ביום ראשון שעבר התקיימה ישיבה של שרי הליכוד. היא עסקה, ברוח הימים הללו, במחאת האוהלים המתפשטת. על פי הדיווח, השר בני בגין היה היחיד שדיבר שם על היסודות הפוליטיים של המחאה.
מחאת האוהלים - כותרות אחרונות:
פעילי ימין הפגינו: נחשוף את השקר של המחאה
שטייניץ: בעד דיאלוג, בלי לשפוך התינוק עם המים
בגלל מחאת האוהלים: חכ פרץ קורא להקדמת הבחירות
נראה שזה לא מקרי. לפני שהתמנה לכהונתו כשר בלי תיק בממשלת נתניהו, בגין היה ראש המכון הגיאולוגי, וכגיאולוג הוא ודאי ער יותר מאחרים לתזוזת הלוחות הטקטוניים של הפוליטיקה הישראלית. כשיסתיים מסע הלוחות האלה, האנומליה של החלוקה הישראלית הייחודית לימין ושמאל תסתיים.
במשך שנים מספרים בימין שלשמאל אכפת רק מכיבוש ומערבים, אפילו יש שמאלנים שמספרים את זה לעצמם. נניח לטענה הזו כרגע, על אף שאני חושב שהיא מוטעית ותעיד על כך הטבעיות שבה התקבלה, גם על ידי הימין, הנוכחות המשמעותית של שלטי מרצ וחד"ש בהפגנות. הנקודה המשמעותית היא שרוח השבועות האחרונים סובבה את האצבע המאשימה כמו שבשבת ולפתע המאשימים הפכו לנושאי האשם.
מנהיגות הימין הישראלי העמוק, זו שכבר קונה לה חזקה גם על חלקים משמעותיים של הליכוד, התגלתה במערומיה בחום יולי אוגוסט 2011. כל אותם דוברים רועשים, בין אם בכנסת ובין אם בארגונים חוץ ממשלתיים, שידעו להצהיר על מחויבות אין קץ לאחרון רגביה של ארץ ישראל, שידעו לתקוף את השמאל ולשמור על טוהר הדם היהודי מסכנות ערביות ואחרות, נאלמו דום כשהדבר נגע למצוקותיו היום יומיות של עם ישראל ושאר אזרחי המדינה.
בסופו של דבר, מתברר שלחברים מהימין לא אכפת מעם ישראל. אכפת להם רק מארץ ישראל. כמעט כל דוברי הימין שהתבטאו בעניין המחאה השוטפת את הארץ בימים אלה מקצה לקצה הסכימו עם צדקתה בפה מלא. הרי הנטל על גבו ועל לבו של המעמד הבינוני הישראלי פוסח על מעטים. אבל מיד לאחר מכן, בא בדרך כלל עיקום אף וגינוי לנוכח מי שלכאורה מוביל את אותה מחאה צודקת.
אפילו הרב יובל שרלו, מצפן חברתי בימי שגרה, כינה את המחאה פופוליזם זול. גם הוא הודה שתביעותיה מוצדקות, אך סיפק תירוץ מתפתל ורפה מדוע לא להצטרף אליה. אנשים לא צריכים להילחם על זכויותיהם הם, אלא על של אחרים (ומי יאבק בעבורנו, כבוד הרב? הטייקונים?).
אחרים, כמו איש התקשורת אורי אליצור וראש עיריית נשר דוד עמר, ניסו להסביר שהכל בסדר ושנמל התעופה הומה בבני המעמד הבינוני הנופש, תוך שהם מסגירים חוסר הבנה קיצוני במהותו ותפקידו הכלכלי של המעמד הבינוני וגם יורקים בפרצופם של אנשי הימין שלוקחים חלק חשוב במאבק. יש גם, כמובן, את אלה שנתלים במחאה כתירוץ לחדש את תנופת הבנייה ביהודה ושומרון.
כל אלה, הפוליטיקאים, הרבנים והעיתונאים, נזעקו לשם מטרה אחת בלבד: אתרוגו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הם יודעים שאין, ולא בטוח אם יהיה בנמצא, ראש ממשלה נוח ממנו לימין, עם הקפאות או בלעדיהן, ושאם הוא ייפול - ייפלו גם הם איתו.
נתניהו, אחד מראשי הממשלה הימניים ביותר מבחינה מדינית שידעה ישראל, הוא ללא ספק ראש הממשלה הימני ביותר מבחינה כלכלית שמילא את המשרה. אין זה חטא להאמין בלב שלם ביכולתו המאגית של השוק החופשי לתקן את כשליו הוא, אבל בדרך סופם של הפערים להתרחב והנושאים בנטל יכפפו את גבם עוד ועוד.
והנושאים בנטל הם כולנו, אנשי שמאל ואנשי ימין. חבריי חובשי הכיפה מתמודדים בדיוק עם אותן בעיות איתן אני מתמודד, והאנשים שאמורים לייצג אותם מכרו אותם שמא תנדנד המחאה את כסאו היציב כל כך עד לפני רגע של האיש שלהם ברחביה.
גם תמיכה מהוססת וביקור במאהל ברוטשילד של נפתלי בנט, מנכ"ל מועצת יש"ע, שאולי נזכר שההתנערות ממצוקות העם שבתוך הקו הירוק עלולה להזיק לפרויקט ארוך השנים של ההתנחלות בלבבות, לא תמחק את הרושם הקשה של נטישת מנהיגות הימין.
החיבוק המיוזע שמחבקות את המחאה בימים האחרונים תנועות ימין כמו "אם תרצו", "ישראל שלי" ונוער הגבעות הוא לא יותר משילוב של מזעור נזקים בעקבות התמיכה הגורפת במחאה בקרב מצביעי ימין והבנה של המצב כפתח להמשך תנופת הבניה מעבר לקו הירוק. אם מישהו שגה באשליות, אז השלטים שנשאו אנשי הימין קראו קודם "לא להפלת הממשלה" ורק אחר כך "כן לפתרון צודק" הראו בדיוק מה, ומי, עומד בראש מעייניהם.
את הטרמפ הציני ביותר תפסו על גבה של המחאה ברוך מרזל וצאן מרעיתו, כשהקימו מאחז במקום בו פוגשת השדרה את רחוב אלנבי. מרזל, זאב שלבש עור של פנתר שחור, חושב שהוא בכל מקרה יוצא ברווח: אם אנשי השמאל שלוקחים חלק במחאה יצאו מהכלים לנוכח חולצות "תל אביב ליהודים בלבד" - אז הוא הצליח בפילוג המוחים, ואם לא אז הוא יקנה לעצמו נקודות חברתיות ומעתה ואילך יכונה בישראל "ברוך האדום".
אבל, ואת זה יגלה גם אחרון הכהניסטים, אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן. אם המחאה כל כך צודקת אבל המנהיגים שלה כל כך שמאלנים, אז הייתם צריכים לבוא ולהנהיג גם אתם. היה מקום לכולם. אם בחרתם במקום זה להשחיר את פני המאבק ואחר כך לתפוס עליו טרמפ ולנסות להסיט אותו ליעד אחר, זה בגלל שפשוט לא אכפת לכם מאיתנו.
לא רק השר בגין, יש עוד הרבה אנשים ששומעים את הלוחות הטקטוניים נעים לעבר סדר חדש, שבו השמאל המדיני הוא גם שמאל חברתי-כלכלי והימין המדיני הוא ימין כלכלי, כזה שיכול לצעוק עד מחר שהוא חברתי, אבל אף אחד כבר לא יאמין לו.
הכותב הוא חבר תנועת "לוחמים לשלום" וסטודנט להוראה.