האוהלים הגיעו לפרקם, או לקצם? המומחים חלוקים

השבוע יצוין חודש למחאת האוהלים. חמישה אוהלים שהוקמו בשיא הלחות והחום בשדרות רוטשילד בתל אביב, הפכו בין לילה למאות אוהלים בקריית שמונה, בנצרת, בראש פינה, בבית שאן, במודיעין, בבאר שבע ובאשדוד, ובעשרות מוקדים נוספים ברחבי המדינה. קבוצה של ארבעה-חמישה תל אביבים, שהביעו מחאה על מחירי הדיור, הפכה במהרה ל-300 אלף בני אדם, ששואגים "העם דורש צדק חברתי" ברחובות.

מחאת האוהלים - כותרות אחרונות:

המחאה יוצאת מהמרכז: 12 הפגנות ייערכו מחר ברחבי הארץ
מפגינים בחולון: "פירוק המבנים יצית מהומות"
ישי מאיים: בלי פתרון למחאה - הקואליציה תזדעזע

האם המחאה הגיעה לקצה? בואו לדבר על זה בפייסבוק

המחאה החברתית הצליחה לסחוף אחריה, ובאופן חסר-תקדים, את הציבור הישראלי, ובעיקר את מעמד הביניים. "מחאת הדיור", כפי שכונתה בתחילת דרכה, התפשטה לתחומים רבים נוספים, ואספה לחיקה את הרופאים, הסטודנטים, ההורים, המורים ואת העובדים הסוציאלים, ובעצם - את מי לא. אלא שבעוד זמן קצר המחאה, כדרך הטבע, תדעך. אנשים יאבדו עניין, תתחיל ליגת הכדורגל, יגיע ספטמבר ועצרת האו"ם המדוברת, יתחילו הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות, החגים, החורף, המלחמה והשלום.

יושבי המאהלים הרבים ברחבי המדינה מבינים, בוודאי, שלכל מחאה פוליטית או חברתית יש תוחלת חיים. בימים אלו, חודש בדיוק לאחר תחילת המחאה, הם מתמודדים עם שאלות כלכליות מהותיות, אך גם עם שאלות אחרות ולא פחות מהותיות: כיצד עליהם לשמור על המחאה? כיצד יוכלו להמשיך לעניין את הציבור? האם עליהם לפרק את האוהלים? האם עליהם לפתוח במשא ומתן עם נציגי הממשלה? האם עליהם לחבור לגוף פוליטי? מה עליהם לעשות היום? בעוד שבוע? בעוד חודש? בעוד שנה?

"למחאה יש סיכוי טוב מאד להמשיך הלאה, כי המוחים עברו כבר לשלב הבא - שלב גיבוש המניפסט הרעיוני", אומרת פרופ' תמר הרמן, מומחית למחאה פוליטית ולתנועות חברתיות באוניברסיטה הפתוחה. "זה בדיוק מה שהם היו צריכים לעשות. המחאה היא לא לשם המחאה, היא לא צריכה להישאר באותו מצב. לשלב הנוכחי יש תוחלת של עוד כשבועיים, ואחרי זה על המוחים להמשיך בדרכים אחרות. הם צריכים לקיים צוותי משא ומתן וצוותי חשיבה ולפתח דיאלוג עם נציגי הממשלה".

פרופ' הרמן סבורה שהרעיון לקיים מחאות עממיות בעיקר בפריפריה הוא "רעיון נכון". לטענתה, אם המוחים רואים שהצוות שראש הממשלה הקים אינו מתקדם בעבודתו, "הם צריכים לעשות משהו גדול, ולהוציא את האנשים לרחובות להפגנות גדולות". צעד מסוג זה, לדעתה, יצליח גם לשמר את העניין הציבורי במחאה. יחד עם זאת, לדעתה יש לפרק את המאהלים ברחבי הארץ. "אני מניחה שיש הגיון לפרק את המאהל בהדרגה, כי בקרוב מאד זה יהפוך למטרד, ויגיעו למאהלים גם אנשים שמטרתם אינה למחות. יש אוהלים שנראים כמו שאריות של העדלאידע בפורים. זה לא יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב. על כן, במקום לתת לזה להתנוון, עליהם להחליט על פירוק הדרגתי של האוהלים".

מחאת האוהלים - כותרות נוספות:

ריבלין למוחים: "לא היה מקום לבטל פגרת הכנסת"
פעילים במאהל לשר כץ: רוצים בתים ולא רכבת
חודש למחאה: "גל מדהים של יצירתיות וחשיבה אמיצה"

אך לא כולם מסכימים שהמפגינים הצעירים צריכים לפתוח במשא ומתן מול הממשלה. "אסור למוחים להיכנס למשא ומתן שמאפשר לממשלה להכניס אותם למקום מאד צר של משא ומתן על אחוז פה או אחוז שם", אומר ד"ר אמל ג'מאל, ראש החוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. "הרי ראינו מה קרה עם הרופאים והעובדים הסוציאלים כשפתחו במשא ומתן. לממשלה יש מטרה פשוטה: להסיר את המחאה מסדר היום. כל עוד יש מומנטום, יש לשמור עליו. נתניהו ושטייניץ בלחץ גדול. שינוי המדיניות חייב לבוא מהממשלה והיא צריכה להגיד מה היא רוצה לעשות. האחריות היא על המדינה ועליה להתעשת ולא להפיל את האחריות על המוחים".

לטענת ד"ר ג'מאל, דווקא אסור למוחים לפרק את האוהלים, ובמקום זאת עליהם לשלב את המעמד הנמוך ואת אנשי האקדמיה במחאתם: "המחאה חייבת להמשיך להיות ציבורית ורחבה, וחייבים להיכנס בה שני אלמנטים: היא צריכה להתרחב לשכבות אחרות ובעיקר למעמדות נמוכים, ואנשי אקדמיה צריכים לספק לה עוגן מקצועי. כך, הממשלה לא תוכל לשחק עם הנציגים הצעירים של המחאה. על המוחים להישאר באוהלים, כי בלי אוהלים המחאה תלך לאיבוד. הם צריכים להקים אוהלים במקומות חדשים ולהכניס אוכלוסיות חדשות, כמו חרדים וערבים".

"קשה לדעת מהי תוחלת החיים של המחאה", מוסיף ד"ר ג'מאל. "זו הרי לא מהפכה. אם המוחים יצליחו לשמור על המרכיבים שלה, דהיינו הקמת אוהלים נוספים, הרחבה לאוכלוסיות נוספות, ארגון הפגנות ושילוב של אנשי מקצוע, הם יצליחו להתמיד בה. אני מודע לכך שחוזרים לבתי הספר בקרוב, אך אגודות הסטודנטים מחויבות למחאה. אני חושב שאם הממשלה לא תושיט יד למפגינים ולא תציג מדיניות חלופית, ייווצר מצב של דכדוך ודיכאון: אנשים יאבדו אמון במדינה וגלי העזיבה מהארץ ילכו יתגברו".

ומה לגבי השתלבות במערכת הפוליטית ותרגום המחאה למדיניות דרך הכנסת והממשלה? ד"ר איתן אלימי, מומחה למחאה פוליטית מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, סבור כי על מובילי המחאה לאתר בני ברית פוליטיים: "בסופו של דבר, המחאה הזו מנסה להיתרגם להישגים פוליטיים. זה לגיטימי לגמרי ולא אמור להפתיע אף אחד. כרגע הקואליציה השלטונית די יציבה ואין כמעט אופוזיציה. חודש לאחר תחילת המחאה, אין כרגע בעל-ברית בזירה הפוליטית שהמוחים יכולים לחבור אליו. ייתכן שהם גם לא רוצים לחבור לאף גורם פוליטי, משום שהמערכת הפוליטית מקוטבת סביב הנושא הביטחוני-מדיני, וייתכן שהם לא רוצים לפגוע בעצמם. זה עדיין לא מבטל את האפשרות שהם ינסו לחבור לשתיים-שלוש מפלגות. אני חושב שהם חייבים למנף את המחאה בכך שיאתרו בני ברית פוליטיים. נכון לעכשיו, אני לא מצליח לראות אותם מצליחים לייצר איזשהו מערך של בני ברית פוליטיים שיעזרו להם".

לאחר הדחיפה המשמעותית שהעניקה התקשורת למחאה, אחד החששות הגדולים של מוביליה היא ההידחקות - במקרה הטוב - לעמודים הפנימיים של העיתונים ולסופן של מהדורות החדשות. "החשש משגרה הוא אתגר רציני ביותר", מסכים ד"ר ג'מאל. "על כן, על המוחים ליזום מדי פעם יציאה מהאוהלים לרחובות, לקיים עצרות ולהפיץ עצומות. עליהם להגיע לשלומי, לקריית שמונה ,לשדרות, לחצור. מוקד המחאה צריך להשתנות. אני חושב שמדובר בצעירים שצברו קצת ניסיון ואסור להם להתמסר לפוליטיקה הממוסדת".

ד"ר אלימי סבור שהשגרה עלולה לפגוע קשות במחאה: "יכול להיות שעוד חודש הזירה האזורית תשתנה לחלוטין. מי ישמע אז על המחאה? זה לא אומר שהמחאה תמות, אך היא תיפגע משמעותית, וזה יכול לייצר תסכול בקרב המוחים, ואולי הם ינסו להשיג נראות, על ידי כך שינקטו בדפוסי פעולה יותר חריפים". באשר להשוואה למתחולל בבריטניה, פרופ' הרמן לא מקבלת את ההקבלה: "זה לא יגיע למצב של לונדון, כי הציבור המוחה הוא לא סוג הציבור המשתולל. הם יאבדו תמיכה אם יעברו לפסים אלימים".

בניגוד לד"ר אלימי, שמאמין שהמחאה תיפגע אם הסיקור התקשורתי ידעך, פרופ' הרמן סבורה שהמחאה כבר השיגה את מטרתה העיקרית: "אין ספק שהמחאה כבר השיגה את מטרתה, בכך שהפנתה תשומת לב לשאלות כלכליות וחברתיות, וניפצה את המיתוס לפיו העם אדיש ולא יוצא לרחובות". אך למרות זאת, גם פרופ' הרמן מזהירה מפני השגרה: "לגוף שמקדם את האוהל של משפחת שליט, למשל, ייעצתי שלא להתיישב במקום אחד, משום שכך הם הופכים ל'חלק מהנוף'. בגלל אותה סיבה, אני מאמינה שעל המוחים לפרק את האוהלים, להמיר את המחאה בגיבוש מניפסט רעיוני, לצאת להפגנות מדי פעם ולשמור על קשר עם התקשורת".


לפניות לכתב: nir_yah@walla.com

האם הגיע הזמן לפרק את האוהלים? בואו לדבר על זה בפייסבוק