עוד נתגעגע לקווי 67'

רובנו שמענו את דברי מרגלית צנעני בשבוע שעבר בגנות המחאה החברתית שכובשת את הארץ בימים אלה. מעטים מאתנו, לעומת זאת, שמו לב לידיעה ששודרה באותה מהדורה, דקות ארוכות לאחר מכן. הכתב המדיני דיווח את מה שבכל יום נתון היה אמור לפתוח את המהדורה ולזעזע את אמות הסיפים של הציבור: ראש הממשלה, כך נאמר, הסכים לכך שקווי 67' יהיו הבסיס למשא ומתן עם הפלסטינים.

במסמך אמריקאי רשמי, שנכתב יחד עם אנשי נתניהו וקיבל את אישורו נאמר: "הגבולות של ישראל ופלסטין יצטרכו להתבסס על קווי 67' עם חילופי שטחים מוסכמים, כך שגבולות בטוחים ומוכרים יתקיימו בין שתי המדינות".

המסמך, צריך לציין, לא התקבל כבסיס למשא ומתן. האיחוד האירופי, הרוסים והפלסטינים הסתייגו מחלקים אחרים שמופיעים בו: ההגדרה מראש של "ישראל כמדינה יהודית", ההקבלה שנעשית בו בין "פעולה באו"ם וכיבוש קבוע – ששניהם אינן דרך פעולה שתוביל לפתרון", והצורך להתחשב ב"מציאות דמוגרפית" בעת קביעת הגבול, שמתפרש על ידם כמתן לגיטימיות להתנחלויות עוד בטרם הסכם.

נתניהו טוען שהתכוון לקבל את המסמך תוך ציון הסתייגויות לגביו (תשובה המוכרת גם בשם "כן, אבל"). גם את מפת הדרכים, שהגדירה את יעד התהליך כסיום הכיבוש שהחל ב-67', קיבלה ממשלת ישראל דאז עם הסתייגויות. בשני המקרים, אין איש זוכר או מתייחס להסתייגויות, ומה שנותר הוא עצם ההסכמה.

יתכן שנתניהו לא באמת רוצה לקדם את התהליך המדיני, ביודעו את תוצאתו היחידה האפשרית, ויתכן ואינו מסוגל לעשות זאת במציאות הפוליטית הפנימית בה כלא את עצמו. כך או כך, בעצם הסכמתו למסמך, עם או בלי הסתייגויות, כבר תרם את תרומתו להמשך המשא ומתן: כל ממשלה עתידית תוכל לטעון שאפילו מנהיג הליכוד קיבל את קווי 67' כבסיס לגבול העתידי. הפער בעמדות הצדדים לגבי היקף חילופי שטחים (בין 2% על פי העמדה הפלסטינית לבין 8% כקו גדר ההפרדה, הנטען שמשקף את העמדה הישראלית) עוד ידון במהלך המשא ומתן, אך העיקרון על פיו ייקבעו גבולות הקבע כבר אושר על ידי מי שעד לפני שנים אחדות ראה בהקמת מדינה פלסטינית איום קיומי על ישראל.

ישראל הסכימה לקווי 67'. ראש ממשלת הליכוד הסכים שהמשא ומתן צריך להתבסס על ההנחה שישראל תיסוג מרובם ככולם של השטחים, וכל ההתפלפלויות המשפטיות על הנוסח והספינים התקשורתיים לא ישנו זאת.

לקראת ספטמבר הממשמש ובא יוכל אולי נתניהו לטעון שהוא זיהה את הבעיה, הבין את פוטנציאל הנזק ואף הסכים לצעדים מסוימים. אלא שכמו בנושא הדיור, גם בנושא המדיני – הוא לא עשה כלום. את הדין הציבורי הוא עוד יצטרך לתת על המחדל המעשי.

הממשלה הנוכחית כבר לא תגיע להסכם. יש לקוות שתקום אחרת במקומה שתעשה זאת. ההנהגה הפלסטינית הנוכחית עדיין יכולה לחתום על הסכם, אך השאלה כמה זמן עוד תשרוד. במקום להפחיד אותנו בסכנות הטמונות בהכרה במדינה פלסטינית בספטמבר, מוטב שמנהיגינו ינסו למנוע את הסכנות הצפויות לישראל במידה ולא תקום מדינה כזאת.

במקרה כזה, אנחנו עוד עלולים להתגעגע לאותם קווי 67' שאפילו נתניהו כבר הסכים לקבל כבסיס להסכם. ואז, אפילו זעקות השבר של מרגלית צנעני על אבדן המפעל הציוני לא יעזרו לנו.

הכותבת היא דוברת ארגון "יוזמת ז'נבה".

ישראל והפלסטינים - כותרות אחרונות
ברשות מבטיחים: ”נמנע כל גילוי אלימות בספטמבר”
המומחים חלוקים: מה תוליד הכרזת עצמאות פלסטינית?
הניו-יורק טיימס: ”להיזהר מהמהלך הפלסטיני באו”ם”