר שתילת הכרם התחלנו ללמוד את תהליך ייצור היין ובהמשך הקמנו במקום יקב בוטיק קטן – שוב, תוך לקיחת סיכון גדול כאשר אנו פועלים בניגוד להמלצות הכלכלנים למיניהם ותחושת הבטן והשליחות היא שמובילה אותנו. הקמנו יחידות אירוח ובמונחים של הנגב הצלחנו. הקמנו חווה יפה ששמה יצא למרחוק, אנשים רבים באים אלינו ומפרגנים בהם אזרחים ותיירים, שרי ממשלה, חברי כנסת פקידי ממשל המגיעים לראות את הציונות (בלי ציניות) המתחדשת בנגב ונראה היה ולו לרגע קט שחיינו עולים על מסלולם.

נכון, אנו עדיין חיים בקרוון ולא יכולים לבנות את בית הקבע שלנו, נכון שמבחינה כלכלית אנו כל הזמן על הגבול וטלפונים ממנהל הבנק הם דבר שבשגרה, נכון שהעבודה כאן קשה מכל דבר אחר שהכרנו קודם, נכון שגופים ירוקים מסוימים כבר ניסו לפנות אותנו מכאן ולאחר מאבק מתוקשר בעיתונות בכנסת ובבתי המשפט נצחנו ונשארנו. אך כל אלו התגמדו לעומת האושר הגדול שחווינו מכך שכל בוקר אנו קמים למקום של יצירה, אהבה, הגשמה עצמית והרגשה שאנו תורמים משהו משמעותי לאזור שאנו כה אוהבים – הנגב.

במשך השנים מצאנו עצמנו מעורבים באהבה ובהתנדבות בתהליכים רבים וראינו בשמחה את ההתפתחות סביבנו. הקמתן של החוות הנוספות, הקמתה של שכונת נווה בוקר במדרשת בן גוריון, הגעתם של המוני המטיילים שגילו את הנגב ובאים לטעום מן היינות שאנו וחברינו מייצרים,מן הגבינות המשובחות המיוצרות בחוות ליד, להנות מלינה באזור מדברי לא מוכר או סתם לעצור לרגע מתוך סקרנות בדרך לאילת.

ואז לפני כשנה וחצי שבו ונטרפו הקלפים. פקח מנהל מקרקעי ישראל- בחור נחמד דווקא, ללא כל כוונות רעות הגיע ובהתנצלות מסר בידי מכתב בו אנו מוגדרים פולשים ונדרשים תוך 30 יום להרוס כל שבנינו ולפנות את המקום. המונח המשפטי הקר היה "השבת המצב לקדמותו" ובלשון עממית יותר השבת השממה וכן, גם לשלם על הזכות הזו סכום דמיוני של 600,000 שקלים.

זה שיש לנו חוזה חכירה ל-21 שנה על הכרם ואנו משלמים למנהל מקרקעי ישראל דמי חכירה בדיוק של שעון שוויצרי כבר ציינתי? ממשלת ישראל התגייסה במהרה וקיבלה ביולי 2007 החלטה נוספת, שניה במספר, על חשיבות החוות בנגב ובגליל ועל כוונתה להקים חוות נוספות והקימה לשם כך וועדה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה על מנת להסדיר אחת ולתמיד את הנושא.

במקביל לעבודתה של הוועדה, ובניגוד להחלטות הממשלה והאינטרס הלאומי עליו החליטה הממשלה, יושבים להם אי שם בפרקליטות המדינה עורכי דין שקיבלו החלטה הפוכה. הם החליטו לפרק את דרך היין בנגב ולפנות את כל החוות. מדינת ישראל נגד חנה ואיל יזרעאל – זו תהיה הכותרת כבר אמרנו? ואני אומר "ב–9.3.2008 החליטו בפרקליטות המדינה ובניגוד להחלטות הממשלה לפרק את ההתיישבות היהודית בנגב".

וחנה בדרכה המיוחדת, ניסחה זאת טוב ממני "פרקליטות המדינה נגד מדינת ישראל". מי מנהל את המדינה הזו אני שואל את עצמי? האם זו בכלל דמוקרטיה, או דיקטטורה של פקידים, כפי שאמר אדם חכם ממני שאיני זוכר את שמו.

לפני כשנה וחצי הגיע אלינו חיים גורי, המשורר הלאומי וחתן פרס ישראל. הוא היה בשדה בוקר במסגרת ימי שירה במדבר, שמע על הפרוייקט היפה של חוות דרך היין בנגב ועל הרצון לפנות אותנו ובא לנסות להבין מה קורה. שאל ועניתי, המשיך לשאול, שאלות נוקבות, חכמות כמי שראה כאן כבר הכול ושוב עניתי וכך מעל שעה ישבנו בסוכת הגפנים הוא שואל ואני עונה, מנסה להתנסח בבהירות ובעברית נכונה, המעמד הרי מחייב, ולבסוף שאל "למה???" ועניתי שאני לא יודע. הרהר מעט, ואמר הרי גם כשהקמנו את המדינה היה מאוד קשה, הרי גם כשנלחמנו במלחמת השחרור היה קשה אבל לא היתה רשעות.
וכך ארבע מילים אלו של חיים גורי כאילו נתנו לי את תשובה ואם ישאלו אותי עכשיו "למה???" הרי אדע– ואיזו ידיעה נוראה זו.

וכך שוב הריטואל הקבוע אותו אנו כבר מכירים – שכירת משרדי עורכי דין, הקמת עמותת חוות דרך היין, לילות טרופי שינה ליד המחשב, פגישות אין סופיות עם פוליטיקאים וחברי כנסת- אני חושב שאני מהאזרחים הבודדים המכיר את שמם של חברי הממשלה פשוט כי פגשתי את רובם אישית בשנה האחרונה – כולם אגב מאוד אוהדים ומפרגנים. ושוב כתבים וצלמים מסתובבים בנגב מהסיבות הלא נכונות – פריחה יפה? לבלוב הכרמים? עזבו את השטויות האלו תנו לנו מלחמה טובה לטובת הרייטינג. ואנו כמי שנלחמים שוב על ביתם משחקים את משחק הריאליטי האכזרי הזה, אלא שאסור לנו להפסיד, אין לנו את הפריבילגיה שידיחו אותנו בשידור חי.

היצירה העשייה והאהבה שלנו התחלפו בתסכול גדול. והגרוע מכל – אנו, שמגדלים את ילדינו לערכים של יושר, לקיחת אחריות ומעורבות, מגדלים אותם לתרומה לקהילה ולמדינה – בני הגדול העומד לפני גיוס עבר בהצלחה את הגיבוש לשייטת- צריכים פתאום להסביר להם מדוע הפכנו לאויב הציבור, מדוע פקידי מדינה קוראים לנו פושעים ועבריינים ומה זו כל ההתלהמות הזו סביבנו ובעיקר הקושי לעמוד מול בתי בת השבע, רימון, שנולדה כאן בחווה, ולנסות לענות לה על השאלה הפשוטה והילדית כל כך: "אבא למה רוצים לגרש אותנו מהבית?" (קרוון כבר אמרתי?)

בשנת ה–60 למדינה כאשר מדינת ישראל מנסה לפתות את הישראלים והיהודים החיים בגולה בהצעות כספיות מפתות אנו איננו מבקשים דבר. לא תקציבים ממשלתיים, לא טובות הנאה – כלום. כל שאנו מבקשים הוא שמישהו אי שם למעלה מאלו שקוראים להם מנהיגים פשוט יתחיל להנהיג. יודיע לכולם שמדינת ישראל החליטה ליישב את הנגב, שזה האינטרס הלאומי, זה מה שהמדינה צריכה ורוצה, וזו גם המורשת שהנחיל "הזקן" שמתהפך לו שם, לא רחוק מאיתנו מול נחל צין. שיודיע זאת בקול גדול, באומץ ובאחריות וידאג ש כ-ו-ל-ם כולל כל הפקידים ועורכי הדין שעובדים אצלו, ובעצם עובדים גם אצלי, מתחילים לעשות לשם שינוי מה שאומרים להם, ומה שצריך, ומה שטוב למדינה .


איל יזרעאל
חוות כרמי עבדת
11.3.08 03:30 לפנות בוקר