המותג היוקרתי של סינגפור הוא רחוב אורצ'רד: רחוב מפואר, משובץ בחנויות ובניני פאר נוצצים שלא היו מביישים גם את השדרה החמישית בניו יורק. הרחוב הנוצץ, שמאוכלס כולו בתושבים זרים, הפך בשנים האחרונות לסמל הקדמה הסינגפורית; אך כל מי שיטרח ויעמיק לתוך אזורים אחרים בהם יושבת אוכלוסייה מקומית יגלה מציאות שונה לחלוטין: שכונות צפופות עמוס בבניני מגורים עם דירות קטנות וזהות לחלוטין, ועל רכב משפחתי הרוב שם כבר ויתרו מזמן. כך, החצר האחורית של סינגפור רחוקה שנות אור מהחזית הנוצצת המוכרת לרובנו.
בכל קנה מידה כלכלי, מהווה סינגפור סיפור הצלחה מדינה עשירה ויציבה בה דאג הרגולטור המקומי לחוקק שורת חוקים המקלים על השקעות זרות. כך הפך האי הקטן לגן עדן למשקיעים זרים שנהרו ללא היסוס, והמדינה הקטנה המוקפת במדינות מוסלמיות נחשלות הפכה לשמורת טבע מודרנית. ואולם, חלון הראווה הסינגפורי משקף מציאות אכזרית ומאכזבת: בעוד ממשלת סינגפור מתגאה - ובצדק - בנתונים כלכליים מרשימים וביציבות יוצאת דופן, הרי שהתנאים בהם חיים אזרחי סינגפור בכלל והמעמד הבינוני במדינה בפרט משקפים תמונת מציאות שונה לחלוטין. המדינה פורחת והאזרחים משלמים את מלוא המחיר: נשמע מוכר? מדינת ישראל פוסעת בצעדי ענק למציאות דומה .
מאבק הדיור - כותרות אחרונות:
פעילי מחאת הדיור חסמו כבישים בכל הארץ
אחרי תל אביב, עימותים מחוץ לכנסת
מי הם המפגינים? הכירו את אנשי המאהל
למה המגזר הערבי לא מצטרף למחאה?
הפגנת מחאת הדיור - בדרך לככר תחריר?
מהפכת דור ההמשך שמתרחשת לנגד עינינו בימים אלה משקפת ניסיון ליצור תפישה חדשה: מצוקת הדיור, משבר הקוטג', שביתת הרופאים המתמחים והמאבקים שצפויים לבוא אחריהם מגלמים תפישת עולם חדשה לחלוטין: זהו גל עממי צעיר ואותנטי הדורש חלוקה מחדש של המשאבים הלאומיים ולא פחות משינוי סדר העדיפויות הלאומי. המסר המושמע הוא חד ובהיר ואפילו יש בו ניצני אגרסיביות. כל ניסיון לשפוט את גל המחאה הנוכחי בכלים אקדמיים ועל פי פרמטרים מקרו כלכליים מקובלים נדון לכישלון, כי זה פשוט סרט אחר.
תשובותיו הבטוחות של שר האוצר לגל המחאה ששוטף את הרחוב הישראלי נשמעות מנותקות, בנאליות ושמרניות, ונדמה כי השר בסיוע יועציו ואנשיו נלחם את המלחמה הקודמת. אמנם, אמת היא שמצבה הכלכלי של ישראל יציב, בטח בהשוואה לסופות הברקים הכלכליות הפוקדות את אירופה, אך דור ההמשך הוא שמשלם את מחיר היציבות, ובמזומן.
בסיור קצר שערכתי במאהל המחאה נדהמתי לראות את הציבור האיכותי שיצא לרחוב: אלה הילדים של כולנו שלומדים, עובדים ומקימים משפחות ללא יכולת לסגור את פערי מחירי הדיור המטורפים שזינקו בשנים האחרונות, ועוד לא דיברנו על מחירי הרכבים, המים והמזון. זהו הציבור שמשלם את מחיר הכלכלה היציבה, וכל בוקר הוא נדרש לשלם אותו מחדש.
לפני זמן מה טיילתי עם חברים ביוון: פטרוס, מדריך הטיולים החייכן והעליז ופטריוט יווני אמיתי, סיפר לנו שבסוף הטיול שלנו הוא יוצא עם משפחתו לחופשת קיץ בת שבוע בבית הקיט שלו באי לסבוס. תמהנו מיד, כיצד יש לאותו מדריך טיולים שני בתים גם בהרי אתונה וגם באיים? פטרוס תמה על השאלה: הבית בלסבוס על החוף זה עניין של שבעים אלף יורו , הסביר לנו, 80% מתוך כך בהלוואה. חיים פעם אחת, לא? המשיך וצחק צחוק בריא. אבל יוון הרי קרובה לפשיטת רגל, לא הרפינו ממנו, וללא סיוע דחוף ממדינות אירופה היא תתרסק. פטרוס נאנח וקרץ "באמת קראתי על כך בעיתון לפני כמה ימים"
בקצה אחד של הסקאלה אנחנו לא רוצים להיות יוון, שם המדינה בצרות אבל מסתבר שהאזרחים חוגגים. מצד שני, לא נרצה גם להיות סינגפור. איפשהו בקו הדמיוני המתוח בין תפישות העולם הכלכליות הכה מנוגדות של סינגפור ויוון ראוי שנמקם את החזון והתקווה החדשה שלנו.