היום שאחרי קדאפי: "יהיה מרחץ דמים, כמו עירק"

חוסאם נג'איר היה מודאג מאוד כשהתראיין בתחילת החודש לכלי התקשורת המערביים. הסיבה לדאגתו של נג'איר, קצין בכוחות המורדים נגד שלטונו של מועמר קדאפי בלוב שהוצב במחסום סמוך לעיר טיג'י שבמערב המדינה, לא הייתה גורל מלחמת האזרחים. המורדים שעטו כבר אז במלוא המרץ לעבר הבירה טריפולי, וסוף משטרו של מועמר קדאפי, שככל הנראה מגיע ברגעים אלו (שני), נראה כבר אז קרוב למדי. נג'איר היה מודאג מסיבה אחרת: מה יהיה אחרי שהמלחמה תסתיים.

"הדבר הראשון שהגדוד שלי יעשה הוא להקים מחסומים ולפרק את כולם מנשקם, וזה כולל גם פלגים של המורדים", הסביר אז. "אחרת, יהיה פה מרחץ דמים. כל ארגוני המורדים ירצו לשלוט בטריפולי, ומישהו יצטרך לעשות סדר".

קדאפי ברגעיו האחרונים - כל הכותרות בוואלה!:
מצור על מעוז קדאפי, בניו נלכדו; אובמה: "שיכיר במציאות"
טריפולי נכבשה, חגיגות בכל רחבי לוב
קדאפי מסרב להיכנע: ”אשאר בטריפולי עד המוות”
שדרנית בלוב שלפה נשק בשידור: ”או שאהרוג או שאיהרג”

נג'איר מאבחן היטב את השאלה המרכזית שתעמוד על הפרק ברגע שקדאפי יודח סופית: האם ישנה דמות שתצליח לאחד את לוב אחריו? לפי שעה, התשובה המסתמנת לשאלה הזו, היא ככל הנראה לא. "אין כרגע מנהיג אחד של המורדים הזוכה לכבוד מכולם", מסביר קרמאן בוכארי, ראש אגף המזרח התיכון בחברת שירותי המודיעין הבינלאומית STRATOFOR, "זו הבעיה המרכזית".

העם הלובי מעולם לא היה קבוצה אתנית הומוגנית, ונאמנותם הבסיסית של רבים מתושבי המדינה היא ראשית כל לשבט אליו הם משתייכים. גם עשרות שנים תחת מועמר קדאפי לא שינו זאת: במשך 42 שנות שלטונו, ניהל קדאפי את מדינת הנפט המדברית שלו כמעין כת משפחתית-פרטית. התוצאה היא מדינה ללא כל מוסדות שלטון מסודרים, או מנגנונים אחרים שניתן להיאחז בהם בתקופת מעבר, כדוגמת אלו שהצליחו להשיב את הסדר על כנו אחרי נפילת השליטים בטוניסיה או במצרים.

אז מי בכל זאת יוכל לקחת את העניינים לידיים? עד כה, מסתמן מוסטפא עבד אל-ג'ליל כמנהיג הדומיננטי ביותר בקרב המורדים. עבד אל-ג'ליל, שהיה שר המשפטים בממשלתו של קדאפי ואחד הבכירים הראשונים שערקו לשורות המורדים, התמנה לראש "מועצת המעבר הלאומית" (NTC) שהקימו המורדים בבנגזי שבמזרח המדינה. במועצה חברים עוד שרים לשעבר שערקו, כמו גם דמויות משורות האופוזיציה, והיא כוללת בתוכה מגוון רחב של פנים - בהם איסלאמיסטים, איטלקטואלים חילונים, תומכי פאן-ערביות, סוציאליסטים ואנשי עסקים.

עבד אל-ג'ליל, דובר מתון ושקול בשנות ה-50 לחייו, מוערך בעולם עוד מהימים שקדמו להתקוממות, כשערך כשר משפטים רפורמה בחוק הפלילי הלובי וזכה לשבחים מארגוני זכויות אדם. זמן קצר אחרי פרוץ ההתקוממות התפטר במחאה על הרג המפגינים בידי השלטון. ובכל זאת, הבעיה העיקרית שלו נותרה עברו: רבים מקרב המורדים מסתכלים עליו בחשד, כמו על כל מי שהיה חלק משלטונו של קדאפי, ודורשים למנות מנהיג ללא כל קשרים לשלטון הישן.

אותו צל מעיב גם על הדמות הבולטת השנייה בהנהגת המורדים - מחמוד ג'יבריל, המשמש כראש ממשלת המעבר. ג'יבריל ניצל את קשריו בעולם מתקופתו כדיפלומט מטעם ממשלו של קדאפי, ומשמש בחודשים האחרונים כשגריר הנודד של המורדים המייצג אותם בעולם.

דמות בולטת נוספת שעשויה להתמודד על ההנהגה בלוב היא עלי טרחוני - אקדמאי ומנהיג אופוזיציה גולה החי בארצות הברית, ששב ללוב במהלך ההתקוממות וכיום מופקד מטעם מועצת המורדים על ההיבטים הכלכליים של פעילותם ועל הטיפול במשאבי הנפט שנפלו לידיהם. דמות נוספת שערקה משורות השלטון וצפויה למלא משמעותי בתחום תעשיית הנפט הוא ראש הממשלה לשעבר, שוקרי גאנם.

כרגע, הקושי המרכזי ביותר של המורדים נובע מחוסר האחידות בשורות הכוחות הלוחמים של המורדים. כך למשל, הלוחמים במערב המדינה אמנם הוציאו לפועל ביעילות את מסע הכיבוש מרשים בחודש האחרון, שהסתיים אתמול ברחובות טריפולי, אך מתחת לפני השולחן, הם מפולגים ביניהם על בסיס אתני - ערבים לעומת ברברים. כל יחידה קוראת לעצמה על שם הכפר ממנו באו לוחמיה, וכשעיתונאים זרים קרבים לחזית, מוסבר להם שכדי לעבור במחסומים, הם צריכים לבקש רשות מכל מפקד מקומי בנפרד.

נג'איר, אזרח אירלנד ממוצא לובי ששב השנה למולדתו כדי להילחם נגד קדאפי, מתגאה בגדוד שלו וסבור כי הוא הראוי ביותר לכבוש את הבירה, משום שרוב חייליו הם ילידי טריפולי. "אנחנו הכי מאורגנים", הוא אומר, "אבל לא מקבלים מספיק עזרה מהגדודים האחרים".

נקודת עימות נוספת היא בין אנשי מזרח המדינה לאנשי המערב. בעוד הראשונים עוסקים כבר חודשים באדמיניסטרציה, נשאו תושבי המערב, ובייחוד הערים במערב המדינה והעיר מיסרתה שכמעט והוחרבה עד היסוד, ברוב נטל הלחימה. כעת הם דורשים לקבל תמורה על כך מידי השלטון הזמני, שכרגע מנוהל על ידי אנשי בנגזי - נגדם שורר מרמור רב בקרב הכוחות הלוחמים במערב, בין היתר בגלל הבטחות חוזרות שלהם, שלא מומשו, לספק לכוחות עוד נשק ותחמושת.

רמז למה שעלול לקרות לאחר נפילת קדאפי ניתן לפני פחות מחודש, עם חיסולו של עבד אל-פתאח יונס, מפקד צבא המורדים, לאחר שהמורדים עצמם עצרו אותו בחשד ששמר על קשריו על השלטון הישן. ההתנקשות עוררה תהיות רבות לגבי מידת יכולתה של מועצת המורדים להנהיג את המדינה ולמנוע מגורמים קיצוניים לעשות כרצונם.

אחד הדברים שיקשו יותר מכל על הניסיונות לגבש הנהגה ביום שאחרי קדאפי הוא המתיחות המובנית בין שני המחנות הבולטים בשורות המורדים - האופוזיציה הוותיקה מול אלו שערקו זה מכבר מהשלטון. פרשנים לענייני לוב מזהירים כי אם ידה של האופוזיציה הוותיקה והנוקשה תהיה על העליונה, היא עלולה לחזור על אותה טענות שנעשתה בעירק ב-2003, לאחר הפלת שלטונו של סדאם חוסיין: אז חיסלו מתנגדיו של סדאם בתוך זמן קצר את כל שדרת השלטון המרכזית של מפלגת הבעת', ויצרו ואקום שלטוני שהוביל לשנים ארוכות של חוסר יציבות ואלימות, ותרם בין היתר רבות לשגשוגו של ארגון אל-קאעדה במדינה.

גם בשורות המורדים יש מי שמזהיר. "אי אפשר לקבוע שכל מי שעבד עבור קדאפי לא יוכל לעבוד עבורנו", אומר עשור שאמיס, מנהיג אופוזיציה לובי היושב בבריטניה. "זה פשוט לא פרקטי".

נקודת מחלוקת נוספת נוגעת לזהותה הגיאו-פוליטית של לוב העתידית. מחד, גורמים רבים מקרב המורדים קוראים להשקעות זרות ולשותפות עם המערב, שמתבטאת כבר בהפצצות נאט"ו במדינה. מנגד, גורמים בעלי השפעה בקרב הכוחות הלוחמים, בעיקר במערב המדינה, נתונים להשפעה איסלמית קיצונית ומתנגדים לכל קשר עם המערב. אם גורמים אלו ייטלו את מושכות השלטון, עלול להתממש האיום שקדאפי משמיע שוב ושוב: "אם לא אני - ישלוט כאן אל-קאעדה".