לונדון, עיר במצור. עדות מהאנרכיה ברחובות

(צילום: רויטרס; עריכה: גדי וינסטוק; קריינות: אביב אברמוביץ')

כמו עוד רבים מתושבי לונדון, אני לא הולכת לעבודה הבוקר (רביעי). הייתי אמורה לצאת כמדריכה לטיול עם ילדים בגן החיות בלונדון, אבל זה לא יקרה כבר. "הטיול נדחה עד להודעה חדשה בשל המאורעות", לשון ההודעה שנשלחה אליי. ההורים פוחדים לשלוח את ילדיהם.

לא רק הם פוחדים. האווירה הכללית היא של פחד. אחרי הלילה השלישי של המהומות, שהתפתחו למימדים הנרחבים ביותר בבריטניה מאז ימי מרגרט תאצ'ר בתחילת שנות ה-80, דווח אתמול שמכירות מחבטי הבייסבול עלו באלפי אחוזים באנגליה. בעלי החנויות, אולי הנפגעים הגדולים ביותר מהמהומה, מנסים להגן על העסק. התחושה מזכירה את התחושה בישראל בימי פיגועים: טלפונים מקרובים וחברים שרוצים לדעת אם הכל בסדר, ודיונים סוערים על "המצב".

הממלכה בוערת - כל הכותרות בוואלה! חדשות:
הלילה: המוקד עבר מלונדון למנצ'סטר, 1,100 עצורים
אמש: 16,000 שוטרים נפרשו ברחובות
ישראלים בלונדון: "מפחיד, אי אפשר לצאת מהבית"
קמרון למתפרעים: "תחושו את עוצמת החוק"
אלבום מלונדון הבוערת: "הלילה בו האספסוף השתלט"

ישנם אזורים בעיר שלא נפגעו במהומות, וגם ברחוב בו אני גרה שקט עד כה. אך כמה בלוקים מכאן, ברובע האקני, האלימות השתוללה. התמונה המלאה נגלתה לעיניי כשהלכתי אתמול לעבודתי, כיועצת חינוכית בארגון צדקה המסייע למשפחות במצוקה. המשרדים נמצאים בלב האזורים שסבלו מביזה והתפרעויות בדרום העיר. האוטובוס נסע דרך רחוב מלא בחנויות שזגוגיותיהן שבורות, ורבות מהן נותרו סגורות. חברים לעבודה סיפרו על סירנות שנמשכו כל הלילה ומסוקים שחגו מעל ביתם. אצל חלקם נכנס עשן מהחלונות.

אחד מעמיתיי סיפר שבדרכו חזרה מעבודה יום קודם, באזור קמדן, הוא נתקל בחבורות של נערים שממש שלפו נהגים מתוך מכוניותיהם ולקחו את חפציהם וכספם. עמית אחר מהעבודה סיפר שראה בהאקני חבורות של צעירים מנסים לתקוף רוכבי אופניים, במטרה לגנוב מהם את האופניים ואת חפציהם. גם התקשורת מלאה בסיפורים כאלו, שמגובים בסרטונים במצלמות האבטחה הרבות הפזורות בעיר. חנות אחרי חנות, שוברים הבוזזים את חלון הראווה ולוקחים מכל הבא ליד, בפנים גלויות וללא חשש, בתחושה משכרת של אנרכיה.

בשלב מסוים התברר כי לא רחוק מאיתנו, סגרו אזור שלם למעבר לאחר שסניף "מקדונלד'ס" הועלה באש. בבוקר עברתי באותו אזור בדרכי לעבודה, אך בערב כבר לא יכולתי לחזור דרכו. מנהלת המרכז החליטה לשחרר את כולם הביתה באמצע היום. כדי להגיע הביתה, הייתי צריכה לנסוע במעקף.

הלילה האחרון אמנם היה שקט יחסית, לפחות בלונדון - אבל המחיר הוא עיר הנתונה במצור. כמעט כל מי שאינו בוזז בעצמו או אחד מ-16,000 השוטרים שנפרשו ברחובות, נשאר בבית. כמה מחבריי שעובדים בווסט אנד ובאזורים קרובים לקמדן סיפרו כי אתמול אחר הצהריים ביקשה מהם המשטרה להתפנות מהבניינים בהם הם עובדים, מחשש למעשי ביזה. כולם סיימו לעבוד מוקדם ונסעו לבתיהם. מבין החנויות שנפתחו, הרוב נסגרו מוקדם, ורק מעט אנשים הסתובב בעיר. אחד מחבריי, שבכל זאת יצא בערב לאזור הסוהו, סיפר שעדיין יש אנשים שבחרו להמשיך לצאת ולבלות, אבל הרבה פחות מהרגיל.

במקום לעבוד, כולם צופים בטלוויזיה ובאינטרנט, המומים למראה האלימות המתרחבת. "בוזזים בני שבע", זעקה אתמול אחת הכותרות המתחלפות באתר ה"סאן", וזה כנראה לא רחוק מהמציאות. גם בין בני הנוער שעמם אני עובדת, היו שסיפרו בגאווה כי השתתפו בביזה. את אלפי הבוזזים אמנם מובילים עבריינים מוכרים למשטרה, אבל עוד אלפים שאינם עבריינים נגררו אחריהם, מתוך תחושה שאין להם עתיד. רבים מהם בני מהגרים (בעיקר אפריקאים, פחות מוסלמים), אבל יש גם לא מעט לבנים. המכנה המשותף המאחד אותם אינו גזעי, אלא כלכלי, ובעיקר חברתי. אלו נערים שנזנחו בשולי השוליים של החברה, אינם לומדים או עובדים, מנותקים מהקהילה - ולא נותר להם דבר להפסיד.