בלילה שבין שלישי לרביעי, שעות ספורות לאחר מסיבת העיתונאים החפוזה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, פרצה מחאת האוהלים ברוטשילד את גבולותיה. הרחבה המצוחצחת של כיכר הבימה, זו שאפילו הרדיקלים מבין גרעין המפגינים לא העזו לפלוש אליה, התמלאה תוך דקות בעשרות נערים ונערות לבושים בחולצות כחולות, חניכי תנועת הנוער של מחנות העולים.
ביעילות שמאפיינת קן נמלים הם הקימו למשך כמה שעות התנחלות בלב תל אביב. הם בנו חומה, הקימו מגדל, תלו דגל והכריזו בקריצה עוקצנית על "שטח שנתפס". השוטרים בניידת המשטרה הסמוכה, שצפו מהצד במתרחש, לא העזו להתערב.
מחאת הדיור - כותרות אחרונות:
לבני: "נתניהו מייצג כלכלה של מספרים, לא אנשים"
המגזר הערבי הצטרף למחאה - "לנו אין אדמה לבית"
גלעד ארדן: "עיני לא יכול להפיל את ממשלת נתניהו"
תוך כדי העבודה, בן רגע, החלו חניכי מחנות העולים בשירה חרישית. "אני מאמין", המנון פרי עטו של שאול טשרניחובסקי, נושר בחלל האוויר:
שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.
כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.
אם תרצו, זו הייתה הכרזת העצמאות של הדור החדש. נערי ונערות ישראל, ילדים יפים ותמימים שהם מלח הארץ הזו, הכניסו אצבע היישר לתוך העין של ראש העיר, רון חולדאי. ברוכים הבאים למהפכה החברתית של קיץ 2011.
כבר שבועיים שזה קורה מול העיניים, ורבים עדיין מסרבים להאמין. בוקר טוב למאחרי הקום במשרדי הממשלה ובכנסת. בוקר טוב לקובי אריאלי, דן מרגלית, חנוך דאום ומירי רגב המלעיזים, אשר בהבל דעתם השליכו את עצמם לפח הזבל של ההיסטוריה. בוקר טוב לכם, כאן שידורי המהפכה. באנו לשנות את הסדר החברתי ולא נתפשר על פחות. זה כאן וזה עכשיו, המהפכה השמחה ביותר בעולם, מתריסה ומחויכת, חוצפנית, ונחושה, כמו שרק ישראל יכולה להיות.
זעם יוקד ואחווה מנחמת - זה הדלק שלנו. עיניים חדות ובמרכזן בוז ומיאוס - אלה העיניים שלנו. תחושת מסוגלות שדחקה תחתיה שנים של חוסר אונים ואדישות - זה מה שמנחה אותנו. אהבת ישראל אמיתית, אחד כלפי השני - זה מה שיש לנו בלב. תרבות דיבור, תרבות וגם דיבור - זו הבשורה שעליה אנו מכריזים. התעוררנו לפני שבועיים ומה שהיה לא יהיה עוד.
טשרניחובסקי, 1892:
רוחו ישליך כבלי-הבל,
ירוממנו במתי-על:
לא ברעב ימות עובד,
דרור לנפש, פת-לדל
שחקי כי גם ברעות אאמין,
אאמין, כי עוד אמצא לב,
לב תקוותי גם תקוותיו,
יחוש אושר, יבין כאב
ואחרי כל זאת, הדרך עוד מאוד ארוכה. שבועיים של פורקן ואופוריה, שהם כמו אנחת הרווחה של סבל שהתרגל לסחוב את השק הכבד על גבו עד כי שכח שהוא שם, יימשכו מן הסתם עוד זמן מה.
פתאום השק איננו עוד, עושה את דרכו אל הרצפה, דם חדש מציף את המערכת. הראש נמתח קדימה, הפה מתעורר, יש חשמל באוויר ואנחנו מדברים ברוקנ'רול. יש בירה ביד, ג'וינט בפה ואנחנו יודעים לקרקס לכם את כל הנתונים. לא תוכלו לעבוד עלינו - כי אנחנו אלה שחיים. לא תוכלו לסובב אותנו - כי אנחנו אלה הישרים. לא תוכלו לתפוס עלינו טרמפ - כי אנחנו אלה שנוהגים. הגיע הזמן שתזוזו הצידה, פוליטיקאים ועסקנים, כי אנחנו תפסנו את הבמה.
יצאנו למלחמה עם מגאפון ומחשב
לקחנו את המגאפון, הבאנו את המחשב ויצאנו למלחמה. כדאי שתחליפו את הדיסקט כי לקחנו מחדש את זכות הדיבור, ואנחנו לא עושים חשבון לאף אחד. אנחנו לא יודעים כמה זמן זה יימשך. יהיה קשה בדרך, אבל ברור לנו מה אנחנו רוצים: אנחנו רוצים ישראל טובה יותר. אנחנו רוצים ישראל שבה חיים בתחושה של צדק. מדינה של אהבה בין כלל אזרחיה. אלה מבאר שבע ואלה מרעננה. אלה מחברון ואלה מתל אביב. יהודים וערבים, כל עדות ישראל.
אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא - ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום
ישוב יפרח אז גם עמי,
ובארץ יקום דור,
ברזל- כבליו יוסר מנו,
עין-בעין יראה אור
יחיה, יאהב, יפעל, יעש,
דור בארץ אמנם חי,
לא בעתיד, בשמים -
חיי רוח לו אין די
אז שיר חדש ישיר משורר,
ליפי ונשגב לבו ער
לו, לצעיר, מעל קברי
פרחים ילקטו לזר